לדעת לנצח

…

החטא ועונשו

מעטות הפעמים שגם החטא וגם העונש נראים אותו דבר.

ברוך השם זכינו, הציבור החרדי, לראות איך החטא הולך וגדל עד שנהיה לעונש בעצמו.

אחרי מערכת בחירות סוערת, יצרית, שנערכה בזמן הכי פחות מתאים, קיבלנו את התוצאה הצפויה, זו שכל בעל שכל ישר היה צופה אותה מראש.

בשום עיר לא נרשם מהפך אמיתי, וכל התוצאות משקפות בגדול את המצב בעיר.

שס ניצחה בערים שבהן יש רוב ספרדי, החסידים ניצחו בערים שלהם והליטאים בערים שבהן יש להם רוב. אין חדש תחת השמש.

לא שיש הצדקה לחלוקה הכיתתית שמבוססת על מקום לידת אבי-הסב, אבל זה חלק מהגלות שלנו כאן. וגם אם עוד לא זכינו לאחדות אמיתית, זה לא אומר שאנחנו חייבים לרוץ לצד השני, ולנהל כאן מחלוקת אמיתית וסוערת – ובעיקר מיותרת, כמו זו שראינו כאן בחודשים האחרונים.

לו רק היו מתיישבים בחדר אחד סגור, זה מוותר פה והשני מוותר שם, היו מגיעים לתוצאות דומות, ואת המשאבים שהושקעו בהכפשות פנימיות היה אפשר לתעל לקמפיין מחבר ומאחד, שהיה מביא את הבחירות למקום של הרבות כבוד שמיים, ומותיר כאן ערכים חינוכיים חיוביים ולא הרס ערכי וחינוכי שכעת נצטרך להתמודד עם השלכותיו.

מה קרה בסוף? אחרי כל המהפכים והדרמות, וקריעת השלטים וגידופי המתחרים, כל השחקנים קיבלו שיעור במגבלות הכוח. אף אחד לא יצא עם מלוא תאוותו בידו – ואולי טוב שכך. ניצחון מוחלט הוא טוב נגד החמאס, לא כשמדובר במלחמת אחים.

דווקא העובדה שאין ניצחון מוחלט, ועל המדף נותרו עוד ערים שלא התקבלה בהן הכרעה, מאפשרת לנציגות החרדית לעשות תיקון, להשאיר את המשקעים מאחור וללכת לאתגרים העומדים בפנינו כשהם שלובי זרוע.

הגיע זמן ריפוי.

…

המכנה המשותף

אחד המשפטים הרווחים בפוליטיקה הוא הדרישה מכל מועמד "לדעת להפסיד". אלא שלמעשה, אם אתה מפסיד, אין לך הרבה אופציות. ההפסד הוא ברור וקשה להתווכח איתו. אבל מה שחשוב אולי עוד יותר, הוא "לדעת לנצח".

אומנם אני נוגע בדבר, אבל אנחנו אחרי בחירות והבחירות הבאות עוד רחוקות, אז טיפ קטן לכל המנצחים והמפסידים ברחבי הארץ.

לפני חמש שנים, ניצח משה ליאון בבחירות לראשות העיר ירושלים. ניצח זו מילה גדולה. זה היה על הקשקש. על חודו של קול. בחצות כבר הכריזו על ניצחון של המועמד המתחרה, אבל נראה שהקב"ה עצמו הגיע לעשות בעיר הקודש והמקדש סדר, והתקיים בו הפסוק לערב ילין בכי ולבוקר רינה.

המגמה התהפכה לקראת הבוקר – וליאון נכנס ללשכת ראש העיר.

היו לו את הסיבות לנהל פנקסנות ורשימות חיסולים. הוא עבר שלוש מערכות בחירות שהשחירו את דמותו ואת פניו, אמרו עליו כל דבר אסור, היו אנשים שהתחזו לשותפים במעלה הדרך והפנו לו גב ונעצו סכין בגבו ברגע האמת.

אבל הדבר הראשון שהוא עשה כשהוא נכנס ללשכה זה פשוט לשכוח את הכל. כאילו לא היה. דף חדש. מה שהיה – נגמר.

מעריך שרוב הקוראים לא התמודדו במערכת בחירות יצרית, אבל האמינו לי, לא קל להכניס ללשכה יהודי שאתמול גידף אותך לעין כל, השמיץ והשחיר, ולהציע לו להפוך לשותף קואליציוני. ולא רק מן השפה ולחוץ, אלא שותפות אמיתית.

והוא עשה את זה, והמשיך ככה חמש שנים, ונתן לכולם שותפות בקבלת ההחלטות, ודאג לכל חוג וכל קהילה, וכל נציג הרגיש שיש לו מקום סביב השולחן ואת התחושה הזו הוא העביר לקהילה שלו.

וכן, הוא לא חטא בחטא היוהרה. הוא היה ונותר איש של אנשים ובעיקר הסתכל על העיר כמו שאתם מסתכלים על הבית שלכם. כל ספסל שבור – קיבל טיפול, כל עץ נובל – הושקה באותו יום, הרחובות נקיים, והתשתיות משופצות.

ואחרי חמש שנים הוא הפך לקונצנזוס.

יותר משמונים אחוז מתושבי ירושלים תמכו במועמדותו. זה מספר חסר תקדים בטח ביחס לירושלים שתמיד הייתה קרועה ושסועה.

שתי מסקנות:

ראשית, תהיו טובים. תסלחו. תשכחו. תבואו לשרת את תושבי העיר ותעשו את זה באמצעות הנציגים שהם שלחו למועצה. הם ראויים לשירות. מגיע להם לקבל את הצרכים שלהם גם אם הם לא הצביעו לכם. זה הדבר הנכון לעשות, אבל בסוף גם משתלם פוליטית.

שנית, תחתרו למצוא מכנה משותף. אפשר לפרוט לא מעט הישגים כבירים של ירושלים בקדנציה האחרונה, אבל בעיניי, ההישג המשמעותי ביותר הוא דווקא מה שלא רואים. השקט. חמש שנים שבהן ברוך השם לא היו הפגנות על רקע דת, החיכוכים בין הציבורים ירדו כמעט לאפס, ונכון, אולי לא רואים את זה כי שלום ושלווה הם אף פעם לא תקשורתיים, אבל השקט הזה לא מגיע בגלל ישיבה על הגדר. אין יום – איזה יום? שעה – שמשה ליאון לא עסוק בזה. בכינוס שולחנות עגולים, במציאת פתרונות, בניסיונות לרבע את המעגל. וכן, אם מתאמצים ועובדים בזה, גם בעיר כמו ירושלים, אפשר למצוא נוסחאות לחיים משותפים.

הציבור החרדי ניצח בכמה ערים אסטרטגיות, בהן צפת, אשדוד, טבריה ועוד. המבחן האמיתי של הנבחרים שם יהיה כמובן בדאגה לצורכי המגזר החרדי, אבל לא בדריסת ורמיסת המגזרים האחרים. הדברים אמורים גם על מגזרים בתוך הציבור החרדי, וגם בנוגע למגזר הכללי או הדתי לאומי.

הניסיון מוכיח שהדריסה הזו טובה לקדנציה אחת, אחריה מגיעה תנועת מטוטלת הפוכה שגורמת נזק בלתי הפיך למגזר.

משהו קורה במדינת ישראל.

הנציגים החרדיים הופכים אט אט מנציגי נישה קטנה שנלחמים עם הפריץ על הצרכים של המגזר שלהם, לפריץ בעצמו. אין להם פריווילגיה להתעלם מזה.

שיכרון הכוח של נבחרים להוביל מהלכים בשם הניצחון בקלפי עלול להסתיים באסון.

רק בשנה האחרונה ראינו איך מסתיים מהלך של ניסיון להעביר רפורמה משפטית בכוח פוליטי ובלי הידברות והסכמות. הכל היה דמוקרטי, הכל היה חוקי, הרוב בכנסת היה ברור, אבל התוצאה היא חורבן של כל המבנה החברתי בישראל.

אסור שהמודלים הללו יעברו לערים המעורבות. כן, ניצחנו. אבל אסור לשכוח את הערכים של אהבת ישראל, ואסור בעיקר לשכוח את השכל הישר ואת המידות הטובות.

תהיו נדיבים, תשרתו את הציבור ותקדשו שם שמיים.

…

הישג עצום ל…

אפרופו קידוש שם שמיים, אולי צריך קצת הסבר למושג שהולך ומתרחב, הולך וקובע טריטוריות חדשות.

בימים הקרובים גם חרדים מבטן ומלידה יזדקקו למילון כדי להבין את הכותרות בעיתונים החרדיים. אנחנו כאן, כמו תמיד, נמצאים לטובת הציבור.

קודם כל ישנה הכותרת של המפסידים: "הישג עצום ל…" וכאן מגיעה איזו נקודה שבה אכן יש הישג כלשהו. אך רוצה לומר: שגינו בהערכות הפוליטיות, עשינו קמפיין גרוע, שיקרנו לכם שאנחנו בטוחים בניצחון כשהסתמכנו על נתונים מופרכים, וגם הפסדנו בבחירות.

אז אם העיתון שלכם מבשר לכם שיש לכם הישג עצום, תדעו שאכלתם אותה בגדול.

יש גם כותרת ביניים: לא הצלחנו מי יודע מה, אבל בנס גם לא הובסנו והושפלנו עד עפר. במקרה דנן, העורכים תמיד יכתבו: התורה הקדושה ניצחה. רוצה לומר: יש לכם טענות שלא ניצחנו בגדול, לכו לתורה הקדושה, זו היא שניצחה ואליה תבואו בטענות אם יש לכם.

מה שמעניין, שדווקא במקרים שיש ניצחון מוחלט וסופי העורכים אוהבים קצת פחות את התורה הקדושה ואת קידוש שם השם, ומעדיפים את היו"ר של הסיעה, האסטרטג, הקמפיינר, הבולדוזר, הרמטכ"ל, החפ"קניק, ועוד כהנה שהביאו את הניצחון הגדול.

ביום רביעי בבוקר עלה לי לימוד זכות נפלא על החילוק הנ"ל.

ב'שבעה' על אימי ע"ה אמר לי אחד מגדולי ישראל שבשנה הראשונה כל מעשה טוב שעושים נזקף לטובת האמא, גם אם לא אומרים לעילוי נשמת עם השם המלא. בשמיים מבינים שבשנה הראשונה המחשבות מוקדשות להורה שנפטר, ומייחסים אוטומטית את המעשים הטובים לטובתו.

מה עם השנים שאחרי? כדאי להזכיר שהמעשה הטוב, הלימוד, התרומה, מוקדשים לעילוי הנשמה.

אולי גם בבחירות זה אותו דבר.

כשמפסידים צריך להזכיר לציבור שעדיין "קידשנו שם שמיים". כשניצחנו, זה מיותר. זה הרי קידוש השם בעצמו. לא צריך לייחס עם השם המפורש. וכשככה ככה? בשביל זה יש את התורה הקדושה, להציל אותנו בדיוק בנקודות האלה.

…

אור מהמזרח

ואם בענייני טיפים עסקינן, אחד לסיום: זו הייתה מערכת הבחירות הראשונה בציבור החרדי שלא הותירה שום מקום לדמיון.

מכתבי הרבנים מכל העדות והחוגים היו מפורטים, עסקו בתפוחי אדמה הלוהטים ביותר באופן ישיר וגלוי. אם היינו רגילים במשך השנים לדיבורים מרומזים, רבי משמעות, שיש תורה שבעל פה ותורה שבכתב, הרי שהבחירות האלה הסירו את מגננות הפוליטקלי קורקט והכל הוצג לראווה. מה שנוח ומה שלא.

אבל לא בטוח שזה נצרך.

לו הבחירות לרבנות הראשית לא היו נדחות, סביר להניח שהיינו רואים את הראשל"צ הגאון הגדול רבי יצחק יוסף שליט"א מנווט את ספינת הדגל הספרדית. דא עקא, הבחירות נדחו, ולראשל"צ אסור להתערב באופן רשמי במערכת הבחירות.

וכאן ראינו איך נראה ציות פוליטי שלא צריך לדבר עליו במפורש.

הראשל"צ קיבל בנועם את המועמדים ובירך אותם, ירד למסור שיעורי תורה בערי המחלוקת כאשר כלל המועמדים יושבים ומאזינים, יצא לשבות בעיר אלעד ומסר בה מספר שיא של שיעורי תורה, ואי אפשר שלא להיזכר באביו הגדול מרן הרב עובדיה זי"ע בימיו היפים.

וזו היא דרכה של תורה. בנועם שיח, בכבוד ובחיבוק לכל יהודי. ובעיקר לא צריך להגיד כל דבר. מהרב יצחק למדנו שיהודי ששומע שיעור תורה טוב, כבר יודע מה צריך להצביע.

ולוואי שנזכה ללמוד מהליכותיהם ולעשות כמעשיהם.