אני עומדת מול חלון הבית ומסתכלת עליהם בגאווה.
עשרות אברכים טורחים ועמלים להכשיר את בית השם ולהביאו לידי גמר. האחד מכה בפטיש, השני מטייח כמו היה פועל בניין והשלישי מפנה פסולת בנייה.
הבגדים של כולם לבנים מאבק, אבל גם ממקומי שמעבר לכביש אני רואה שהלב רחב ושמחה של מצווה אופפת אותם.
וכי קלה היא בעיניכם? הקהילה הקטנה שלנו זוכה להיכנס אל משכן מעט, בניין של קבע שנבנה בדמים מרובים, ביזע ובדמעות.
אני מתקשה להתנתק מהמראות המרגשים. הנה מולי רוכן תלמיד חכם מופלג על הקרקע, מכנסיו מרובבים בעפר והוא משטח את הכניסה… מקיים בגופו ממש הווי מתאבק – כי כך היא דרכה של תורה. ומהעבר השני בחורים צעירים סוגרים ברשתות של מתכת אזורי בנייה שעלולים להיות סכנה לציבור שהוזמן לאירוע המרגש שבו יוכנס ספר תורה להיכל החדש.
שעה ועוד שעה עוברת. השמש יוצאת מנרתיקה, מתבוננת בפליאה באברכי משי שידיהם רגילות להפוך את דפי הגמרא, כשהם מערבבים מלט ומקבעים גדרות ברזל, והרגליים שמוליכות אותם להיכלות הלימוד מפזזות במי סבון, והם משפשפים את רצפת השיש עד שתבריק לכבודה של תורה.
"הרב מגיע!" מכריז ילדון סמוק פנים שמגיש מים לשתייה לכל דכפין. לשמע הקריאה, הם מזדקפים, ממהרים לנקות את ידיהם במכנסיים שהלבינו ומנחים את הרב פנימה, מצביעים על ההיכל המפואר באותה שמחה שמצביע איש על ביתו הפרטי שבנה.
"תראו אתכם…" מביט בהם הרב בחיבה, פניו צוחקות מאושר וקשה שלא לראות שהוא אחוז התרגשות. "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ… כפשוטו ממש".
השמש נוטה לערוב. צלילים ראשונים של שמחת תורה נשמעים מהרכב המרקד, ובבת אחת אלפי הילדים שהסתובבו בין הרגליים וספגו זיכרונות שיישארו בליבם לנצח, מפנים את בית הכנסת ונוהרים במעלה הרחוב אל המקום שממנו תתחיל התהלוכה.
אני צוחקת למראה צעירי הצאן שרצים קדימה. ידיהם מנופפות במקלות מוארים ובלוני הליום קשורים לזרועותיהם, ורגע לפני שאני עוזבת את החלון זה קורה…
אחד אחד הם יוצאים מהבניין. מיוזעים, מותשים, ידיהם חרוצות. הם פונים איש איש אל ביתו, ולנגד עיניי מתרחש שינוי מפעים ומרגש. הם, שנראו ביממות האחרונות כמו פועלי בניין, שבים אליו כשהם עוטים בגדי חג. גוום זקוף, פניהם מוארות וכל מי שרואה אותם אומר: מאן מלכי? – רבנן! מי הם המלכים? חכמי התורה!
אבא יקר,
כבר אלפיים שנה שאנחנו צועדים בגלות קשה, מתישה, עקובה מדם. גלות של צער הגוף וייסורי הנפש. כבר הרבה יותר מדי זמן שאנחנו אבודים בדרכים, נסיכים שסולקו מבית המלך, וכל חפצנו לשוב אל המקום הנכון והמתאים לנו.
שנה ועוד שנה שנפש היהודי שחוצבה ממקור הכבוד – מושפלת עד שאול תחתייה, והקושי בלתי נתפס. לו היינו אומה של עבדים הרי שיכולנו להסתגל אל שוט האומות המפליא בנו את מכותיו, אבל אנו עם שיצא מכבלי השעבוד ומהותו השתנתה. עבדי המלך – לעולם חופשיים.
"אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת…ָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ: וַתִּתֶּן לָנוּ…ּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן אֶת יוֹם חַג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה, זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵינוּ… זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם" (מתוך קדושת היום לשלושה רגלים).
ריבון העולם, נותן התורה!
זכיתי לראות הרבה מאוד מראות מרגשים בהכנסת ספר התורה ובכניסה לבית המדרש החדש. מאות לומדים שהתרפקו על ספר התורה, אלפי ילדים, צעירים ומבוגרים שגופם ריקד ופיזז מול מכתב האלוקים. אבל עבורי התמונה הגדולה מכולן הייתה דווקא זו שקדמה לאירוע… כשראיתי את המתפללים יוצאים בבגדי עמל ושבים בבגדי המלכות הראויים והמתאימים להם.
ברגע ההוא היה לי ברור שכך בדיוק נרגיש כשתחזיר את שכינתך לציון. בבת אחת נסיר את בגדי הגלות ונשוב להתעטר בעטרת בני מלכים, עם קדוש.
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ… הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם…" (ישעיהו נב א-ב)
הבוחר בנו מכל העמים,
בכל שנה מחדש, כשקדושת חג השבועות נמשכת, אני מרגישה את אותה תחושה מופלאה, משמחת ומציפה. הנה בא היום המואר שבו אני נזכרת בגדלותי, זוקפת קומה וגאה להיות בת לעם היהודי ששמר ושימר את התורה הקדושה. אחרי ספירה ממושכת, סוף סוף מגיע החג שבו אני מנופפת בעטרה שעיטרו לי בהר סיני. אחרי ימי חולין רבים אני חוזרת אל המועד שבו אני שבה להכיר ולהוקיר את התכלית שלשמה נולדתי.
ברך אותנו אבא בחג מרומם. זכה אותנו לשמוח בתורה שלך. פתח את הלב שלנו והכנע אותו לפניך וחזור אלינו… חזור אלינו ברוב רחמיך כי מחכים אנחנו לך.
