חופש ארוך ודביק.
אני עובדת במשרה כפולה: משרת אם, תרתי משמע, שבה אני המדריכה והגננת והמפעילה של ילדה חמודה ומשועממת עד כלות, והמשרה השנייה היא זו שגם תורמת למאזן הכלכלי של הבית…
"אמא!" היא קוראת לי בפעם המי יודע כמה, "בואי".
"מה את רוצה?"
"משהו דחוף!"
"דחוף ברמה של אמבולנס?" אני שואלת ומנסה לגנוב עוד רגע של עבודה.
"אפילו יותר!" היא מדווחת, ואני קמה באנחה עמוקה וברחמים עצמיים והולכת לסלון, שם, בין הררי הפליימוביל והצבעים והגואש והלורדים והמדבקות היא יושבת ומבט מהורהר על פניה.
"מתי נעבור דירה?"
"את חושבת שזה בסדר לגרום לי לעזוב את העבודה בשביל לשאול את השאלה המאוד לא דחופה הזאת?" אני שואלת בטון קשה, אבל איילת לא מתרשמת מהכעס שלי ומתעקשת: "זה מאוד דחוף".
"וכל כך למה?"
"כי אם עוברים דירה, אז אני לא אוספת את כל הבלגן", היא מסבירה בהיגיון צרוף של בת שש ומחצה, "ממילא נעביר את הכל".
"דבר ראשון – הרגע תאספי הכל. דבר שני – אין קשר בין האיסוף למעבר דירה. ודבר שלישי ואחרון – לא ידוע לי שאנחנו עוברים דירה!"
"אבל למה?!" איילת שואלת. "אמרתי לאבא ולך כבר אלף פעמים שאני רוצה לגור ליד סבתא!"
אני נאנחת. מותשת. מיואשת. 'מברכת' את כל מי שהמציא את החופש הגדול והנורא שגורם לי להישאר בבית כדי לבדר ילדה חסרת מעש.
"את צריכה להבין איילת, שלמצוא דירה חדשה זה קצת כמו למצוא חתן. זה סוג של שידוך".
"כמו שמרים הייתה בשידוכים ואז היא התארסה?" מבררת איילת, ואני מתפללת שהיא לא תיזכר שעדיין אין לה שמלה פורחת לכבוד החתונה של בת הדודה האהובה.
"ארבעים יום לפני שמרים נולדה", אני מספרת בטון דרמטי וקסום, "הקדוש ברוך הוא הכריז בשמיים: בת פלוני לפלוני – מרים הכלה תתארס עם אהרן החתן".
"וואו!" איילת בקושי נושמת מרוב התרגשות. "גם לפני שאני נולדתי הקדוש ברוך הוא הכריז מי יהיה החתן שלי?"
"ברור!" אני מרגיעה ומניחה את כפות הידיים סביב הפה כמו רמקול. "איילת בת גיטה תתחתן עם מישהו שאנחנו עדיין לא יודעים את שמו!"
"אבל אמא!" פוערת איילת זוג עיניים גדולות, מניחה את הזרועות על המותניים ומכריזה בתרעומת: "אני רוצה לבחור אותו בעצמי!"
"חחח… אל תדאגי", אני צוחקת ומחבקת אותה, "קודם השם בוחר לך את החתן ואחר כך אבא ובסוף בסוף ניתן גם לך לומר כן".
"מעולה", היא נרגעת ואז מוודאת: "אמא, הוא יהיה חמוד?"
"אני בטוחה בזה", אני מקווה. "ואם לא, יש לו עוד כמה שנים לעבוד על הנושא".
"והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני" (סוטה ב א).
בערב, כשסיפרתי את ה'חכמה' המצחיקה של איילת לבני הבית, אמר הבן: "אבל אמא, זה לא הגיוני לומר שהכלה בוחרת את החתן שלה אם באמת הקדוש ברוך הוא בוחר אותו".
"זה כן!" טען לעומתו דוד, "זה העניין של בחירה חופשית".
"מה חופשי בזה?" התמרד ספי, "ממילא יודעים כבר מה הסוף של הסיפור".
"כשאני מביא לך טופי וגזר ואומר לך לבחור בין השניים", הסביר דוד בטוב טעם, "אתה חושב שאני כבר יודע מה תבחר בסוף?"
"ברור שאתה יודע!" הכריז ספי, "אני אבחר בטופי".
"מעולה", שמח דוד. "אז אותו דבר עם השם… הוא יודע מה יקרה בסוף, אבל איילת עדיין תבחר את החתן שלה".
"הסברת מאוד מאוד יפה", החמאתי לדוד והוספתי: "תראו, בעולם הזה יש תמיד בחירה – מצד אחד ניצב הטוב שמבטיח לנו שכר גדול, ומצד שני הרע קורץ ומזמין ונגיש".
"אז איך מתגברים?" בירר יהודה שעד לאותו הרגע עמד שותק.
"קודם כל, לומדים מה טוב ומה רע ומקיימים את המצוות שעוזרות לנו לבחור בטוב", הבהרתי, "ואחר כך יש עוד עצה טובה…"
"כאשר זכה שכל האדם לראות אמיתת מציאותו יתברך, מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם השם, וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה, וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוטטת בשמי שמים.
"ובהעלות האדם בערכי קודש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקודש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד עונג של דביקות האדם ליוצרו יתברך.
"הכוח הטמיר הלזה הוא אחד מכוחות הטמירים שנתן היוצר בנשמת האדם, וכוח זה מעיד על קשר הגבר ליוצר כל היצורים, ואשר נברא לעבוד את בוראו ולדבקה בו" (אגרות החזו"א).
"הי! אני מכיר את השיר הזה", התלהב יהודה והתחיל לשורר: "כי אפשר לאדם בעולם הזה… להיות כמלאך לרגעים".
"השיר באמת מופלא, אבל אם נלמד את משמעות המילים של ה'חזון איש', נגלה עצה מיוחדת במינה", הבטחתי לבנים שהקשיבו בסבלנות. "בן אדם הוא לא מלאך. לפעמים הוא נופל, לפעמים טועה ולא פעם נכשל. אבל למרות כל זאת, הקדוש ברוך הוא יכול לתת ליהודי מתנה אדירה – רגע אחד, יקר שביקרים, מתוק שבמתוקים. רגע נשגב וחד פעמי שבו הנפש מתעטפת בקדושה והכל ברור ובהיר ואמיתי, והרגע הזה מזכיר ליהודי כל חייו שכדאי לבחור בטוב ולהתרחק מהרע, כי אין שום תענוג בעולם הזה שישווה לעונג של דבקות האדם בבורא. בתוך המרוץ האין-סופי והרעש הגדול יש רגעים של גאולה, והרגעים האלה חייבים לשפוך אור על כל בחירה שתבוא".
