בפרק הזה נזהה את השלטר הראשי ואת האחראי שלו. נגלה את מושך חוטי החושך והאור ברגשות שלנו.
יש ארונות כאלה שבתוכם הפתעות ודברים שווים ממש. לסבתא אלטוסקי יש ארון כזה, לבן מבריק, עומד קרוב למטבח.
יש בו טלפון נייח, סידור עם רשימה ארוכה לתפילה, מתנות ובגדים חדשים לנכדים. וגם בובת ליצן עשויה חרסינה צבעונית. ליצן קטן שאם לוחצים עליו הוא רוקד.
פעם הייתי ילדה ואהבתי מאוד את הליצן. חיכיתי שסבתא תשלוף אותו ותלחץ על הכפתור. הליצן היה נכנס מייד לפעולה, רוטט בריקוד או בצחוק מתגלגל.
יש מצבים שבהם אנחנו מרגישים חשופים.
אם מעצבנים אותי – אני מתעצבנת. אם משמחים אותי – אני שמחה, ומאוד. אם דואגים לי – אני עטופה. אם צועקים עלי – אני מתכווצת. אם ואז.
כאילו יש לנו מערך כפתורים חשוף, גלוי וזמין לכל. כאילו אנחנו בובת הליצן.
הליצן עם הכפתורים אף פעם לא שמח בעצמו ולעצמו כמובן. כולו כחומר ביד היוצר. לוח הכפתורים שלו נגיש לכולם, רק הוא לא יכול ללחוץ עליו. אני פחות אוהבת אותו היום, כשאני כבר גדולה…
"עמדתי במטבח בערב סוכות, עם כל הבלגן של הסוכה והעוגות והבשר. הבן שלי עמד בסלון, לוחץ על כפתור ההפעלה של המברגה. הרעש מזמם באוזניי ואני אומרת בליבי: 'עד שמילאו את הבטרייה'. הרעש נמשך, ובתוכי: 'אתה גומר את ההטענה'. המברגה חופרת באוויר ולי האוויר כבר נגמר. הרגשתי עצבנית ומתוסכלת. ידעתי שעכשיו, עם הילד הזה, אני צריכה לשתוק ובעיקר להיות חירשת.
"ואז, ממש כמו בורג שהתיישב לו במקום, התביית על הנקודה, התבייתה ההבנה שלי ואמרתי לעצמי:
הוא לוחץ על המברגה – לא עלייך. הוא גומר את הבטרייה של המברגה – לא את הבטרייה שלך.
את לא מברגה שלוחצים עליה ולא בטרייה שגומרים אותה. והכפתורים אצלך לגמרי, ובשליטתך בלבד.
רק את אחראית על הכפתורים של הרגשות שלך! לא משנה מה קורה מסביב.
זאת הייתה תובנת זהב, מה שנקרא.
המשכתי במעשיי במטבח והוא במוזיקת המברגה. ומשהו בי קרא דרור לעצמי".
אנחנו, רק אנחנו, אחראים על מה שאנחנו מרגישים.
נכון שהיא דיברה לא יפה, אבל אני בוחרת אם להכניס אלי את הרפש, במחילה, שהשפריצה, או להשאיר אותו אצלה.
יש בובת ליצן כזאת, שאם לוחצים עליה היא רוקדת. אהבתי אותה מאוד בתור ילדה.
אני פחות אוהבת את עצמי כך היום, כשאני כבר גדולה…
אני בדרכי שלי מכניסה שמש וסיפוק לחיי, וודאי שיכולה גם להתחמם מקרניים טובות.
אבל לוח הכפתורים של רגשותיי נמצא בחזקתי האישית בלבד, בלי קשר למזג האוויר ולאנשים ולסיטואציה.
זה היה אמצע הלילה, כאשר סבתא שלי הרבנית חנה פינקל ע"ה, נפלה. היא הייתה לבד, וכפתור המצוקה של 'יד שרה' נח לו בשלווה עד שיגיע יומו, בלי לדעת שהלילה הגיע זמנו בבת אחת.
סבתא מצאה עצמה שוכבת על הרצפה עם כאבים מפלחים. היא לא הצליחה לזוז, לא היה למי לצעוק, והכאבים הלכו וגברו. כל הבית היה נראה בזווית אחרת. ה'פנלים' היו קרובים, והתמונות היפות שציירה היו אי שם למעלה, כמו הצוהר בתיבה. והטלפון היה "בגובה העננים".
בחוץ שקט וחושך, ויעברו מאות דקות עד שתבוא הבת המסורה כמדי בוקר.
אני כותבת, ומרגישה את הפחד. את הכאב. את הלבד המייסר שהיה מנת חלקה כמעט שישים שנה אבל עכשיו, ברגע הנפילה, קיבל עוד גוון עמוק ושורף. מדמיינת את הדקה שעברה לאט ואת העוד דקה ומרגישה שגוש עומד לי בגרון ודמעה.
מה הרגשת שם סבתא? מה עשית? צעקת? בכית? התפללת? שתקת? שקעת? יש זמנים שאין לנו בהם השגה.
אבל מנוחי, בת דודה יקרה, שאלה את סבתא אחר כך, אחרי שהיא כבר עברה ניתוח של שבר באגן. אחרי שהיא כבר הייתה מוקפת במשפחה: "סבתא, מה עשית כל הזמן הזה? מה עשית שם על הרצפה כמה שעות של נצח?"
"מה עשיתי? שרתי. שרתי לעצמי שירים".
!!!
סבתא פינקל אהבה לשיר. היה לה קול נעים. היא לא רצתה להתעלף מהכאבים. היא רצתה לתת לעצמה כוח ותקווה. היא רצתה להרגיש חיבור ושמחה, והיא שרה.
לא נראה לי שרק "אם אמרתי מטה רגלי…" מתאים היה לה לשיר גם שירים עליזים. היא שכבה על הרצפה אפופה בכאבים ושרה לעצמה. שרה מעצמה.
האמת, זה קודקוד לחיים שלמים. זה רק קצה קרחון של אישה שבחרה לשמוח ולהיות במקום של חיבור וחיות אף על פי ששלטר מרכזי בחייה ירד.
זה 'סיפור' על טיפוס הרים שהיה לפעמים טיפוס בתוך קוצים בידיים חשופות. אבל בחיים אנחנו יכולות לטפס גם על גבעות נמוכות יותר, ואפילו על תלוליות, ולהרגיש את הקושי.
הבשורה היא שיש כיוון שנותן חיים.
איתך בצעד קטן אל הכיוון הגדול
שרה
כלי עבודה בפוזה הבאה שאת נחלשת מול מאן דהוא, את מרגישה בעצמך: אני לא לוח כפתורים שלוחצים עלי ועל רגשותיי. ה'שַלָּט' נמצא רק אצלי.
ממש תראי את זה בעיני רוחך.
משפט יסודי האחריות על הרגשות שלי נמצאת רק אצלי.
