להפסיק את ההזנחה של מערכת הבריאות

מערכת הבריאות מתנהלת לפי תקנים בני עשרות שנים • הקפאת התקנים שנוספו בתקופת הקורונה רק מחריפה את המצב

בימים הקרובים הולך לפוג תוקפה של ההחלטה שהתקבלה בשנה שעברה לתקצב 600 תקנים של רופאים, מתוכם 250 אנשי המחלקות הפנימיות, שהתווספו למערכת הבריאות בזמן משבר הקורונה. שר הבריאות היוצא יולי אדלשטיין אמנם הבטיח שמי שייקלט לא ייפלט, אך אנשי משרד האוצר כבר הודיעו שאין בכוונתם להאריך את התקנים.

ההחלטה הזו מציבה אותנו בפני אבסורד, ומחזירה את בתי החולים לתקינה שנקבעה בשנות השבעים, כאשר אוכלוסיית מדינת ישראל כולה עמדה על בערך 3 מיליון תושבים. העובדה שבחמישים השנים שחלפו מאז האוכלוסייה הארץ גדלה פי שלושה, שתוחלת החיים עלתה לאין ערוך ממה שהייתה אז – לא הביאה אף אחד לשנות את המצב.

גם העובדה שמסקנות ועדת טור-כספא שהתפרסמו לפני שנתיים וקבעו שיש להגדיל את כמות התקנים, לבנות מחלקות פנימיות ולרכוש עוד ציוד אומצה על ידי משרד הבריאות ונקבעה כתוכנית פעולה – לא עזרה. מדובר בתוכנית מושכלת ושקולה המקובלת על כולם, אך בינתיים היא מוסיפה להעלות אבק על המדפים.

מסתבר שבמדינת ישראל יודעים לחלק מענקים או לממן ארבעה סבבי בחירות, אבל אף אחד – כולל שורה ארוכה של ממשלות מכל מגוון הקשת הפוליטית – לא מצליח לבנות תוכניות ארוכות טווח, למרות שנחיצותן ויעילותן אינן מוטלות בספק. התוצאה: בתי החולים בכלל והמחלקות הפנימיות בפרט סובלים משנים ארוכות של הזנחה והרעבה תקציבית.

בינתיים, אשפוז חולים במסדרונות נעשה חלק מהסטנדרט הטיפולי. לא מעט בתי חולים כבר דאגו להתקין ווילונות וחיבורים לחמצן במסדרונות, והתדיינויות היכן כדי למקם את החולה – במסדרון של חדר המיון, שם האור דלוק ורועש כל הזמן, או בזה של המחלקה הפנימית, שם חסר כוח אדם – הפכו לחלק מהשגרה, כאילו מדובר בנוהג נורמלי.

חשוב לזכור שהמחלקות הפנימיות הן הבסיס של מערכת הבריאות הציבורית בישראל. כמיליון איש – כולל בני משפחה ומלווים – מבקרים במחלקות הללו מדי שנה. רבים מהם מבוגרים או בעלי אמצעים כלכליים מוגבלים, ואין להם את הכלים להיאבק על זכותם לטיפול סביר. אנו הרופאים מוצאים את עצמנו לא רק כדואגים לבריאותם, אלא גם כאלו שמשמשים להם כפה.

נחיצותה של המערכת הורגשה ביתר שאת בתקופת הקורונה, כאשר עיקר העומס הטיפולי נפל על כתפי המחלקות הפנימיות. המשבר גם חשף את האבסורד המונח בטיעון הכלכלי שמונע מהממשלה לתקצב את התקנים החסרים; פעם אחר פעם שמענו שהסיבה להטלת הסגרים, שגבו מחיר עצום מהמשק הישראלי ומכלל האזרחים, היא רצון למנוע את העומס המוטל על בתי החולים. לא היה הרבה יותר הגיוני ופשוט שבמקום להטיל את העלויות האדירות הללו על המשק, היו מפנים תקציבים על מנת לחזק את מערכת הבריאות, ובכך מאפשרים למשק להמשיך לתפקד?

גם לאחר החיסונים ודעיכת המגפה העומס על המחלקות לא שכך. לא מעט מחלות כרוניות וחולי סרטן התגלו לאחר היציאה מהסגרים, כך שלמרות שאנו נמצאים בתקופה מהפחות עמוסות בשנה, התפוסה במחלקות הפנימיות עומדת על 100 אחוזים. על מנת שהמערכת תתפקד כראוי נדרשת כמות כפולה של תקנים מזו שאושרה לפני שנה.

דווקא כעת, כאשר הווריאנט ההודי כבר כאן ואף אחד לא יודע מה יהיה בהמשך, מחליטים מקבלי ההחלטות לבטל את התקנים ולהחזיר את המערכת למצב הלא הגיוני שבו הייתה לפני כשנה – כאילו לא למדנו כלום.

בכנות, אני לא מצליח להבין מה ההיגיון לאי פתרון של הבעיה שלנו; כאמור, הטיעון הכלכלי לגמרי איננו משכנע. גם מבחינה פוליטית, זהו אחד הנושאים המעטים שאינם שנויים במחלוקת כלל. אז מדוע איש אינו מרים את הכפפה? האם מדובר בערכים שהשתבשו? סדרי עדיפויות לא נכונים? סתם חוסר יכולת לתכנן לטווח ארוך?

נראה שלמרות המחיר הבריאותי והכלכלי שמשלמים אזרחי מדינת ישראל, לאיש ממקבלי החלטות זה לא חשוב מספיק. זהו מסר שקצת קשה להעביר, אבל יום אחד שעובר על אדם בחדר מיון מבהיר בצורה ברורה את הבעיה.

הגיע הזמן שהממשלה תעשה את מה שקודמותיה נמנעו מלעשות, ותביא את השינוי ההכרחי והמתבקש למערכת הבריאות.

• הכותב הוא מנהל מחלקה פנימית בבית החולים 'הדסה' עין כרם