לא סוג ב'

חוסר ידע ובלבול בקרב הציבור הם הגורמים לחלק מהקשיים הגדולים שאיתם מתמודדים מחלימים מסרטן • בחור או בת מחלימים לא אמורים להיות סוג ב' רק בגלל שהאנשים שסביבם לא מבינים את הסטטוס הרפואי שלהם לאשורו

כל מי שמכיר מקרוב יודע שכאשר בחור או בת חולים לא עלינו במחלה, אחת מההתמודדויות הקשות הנלוות למחלה נוגעת להשלכות החברתיות שנלוות אליה. המראה החיצוני משתנה, התפקוד יורד, ומעל הכל מרחף החשש: מה עם השידוך בעתיד?

לכל הבעיות יש פתרונות, יש תרופות, יש ארגונים שעוטפים – חוץ מאשר לכאב הנפשי והלחץ של בחור או בת מתבגרים הסוחבים על גבם מטען כבד של דאגות. זאת תופעה שקשה לראות ולשמוע עליה, בפרט כאשר לעיתים קשה להשתחרר מהמחשבה שזה לא אמור להיראות כך.

כולנו יודעים שהיום, ב-2022, מחלת הסרטן היא מחלה שברוך השם יש לה אחוזים גדולים של החלמה. אלא שבמגזר שלנו, כאשר אותם מחלימים מגיעים לפרקם, הם מגלים שלפחות בעיני החברה, המחלה עדיין מלווה אותם – גם כאשר חלפה תקופה ממושכת מספיק כדי לוודא שהמחלה לא תחזור על עצמה. אנחנו לא מדברים רק על מעבר מקבוצת סיכון גבוהה לנמוכה, אלא גם על מצבים שבהם מבחינה רפואית אין שום סיכון כלל להישנות המחלה.

כך הם נשארים עם צלקת של בעיה בשידוכים. הם מתחילים להתרגל לא רק להצעות שיורדות במהירות מהפרק, אלא גם לתקופות של 'יובש', לשדכנים שמתחמקים ונמנעים בכלל מלהתחיל להיכנס לעסק, ומתוודעים לחששות של החברה – שחסרה את הכלים בשביל להבין את הסיטואציה ואת ההשלכות שלה.

האם הם יישארו רווקים? האם הם פשוט צריכים לוותר? האם זה בסך הכל עניין של מודעות, ועם קצת רצון טוב והשקעה אפשר לשנות את הגישה הכללית, או שנדרש כאן טיפול עמוק יותר?

• • •

במגזר החרדי אין אפשרות להתחמק מהעובדה שיש בעיה עם בחור או בת בשידוכים אשר יש להם עבר אונקולוגי. ונשאלת השאלה: למה?

מניסיון של שנים אני טוען שזו שאלה קריטית. בחור או בת מחלימים לא אמורים להיות סוג ב' רק בגלל שהאנשים שסביבם לא מבינים את הסטטוס הרפואי שלהם לאשורו.

צריך לדעת שישנה אוכלוסייה שלמה של מחלימים ממחלות אונקולוגיות, שנמצאים ברמת סיכון פחותה לבעיות ומחלות יותר מכל בחור 'רגיל' בישיבת חברון וכדומה. אלו בחורים שלא סוחבים בעיות 'אמיתיות', אלא נושאים פשוט את נטל המשא של חוסר המודעות וההבנה של המצב שלהם.

אין חולק על כך שבחור או בת שיש להם בעיה רפואית אמיתית – לאו דווקא כתוצאה ממחלה אונקולוגית – או מחלימים טריים, שעדיין אין מידע ברור על רמת הסיכון שבה הם נמצאים, צריכים ליידע את הצד השני במצבם. אבל במקרים שבהם סיכוי ההחלמה עומדים על מאה אחוזים, באופן תאורטי הנושא בכלל לא היה אמור לעלות על השולחן.

כמובן, ראוי לכל בחור או בת יראי שמים לנהוג בפתיחות ולשתף את הצד השני במלוא המידע שמכיל התיק הרפואי שלהם; בוודאי גם שכנות ופתיחות הן תכונות נדרשות כאשר ניגשים לנושא אקוטי כמו שידוכים. אבל חשוב להבין שמבחינה רציונלית, ישנם לא מעט מצבים שבהם אין למחלה השלכות בכלל, ועדיין אותם מחלימים נאלצים להתמודד עם הסטיגמטיות של החברה שמתייחסת אליהם כאילו היו עדיין חולים.

• • •

כיום, הפתרון הכמעט יחידי לאותם בחורים או בנות הוא פתרון ההסתרה. זה בוודאי לא צריך להיות המצב לכתחילה. לו הייתה לנושא המודעות והחשיפה הנדרשת, לא הייתה אמורה להיות כל מניעה לנהל שיח פתוח וכן על מחלה מן העבר שאין לה שום השלכות לחייהם העתידיים של בני הזוג.

עלינו לעשות את מרב המאמצים על מנת שלקבוצה זו של מחלימים, אשר עברו משהו אונקולוגי או אחר, יהיה גוף או ועד רבנים בשילוב רופאים ואנשי מקצוע שידעו לתת הערכה של הסיכונים השונים במידה וישנם, וידעו לומר גם מי בכלל לא נמצא בסיכון. ועדה או גוף כזה בשילוב עם פעילות לעידוד המודעות הציבורית בנוגע למחלות עבר, יוכלו להוביל שינוי משמעותי ממש – כמו שעמותת 'מתנת חיים' של הרב הבר ז"ל חוללה שינוי תודעתי עמוק בנושא של השתלות כליה.

הבורות ואי הידיעה הם שורשיהם של הפחד והסטיגמה. אם נדע להחדיר למודעות היכן נמצאים הסיכונים והיכן הן אינם – הפחד והסטיגמה ייעלמו מעצמם.

אני זוכר את אבי ז"ל, איש החסד מייסד 'דרכי מרים', שהיה משקיע שעות על פתרונות לבחורים המתבגרים בגלל מחלה אונקולוגית – שאני מדגיש שוב: כבר לא רלוונטית היום כי הם החלימו לחלוטין. בקצת מאמץ, אפשר להפוך את התמודדות שלהם לקלה הרבה יותר.

בברכת שנשמע ונתבשר בשורות טובות. בעזרת השם בזכותכם, גם הכאב הזה ירד מהחולים ומהמחלימים.

הכותב הוא מנהל עמותת 'דרכי מרים' למען חולי הסרטן בישראל