יש רגעים שבהם המילים קופאות.
הרגשות סוערים.
והמחשבות מבולבלות.
על מצבים כאלה קונן הנביא עמוס בכאב עצור: "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם – כִּי עֵת רָעָה הִיא".
המקרה כואב לכולם, עד דכדוך נפש. המשימה לזקק מסר נכון אל מול התרחשות איומה שחורגת חריגה כל-כך קיצונית מהנורמה – היא משימה כמעט בלתי אפשרית. והמחשבה הראשונית היא שעדיף לכלוא את הזעקה – ופשוט לשתוק.
אבל השתיקה, כמוה כבריחה. זוהי גישה מתחמקת, קלה, אך לא בטוח שאחראית. אם יש רגעים שבהם אסור לדפדף ולהמשיך הלאה בסדר היום הרגיל – אלו דווקא רגעים כאלה. רגעים של סערות קיצוניות שבהם קשה לנסח תגובה הולמת. אבל דווקא ברגעים האלה נדרש להגיב.
אוי לנו אם נאמר – אבל אבוי לנו אם לא נאמר; אבוי לנו כחברה חפצת חיים, החיה על ערך כיבוד הזולת וקידוש החיים – אם בגיליון הזה תקראו רק על דברים משולי החיים, על סערות פוליטיות וסערות טרופיות, ולא תישָמע מילה וחצי מילה על מה שזעזע את הלבבות של כולנו. החיים זועקים אלינו. והזעקה הזו מהדהדת, נשמעת ומצלצלת מכל כיוון.
מול כל זה, המשימה הנדרשת היא לכתוב את שראוי לכתוב, ולא לומר את מה שלא יועיל ולא ירפא את השבר.
דיני נפשות מוטלים לפנינו, מכל הצדדים. האמוציות חוגגות בראש חוצות, עד שכמעט לא שמענו השבוע מסר שנכתב מהראש ולא מהבטן.
נכון: אלו דברים שמעולם לא התלבנו בפרהסיה החרדית ולא נידונו מעל גבי עיתון חרדי. מצד שני, מעולם לא התמודדה הפרהסיה החרדית מול שעה כה מורכבת, כה קשה, כה מדוברת, כה בלתי ניתנת להדחקה.
הפעם, הדברים הצליחו לפרוץ את כל חומות ההגנה שבנינו בעמל עבור ילדינו; אותן חומות שכדי לשמור עליהן – נמנעת העיתונות החרדית באופן מחושב מעיסוק במקרים קשים. וההימנעות הזאת, הרי נועדה לשמור אותם ממעשים קשים ומשעות רעות.
אבל כאשר באופן חסר תקדים העניין מדובר בכל מקום, וכאשר אפילו לבתי התשב"ר ומוסדות החינוך זולגות ידיעות מבולבלות ולא חינוכיות, ואין אחד שלא יודע – שתיקה היא הפקרה. היא בריחה. והיא-היא פריצת החומות.
הרי מדיניות אי העיסוק במקרים כאלה בבמה פומבית – נועדה לשמור על ילדינו ממידע שעלול להזיק לנפשם. ואם המידע נמצא בתודעתם ממילא – מה תועיל השתיקה?!
דווקא לכן, נדרשת התייחסות. רצינית, מקצועית, מבוקרת ואחראית. התייחסות על פי תורה.
התורה שלנו, תורת חיים היא. תורה אלוקית המציבה פתרונות לשאלות החיים המורכבות והקשות ביותר. דווקא עכשיו, חובה עלינו לתווך את דעת התורה אל לב ההמון. לשם כך – בדיוק לשם כך – קיים כלי ביטוי חרדי. זוהי ההצדקה העיקרית לקיומו. לצעוק את צעקת הלב של הציבור שעבורו אנו פועלים ולמענו אנו קיימים. לא לברוח למחוזות הקלים של השתיקה.
"עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" – ועכשיו צריך לדבר.
*
אז מה אומרים?
ראשית לכל, מחבקים. את המשפחות. את הכואבים. את הנפגעים הישירים והעקיפים. את כל מי שליבו התרסק בימים האלה לרסיסים, ולמען האמת – ליבו של מי לא התרסק השבוע לרסיסים?! מחזקים את כל מי שבראשו התחוללה סערה בלתי ניתנת להתמודדות. ולמען האמת – בראשו של מי לא התחוללה השבוע סערה כזו?!
בשעה הזאת עלינו להיות לאוזן ולפה לכל מי שנפגע. כל מי שסוחב או סוחבת צלקת נפשית בעקבות פגיעה או תקיפה מכל סוג – שיידעו שיש להם כתובת. שיבינו שיש להם אוזן קשבת. שיזכרו שאנחנו מאמינים להם ללא סייג וכואבים את כאבם. שיפנימו שהם יכולים וצריכים לשתף בסיפורם הכאוב, וחלילה אנחנו כחברה לא נאשים את הקרבנות ולא נוסיף עוד פגיעה על היפגעותם.
דווקא בשעה קשה וכאובה כזו, אסור שיהיה חלילה אפילו נפגע אחד שיחוש שאנחנו, כחברה השואפת לשלמות, כציבור שחי לאור הציווי האלוקי של 'והיה מחניך קדוש', וכיהודים שאמונים על 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה' – מעדיפים לברוח למחוזות הנוחות ולא לעשות הכל כדי לעמוד לצידו ולתמוך בו בכל מאודנו. כל נפגע ראוי להבנה. להכלה. לסיוע. לתמיכה בלתי מסויגת. לאמון. הם לא האשמים. הם לא הפוגעים. להם אנו אומרים, בשמה של החברה החרדית כולה:
ליבנו איתכם. אנחנו תומכים בכם ומאמינים לכם ללא סייג. ונעשה הכל כציבור כדי לבנות עבורכם עולם מוגן יותר וטהור יותר. כולנו רתומים למשימה הזאת.
*
ומכאן, אמור להתחיל תהליך הריפוי הציבורי.
זה לא יקרה ברגע אחד. בגלל מורכבותו של השבר והיותו רב צדדים – נדרשת דעת תורה בהירה והיוועצות רגישה עם תלמידי חכמים. זה לא יהיה נכון, בטח שלא חכם – להציג כאן ועכשיו פתרון לכל השאלות ומענה לכל התהיות.
אבל השיח חייב להתחיל – והוא אכן מתחיל מהנקודה הזו.
כמערכת 'משפחה', ההתחייבות שלנו היא לחזור אליכם עם תשובות. נתייעץ, נכנס קבוצות דיון בהובלתם של תלמידי חכמים, נעלה ללשכות הגזית, נלבן באחריות את מה שטעון ליבון ציבורי, ונייחל לסייעתא דשמיא. אנו נשתף את הקוראים בתובנות שיעלו מתוך אותן שיחות. נדאג שתלמידי חכמים יפרסמו כאן טורים ומאמרים וראיונות בנושאים החשובים, הנוגעים לעתידם ולחייהם של כל כך הרבה צעירים וצעירות מתוכנו. לא נעודד השתקה. לא נתמוך בטשטוש. לא נהיה בצד של המשתיקים. נעודד שכל זה ייעשה על פי דעת תורה ובהתאם לכללי ההלכה.
והשיח הזה, כך אנו מקווים, יציל חיים. כי כאשר ייווצר שיח בריא – תיסלל במקביל דרך תשובה וייווצר אקלים שבו מקרים מטופלים בצורה נכונה, אחראית וממוסדת, וכך תימָנע בעתיד מציאות קשה שבה השיח מתלהט בזירות לא נכונות ובצורות לא אחראיות, עד שנעשים מעשים נוראים של ייאוש שלא מדעת, רחמנא-ליצלן.
כדי להגיע לידי כך, נידרש להבטיח שכאשר ישנה פגיעה – היא מטופלת נכון, במקומות הנכונים, בזירה האחראית. עם מעטפת קהילתית תומכת, עם אוזן קשבת, ובלב פתוח שמאמין בצורה מוחלטת לאלו שסובלים ונושאים מצוקה. ובעיקר: על פי כללי תורתנו הקדושה.
*
דבר אחד ברור, כבר עכשיו:
איננו יכולים לברוח. אין אנו רשאים להתחמק. כלי תקשורת אינו רק אמצעי לבידור המונים; תפקידו הוא להיות גורם אחראי, מעורב, שמוביל את התהליך החברתי הרצוי, תחת עינם הפקוחה של מורי דרכנו הרוחניים. כה אמרו לנו השבוע כמה מגדולי תלמידי החכמים שבדור: "יש לכם שליחות ציבורית. עליכם למלא אותה ואין אתם רשאים לברוח הימנה".
כבית לכל כך הרבה קוראים שמבקשים עכשיו תשובות וכתף תומכת – תפקידנו בראש ובראשונה הוא לתת מענה לחֶסֶר הזה. איננו כלי תקשורת סתם – אנו שופרה הגאה של חברה נאצלת, רוחנית, שואפת־שלמות, שאחראית בכל ליבה לילדיה ולילדותיה, ורוצה לעשות הכל כדי להבטיח את חייהם של אנשיה. הרי את כל אשר לנו – אנו מוכנים לתת עבור ילדינו.
הציבור החרדי עובר תהליכים של תיקון. אפשר לומר בזהירות: תהליכים של התבגרות. אלו תהליכים כואבים, שאם יגיעו לבסוף לכדי טיפול נכון והתייחסות אחראית לבעיות חמורות – הרי שזה יהיה הריפוי שיבוא אחר הפצע הנורא. אנו, ב'משפחה', ניתן את המקום לשיח הזה – אבל נקפיד לנהל זאת רק על פי תורה ודעת תורה, ונישמר מכל משמר מלחצות גבולות הלכתיים ומוסריים שאסור לחצותם.
אנו נושאים תפילה מקירות הלב, שבזכות המאמץ לתקן, ובזכות החתירה ליטול אחריות – הקב"ה ישמרנו מכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, ירפא את שברנו וימציא מזור לכאבנו, והיה מחננו קדוש ומוגן.
המערכת
