להתראות בקיץ הקרוב

האירוע הדרמטי ביותר בסדרת הפגישות שקיים ראש הממשלה בנימין נתניהו בחודשים האחרונים במשימתו האישית, שהיא תחזוקת הקואליציה המתנדנדת והעברת התקציב, התרחש דווקא כשחג הפורים פרס כנפיים צוהלות על העם היושב בציון. אלא שאווירת 'ונהפוך הוא' המשיכה ללוות את נתניהו בימי הפורים ולאחריהם, בפינג פונג של עליות ומורדות.

נתחיל מהסוף: יהדות התורה, על כל חלקיה ותת סיעותיה, עתידה לכאורה להצטרף למסמך שקובע כי חוק הגיוס יעלה לחקיקה רק בקיץ הקרוב. לפי המתווה שאותו יזם ח"כ יצחק פינדרוס כבר לפני כחודש, כל הח"כים מיהדות התורה יחתמו על מסמך שיתנה את תמיכתם בתקציב בהעברת חוק הגיוס בתוך שלושה חודשים מאישור התקציב.

אלא שעד ליום שלישי השבוע, שבו התקיימה פגישה ראשונה מסוגה בין מרן ראש הישיבה הגאון רבי דוב לנדו לבין הגה"צ רבי נחמיה אלתר, בנו של כ"ק מרן האדמו"ר מגור, נתניהו היה סבור שקץ ממשלתו הגיע. משכך הוא מיהר להגיש הצעות מרחיקות לכת לאיתמר בן גביר במטרה לצרף את אצבעותיהם של חברי סיעת עוצמה יהודית לתומכי התקציב. מנועי המטוסים שהתחממו ויצאו למבצע עוז וחרב כבר היו הפועל היוצא של התבהלה שאחזה בלשכה בעיצומו של חג הפורים.

ליום השמח בשנה נכנס נתניהו במחשבה שנציגי חצרות גור וויז'ניץ מאגודת ישראל יממשו לבדם את האולטימטום שהציבו ויתנגדו לתקציב. עם כל השאר, כך האמין, יישמרו ההבנות. ההידברות עם שס התנהלה כרגיל באופן צפוף והרמטי, והתזה הייתה שאנשי התנועה יוכלו לבלוע את הגלולה ולהמתין עד למושב הקיץ, שבו יעבור חוק הגיוס.

דגל התורה ושלומי אמונים בהנהגת מאיר פרוש מוקמו באותה משבצת אסטרטגית: לא מרוצים, אך משלימים עם המציאות הפוליטית המורכבת. הבדיקות שבוצעו מטעם סביבתו הקרובה של נתניהו, שבו אליו עם צפירות הרגעה: גדולי התורה הליטאים לא יצטרפו לציר ההתנגדות בהובלת הסיעה המרכזית.

מאחורי הקלעים יצאו משלחות רבנים מבית האדמו"ר מגור בניסיון לצרף אצבעות נוספות להתנגדות לתקציב. אך הקו של מרנן הגר"ד לנדו והאדמו"ר מבעלזא היה ברור: אין להתנות הצבעה על התקציב באישור חוק הגיוס, לא בעת מלחמה. אך לא היה זה סוף פסוק.

פניית פרסה

ההפתעה הגיעה דווקא מכיוון דגל התורה. שליח מיוחד וישיר מההנהגה הליטאית, שפעל בחשאיות מוחלטת, הגיע והניח את הקלפים על השולחן בתקיפות חסרת תקדים: "אין על מה לדבר בנושא התקציב. בלי חוק גיוס הוא לא יעבור בקולות נציגי דגל התורה. חבל על המאמצים. איבדנו כל אמון ברצון וביכולת שלך להעביר את חוק הגיוס. עד שאין חקיקה בנושא אל תדבר איתנו על שום דבר אחר".

נתניהו נותר המום. הוא נקלע לסערה שהתרגשה עליו מהכיוון הכי פחות צפוי. המודיעין שקיבל בשבועות האחרונים רמז על אפשרות לשיח. על הבנה כביכול בהנהגה הליטאית שבזמן מלחמה אי אפשר להעביר חוק גיוס סביר. אלא שהמציאות הפוליטית, כדרכה, טפחה על פניו במלוא עוצמתה.

המידע אושש פעם נוספת באותה שעה שבה הסב צחי ברוורמן, מזכיר הממשלה ואיש אמונו של נתניהו עם בתי רבני דגל התורה, בשולחן משתה הפורים שערך מוטי בבצ'יק, האיש החזק בסיעה המרכזית. בסביבת נתניהו כבר ידעו באותם רגעים כי כלתה אליהם הרעה. זאת הייתה נקודת השבר שבה ביצע נתניהו את פניית הפרסה החדה: החלטה אסטרטגית לחזור למלחמה, לחבק מחדש את איתמר בן גביר ולהחזיר את עוצמה יהודית לממשלה.

המשוואה הפוליטית החדשה הייתה ברורה: מכיוון אחד האצבעות של גור, ויז'ניץ ודגל התורה אבודות, ואליהן יצטרפו נציגי שלומי אמונים ובעלזא, וייתכן שבעקבותיהם גם שס תיאלץ ליישר קו. מהעבר השני יושב איתמר בן גביר בהמתנה מחושבת עם רשימת דרישות ברורה וחדה: ראש השב"כ יסיים את תפקידו, היועמ"שית בהרב מיארה תסולק, והמלחמה תחודש במלוא עוצמתה.

וכך, כצעד ראשון בדרך להשבת שרי עוצמה יהודית לממשלה, אחרי שמועות על מתקפה באיראן שכיסו על המהלך האמיתי, מבצע עוז וחרב יצא לדרך. המטוסים המריאו באישון ליל למבצע שתוכנן בקפידה, כל אורכו היה עשר דקות בלבד, התקיפה עצמה הסתכמה בשתי דקות, אך היו אלה שתי דקות גורליות לא רק לעשרות המטרות שהותקפו במקביל ולכארבע מאות פעילי חמאס שמצאו בהן את מותם, אלא ביצירת האקורד הצבאי-מדיני רב העוצמה שמשרת היטב גם את האינטרסים הפוליטיים הפנימיים.

למרות חזרתו המתוכננת לממשלה בן גביר נאלץ להתקפל בחלק מדרישותיו. בפגישה סוערת בלשכת ראש הממשלה ביקש יו"ר עוצמה יהודית לספח אליו את המנהלת לעידוד הגירה מעזה וגם לעמוד בראש ועדת שרים שתעסוק בנושא. נתניהו דחה את שתי הבקשות, בתואנה של חלוקת אחריות עם משרד הביטחון. האמת קצת יותר סבוכה: וושינגטון הטילה וטו. ארה"ב לא מעוניינת לראות את האיש שנתפס כקיצוני ביותר בממשלה מוביל את המנהלת לעידוד הגירה מעזה. בן גביר נאלץ להסתפק בשלוש הדרישות העיקריות שהציג.

שר על תנאי

היועמ"שית לא התכוונה לוותר, והציגה חוות דעת נגד מינויו מחדש של בן גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי, בטענה שהוא "משתלט" על המשטרה. במאמץ אחרון לשמר את סמכותה, ניסתה בהרב מיארה להציע פשרה בישיבת הממשלה שהתקיימה בלילה שבין שלישי לרביעי. למנות את בן גביר לשר אך לא במשרד לביטחון לאומי. לפחות לא עד אחרי "תהליך הבחינה". נתניהו היה נחרץ: אף שר כאן לא על תנאי.

באותה ישיבה, במקביל לסאגת בן גביר, היו אמורים השרים להצביע גם על פיטורי רונן בר, אך הנושא עלה לדיון ללא הצבעה בפועל. בסביבת נתניהו הסבירו כי רצו להביא את פיטורי ראש השב"כ בר כבר בערב, אך הליכים פרוצדורליים מנעו זאת. למרות זאת, המשוואה המשפטית-פוליטית ברורה: היועמ"שית מוזמנת לעתור לבג"ץ נגד צירופו של בן גביר כשר לביטחון לאומי ונגד פיטורי ראש השב"כ.

עד שיתקיים דיון משמעותי בן גביר כבר ישב עמוק בכיסאו, מבוצר היטב. עתירה מהירה מדי שהוגשה לבג"ץ, הובילה להחלטת השופטת ארז-ברק כי לא יוצא בשלב זה צו ביניים שימנע את מינויו של בן גביר מחדש. זה היה ניצחון טקטי משמעותי לנתניהו. הדיון בעתירות נדחה לעוד שלושה שבועות, משמע, בן גביר ימונה, לפחות לתקופה הקרובה. לגבי ראש השב"כ, אלה בכל מקרה תהליכים שאינם מתרחשים מהיום להיום. כל שנותר כדי לרצות את איתמר בן גביר, הוא להמשיך בהליך הדחת היועמ"שית. אך כל הצדדים יודעים איך תהליך כזה מתחיל ולעולם לא כיצד יסתיים.

ביום שלישי התהפך הגלגל שוב. אחרי שיהדות התורה על חלקיה הפנימה כי התקציב יעבור איתה או בלעדיה, נוצר צורך ביצירת מומנט חדש. הפגישה בין בן האדמו"ר מגור לראש הישיבה הגר"ד לנדו, אימצה את 'מתווה פינדרוס' שקובע כי אם החוק לא יעבור במועד שייקבע, צפויה סיעת יהדות התורה להצביע נגד הקואליציה, ואולי אף לפרוש ממנה, וכל שנותר לנתניהו הוא להמתין להכרעתו הסופית של ראש הישיבה מרן הגרמ"ה הירש, שמצידו ממתין לבנו, הגאון רבי אהרן, האמון על טיפול בנושא הגיוס, אך שוהה בימים אלה בחו"ל.

ככלות סאגת האולטימטום והדחייה שהושגה, נראה כי למרות כל התהפוכות נתניהו יוצא שוב וידו על העליונה. לא רק בכיפוף הידיים של הסיעות החרדיות. בניגוד לתקופות קודמות, הוא משדר הרבה יותר אומץ ונחישות גם כלפי החונטות החותרות תחתיו. כעת, מבחינתו, המבצע להצלת הממשלה יצא לדרך בתנופה. משוכת התקציב תעבור. ומה יקרה אחר כך, בקיץ? נראה אחר כך.

חיים נצחיים

חודש אדר מביא עימו אור וששון לכל בית ישראל. החודש מתאפיין באופטימיות ובשמחה מתפרצת, כפי שחווינו השנה בכל שדרות העם: מתענית אסתר בבוקרו של יום חמישי ועד שעות הבוקר המוקדמות של יום שני האחרון.

עבור משפחתנו חודש זה תמיד היה מיוחד. השמחה שרתה בביתנו באופן טבעי, שכן בו חל יום הולדתו של אבינו זצ"ל. השנה מלאו 88 שנים להולדתו, ובמסורת חצרות החסידים גם לאחר הסתלקותו של צדיק יום הולדתו נותר בעל ערך וחשיבות.

ברבות השנים נחלקו הדעות במשפחתנו לגבי תאריך לידתו המדויק של אבא בירושלים שבין החומות. בתעודת הלידה נכתב התאריך הלועזי, שהקביל לי"ג באדר תרצ"ז. אך מכיוון שהתאריך הלועזי מתחלף בחצות הלילה (אור לי"ד באדר) היו שטענו כי בגלל שהיו אלה ימים שמלחמה וערבוביה משמשות בהם, נשמטה העובדה שבפועל הלידה הייתה בליל י"ד באדר, פורים דפרזים. לפיכך לא היה ברור לנו אם אבא נולד ביום תענית אסתר או בליל פורים.

והנה, כמו כדי לסגור מעגל פלאי, ארבעים יום בדיוק לאחר הסתלקותו של אבא, שנפטר בג' בשבט, נולד לנכדו, בני דוד, בן ראשון במוצאי י"ג באדר, בעת קריאת המגילה, ונקרא על שמו. היה זה מעין אות משמיים שהביא לפשרה משפחתית: יום הולדתו של אבא היה כנראה בתענית אסתר, אך משפחתנו בחרה לציין אותו תמיד בליל קריאת המגילה.

כוחה של ברכה

ומדוע אני מלאה אתכם בפרטים הללו? משום שברצוני לספר לכם על כוחם של יהודים לפעול ולחולל בחיים חיותם, ועל מעשיהם הטובים שממשיכים ללוות אותם גם כשאינם עוד בין החיים.

בשנים האחרונות לחייו של אבינו זצ"ל, כשנפל למשכב, סעד אותו עובד זר מהודו בשם טינו תומאס. טינו, טיפל קודם לכן ברב משומר צוברי זצ"ל, רבה של גן יבנה. בעת שחיפשנו עובד זר המכיר היטב את כל המנהגים וההלכות, שלא ייאלץ לשאול על כל דבר, נודע על פטירתו של הרב צוברי, ומייד הומלץ לנו על טינו, שיוכל לשהות עם אבא בלי שייווצרו בעיות של חילולי שבת, נטילת ידיים ושאר דקדוקי הלכות.

ואכן, זכינו למטפל מסור באופן יוצא דופן, בעל איכויות נדירות. טינו עמד ושימש את אבא שלוש וחצי שנים, גם בזמני ייסורים קשים, במסירות ובמאמץ גדול, הרבה מעבר לשעות שהיה מחויב להן.

בשבועות האחרונים לחיי אבינו טינו הפציר בו שוב ושוב שיברך אותו, משום שטרם זכה להיפקד בילדים. אבא נענה לו רק יומיים לפני הסתלקותו. אז קרא אבא לטינו ואמר: "אני מתחייב לך כי בזכות כל מה שעשית למעני, תחבוק בן זכר". אך הדברים לא הסתיימו בכך. אבא הוסיף באוזניו משפט מדהים: "ואתה עוד תראה בבוא העת, שהבן שייוולד, קשור לברכה שאני נותן לך עכשיו". טינו, שכ'בעל עגלה' של אבא חווה רגעים מיוחדים במחיצתו, התרגש עמוקות מהברכה וחרט אותה בזיכרונו.

חלפו יותר משנתיים מהסתלקותו של אבא, והנה בשעת קריאת המגילה ביום שישי האחרון, הבחנתי לפתע במספרו של טינו מרצד שוב ושוב על הצג. לאחר הקריאה חזרתי אליו. בעברית משובשת ובמבטא הודי מובהק, בישר לי: "יוסי, תראה מה זה ברכה של צדיק. נולד לי בן ראשון". איחלתי מזל טוב ושאלתי בנימוס מתי נולד התינוק. "ממש עכשיו", ענה, והוסיף מיוזמתו: "תראה יוסי, הוא נולד בדיוק בפורים, ביום הולדת של אבא. תגיד לי אתה, זה לא מהברכה של אבא?"

מורשת שאיננה דועכת

התרגשתי עמוקות מסיפורו של טינו, אך לא רק בשל המופת שטמון בברכתו של אבא. בשנתיים האחרונות היו לא מעט אנשים שפקדו את ציונו והעידו על דברים מופלאים שזכו להם. רבים מהם בענייני פרי בטן. הם באו, התפללו, קיבלו על עצמם קבלה טובה, ונושעו. אלא שלא להאדיר את שמו של אבא זצ"ל באנו, כי אם ללמוד מכאן כיצד לכל יהודי ישנן זכויותיו וכוחות ייחודיים.

כדי להסביר את כוונתי אקדים ואספר על שיחה מאירת עיניים שהייתה לי עם אבא. היה זה בעת שצעדנו יחדיו לציונו של רבנו חיים בן עטר, בעל 'אור החיים' הקדוש. אבא הזכיר כי זהו המקום שבו התקבצו גדולי הדור לתפילה מיוחדת לביטול גזרת האויב הנאצי, פן יבוא בשערי ארץ הקודש. הייתה זו תפילה שאבא, כילד צעיר, זכה אף הוא להשתתף בה. ואז שאלני: "היודע אתה מדוע נבחר דווקא ציונו של בעל אור החיים לתפילה זו? וכי חסרים צדיקים אחרים הטמונים בין רגבי ארץ הקודש?"

ואז, חלק עימי תובנה שנחרטה בזיכרוני: "יש צדיקים שמיקדו את חייהם בדל"ת אמותיהם, בצמיחה רוחנית אישית, בבניית קומתם בתורה ובעבודת השם. חלילה לנו להמעיט בערכם, אך עיקר עיסוקם היה בעולמם הפנימי. לעומתם, יש מי שהקדישו את מהותם לזולת, בחיים של נתינה והשפעה, אם בגשמיות ואם ברוחניות.

"וידוע", המשיך אבא, "שכל צדיק, לאחר הסתלקותו, ממשיך את עשייתו הרוחנית מהעולמות העליונים. כך, אלה שהתמקדו בעבודתם הפנימית, ממשיכים בכך גם בהיכלות של מעלה. ואילו מי שהקרינו על סביבתם, שהיו אור לאחרים, ממשיכים להאיר גם אחרי שנסתלקו. מה בחייהם עמדו ושירתו את הכלל, גם לאחר מותם עומדים הם ומשמשים, כשליחי ציבור נצחיים, מיטיבים עם הבריות, ועושים מה שעשו בחייהם. וכפי שבחייהם היו מקור לברכה ולישועה, כך גם אחר הסתלקותם ציונם הופך לאבן שואבת לתפילה, לברכה ולישועות".

לדברים הללו יש סימוכין מדברי הגמרא שלומדי דף היומי בוודאי נתקלו בה השבוע: "אמר רב ששת, כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא". ולא זו בלבד, אלא שגם בעניינים גשמיים לכאורה, ישנה הבטחה דומה: "אמר רבי אלעזר, כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת זוכה ומנהיגם לעולם הבא".

כוחו של מעשה טוב

לכן, אף שתומאס טינו מבקש לקרוא לילדו בשמו של אבינו, ולמרות שבשנתיים האחרונות כבר זכו לשאת את שמו כמה עשרות ילדים, שבעה מבני המשפחה ועוד כשני מניינים מחוצה לה, לא בכך אני מבקש להתמקד.

הבעש"ט הקדוש לימד כי לעיתים נשמה יורדת לעולם לשבעים או לשמונים שנה, רק כדי לעשות טובה אחת(!) ליהודי. שוו בנפשכם: אם כך, אדם שזוכה לעשות טובות לעשרות, למאות, לאלפי יהודים או לרבבות – איזה אוצר רוחני הוא צובר לנשמתו. ולא זו בלבד אלא שגם לאחר הסתלקותו הוא ממשיך להיות מעין תחנת אנרגייה רוחנית, מוקד של ישועות וברכות לכל מי שבא, לומד ממעשיו ומקבל על עצמו ללכת בדרכו הטובה.

על כן, יותר משיהיו דברים אלה לעילוי נשמתו של אבא זצ"ל, הם קריאת עידוד לכל אחד מאיתנו. לשם כך ירדנו לעולם: כדי שלפחות פעם אחת בחיינו, ואולי דווקא פעמים רבות, נוכל להיטיב עם הזולת, להשפיע, ללמד, לקרב, לחבק, להעלות אדם אחר על דרך טובה.

אין צורך להיות אדמו"ר גדול, ראש ישיבה נודע או מנהיג של חצר חסידית כדי לזכות לחיים נצחיים ומאירים. פשוט להיות טובים לזולת, להשפיע מהטוב שבתוכנו, ופחות להסתגר בדל"ת אמותינו. וכך, האור שיאיר מאיתנו בכל מקום שאליו נגיע הוא נצחי ומקור לברכה אין סופית.