לזכות ולראות בהווה

שוב אנו עדים לסערה תקשורתית סביב התבטאותו של פרופ' מן המניין באוני' העברית בירושלים כנגד קודשי ישראל. הנהלת המוסד הפיצה מכתב לעובדים בנוסח: "הריני מבקש להזכירכם, כי ביום ראשון הקרוב יחול צום תשעה באב. זה יום שבתון והאוני' תהיה סגורה ביום זה".

זה לא משהו חריג, וכך נהוג מקדמת דנא במוסד זה ובשאר המוסדות להשכלה גבוהה. אלא, שפרופ' עמירם גולדבלום – ממקימי תנועת 'שלום עכשיו' – מהפקולטה לרפואה, תקף בחריפות את ההחלטה וכתב בתגובה: "לא יאומן, כניעה מבישה לדתיים ולדת היהודית במדינת ישראל. מחליא (עפ"ל)… חשבתי שהאוני' העברית התנתקה מהדת ושזו אוניברסיטה של יהודים וערבים בישראל. אינני זוכר שהאוני' סגורה בחג כלשהו של מוסלמים או נוצרים. אולי ראוי לשנות את שמה ל'אוני' היהודית'? זה מתיישב היטב עם הגזענות המשתוללת בישראל".

זו לא ההתבטאות הבעייתית הראשונה של אותו פרופ', אבל לא זה הנושא. האבחנה שלו בין 'עברית' ל'יהודית' אפילו מצחיקה, אבל גם זה לא הנושא.

אנו נזכרנו דווקא בנפוליאון, קיסר הצרפתים, שהוא היטיב לקלוט מה מסמל יום תשעה באב בחיי העם היהודי. קלט טוב יותר מאשר פרופ' 'ישראלי' והדומים לו בחברה הישראלית.

במסעו לכיבוש רוסיה, עבר באחת מערי פולין בדיוק בתשעה באב. הוא הציץ לתוך אחד מבתי הכנסת וראה יהודים שחוחים באבלם היושבים על הרצפה ומקוננים. הוא תמה למראה עיניו. כאשר הסבירו לו שהיום הוא היום בו מתאבלים יהודים על בית מקדשם שחרב, לפני למעלה מאלף ושמונה מאות שנה (מניין השנים בזמנו של נפוליאון), הגיב ואמר: "עם כזה, הזוכר וכואב את חורבנו אלפי שנה, עוד יחזור למולדתו וייגאל".

ואילו הפרופ' ה'עברי' רואה בכך 'כניעה מבישה לדתיים ולדת היהודית' כלשונו.

הוא צודק.

אכן, נפוליאון הגוי קלט את האמת הגדולה: עם המסוגל להתאבל על חורבן הבית אחרי אלפי שנה, מעיד על עצמו שהמקדש עדיין חי בליבו. אמונים אנו על הכלל שעתיד המת להשתכח מן הלב, ואם המקדש לא השתכח מליבנו עד הלום סימן הוא שהוא חי!

ואת זה הפרופ' ה'עברי' לא מוכן לסבול. זה ממש מחליא אותו.

 * * *

כי מהו בית המקדש?

על פי המהר"ל ועוד מפרשים, היה בית המקדש על הר המוריה רק הסמל החיצוני לעובדה שהשכינה שכנה בליבו של כל יהודי. אולם, ברגע שעם ישראל שקע בתהומות של שלושת החטאים החמורים בימי בית ראשון, ועל כולנה בחטא שנאת חינם שבימי הבית השני – התרוקן הלב היהודי מנוכחות השכינה, והיא פרחה לה גם מהר הבית. או אז, בית המקדש, בניין האבנים, פשוט התמוטט. על כן, אם יהודי מתאבל על חורבן הבית, מתאבל הוא למעשה על חורבן נשמתו. ואם הוא חש בכך, סימן שקיימים עדיין בליבו הזיק והשאיפה להתחברות מחודשת אל השכינה שבית המקדש שימש לה סמל ומוקד חיות גם יחד.

מכאן עוד צעד קדימה: היכן שקיימת שאיפה עמוקה לרוחניות שחרבה – היא תשוקם לבסוף וההגשמה בוא תבוא. תשעה באב מלמד שאנו עוד חיים ולא אבודים.

הוא הוא הטמון בדברי חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית דף ל'). לא נאמר 'יזכה לראות בשמחתה', אלא 'זוכה ורואה'. עכשיו, בהווה.

הוא אשר אמרנו: הכואב את חורבנה של ירושלים, מי שרוחו עדיין פועמת בו וזיכרון חורבן הבית רוטט בליבו – הוא האיש הרואה בעליל באותו רגע בשמחתה. הוא האיש המרגיש כי המקדש הפנימי עדיין חי ואינו הרוס לחלוטין.

זוהי השמחה. שמחתה של ירושלים של מעלה החבויה בליבו של היהודי. ירושלים של מעלה, אשר לא חרבה ולא תחרב לעולם.

זאת הבין במעומעם, באינסטינקט בריא של אדם נורמלי, הקיסר נפוליאון.

אבל זאת כבר לא מבינים אנשי הדת החילונית שלנו. הם, מוחקי הסממנים החיצונים של האבל, מלמדים שבליבם כבר כבה הזיק האחרון של החיבור הזה. הם מה שקוראים בימינו – OUT.

הם לא שייכים יותר לא אל האבל ולא אל השמחה הטמונה בו. הם סתם אנשי הרגע, העכשיו הסתמי, במילה אחת – אנשי האומללות. אין עבר בחייהם, ההווה די עלוב ללא רוממות רוח. הרבה צהלה, אבל מעט מאוד שמחה.

הציונות החילונית לא אהבה את המעמסה הכבדה של העבר היהודי. היא התנערה ממנו בדרך אל הגשמת החלום ליישב את הארץ. התוצאה במשך השנים הייתה אובדן גובר והולך של הזהות היהודית בארץ והתרופפות הקשר של רוב חלקי העם אפילו עם המולדת הפשוטה ובוודאי עם ההזדהות עם העם היהודי. ובכלל, לו יכלו היו עוברים לגור במדינות אחרות.

 * * *

מות האבל על בית המקדש בלבבות הביא בסופו של דבר גם למות הציונות. הישראליות חסרת הזהות דחקה הצידה את היהודי על עברו ועל עתידו. הגיע המצב לידי כך, שהסקרים מלמדים שיותר ויותר ישראלים חשים, בגלל הנתק הזה, שהמדינה נולדה בחטא, תוך גירוש הערבים מנחלתם. בלי כל העבר היהודי, מחשבה זו היא מאוד מוסרית. והם מקרינים 'אמת' זו אל אומות העולם, כאילו כובשים אנו. האמונה שניתן לבנות עם יהודי חדש, 'עברי', כלשונו של הפרופ', בלא קשר אל העבר התבררה כאמונה טיפשית, שמנגנון של הרס עצמי חבוי בתוכה, ואנו צופים כיום בתוצאות הקשות.

ביטול תשעה באב בפרהסיה הישראלית, מחזק את המגמות האנטי ישראליות בעולם. לו היינו שומרים על תשעה באב במלוא העוצמה, לו הייתה המדינה מתעטפת באבל לאומי אפילו רק כלפי חוץ, קל יותר היה להסביר לאירופה של היום, כי לא כבשנו את הארץ ולא התנפלנו על מדינה ערבית שהייתה כאן כדי לרשת אותה.

למראה האבל הלאומי היו מבינים שאנו בסך הכל ###חזרנו### לכאן אחרי גלות ארוכה, ושהיינו כאן לפני הערבים. אבל ה'נאורות' הישראלית החילונית, הרוצה להידמות בכל למערב הנהנתני, לא רוצה להתאבל על משהו שהיה לפני אלפיים שנה.

בגישתה זו תרמה תרומה חשובה לתפישת המערב שאנו בסך הכל קולוניאליסטים שפלשנו אל המזרח כדי לדחוק את רגלי הערבים, סיבוב נוסף של צלבנים המנסים משום מה להיאחז דווקא כאן. מנגנון ההרס הפנימי של הבריחה מכל קשר אל היהדות הפעיל את המרעום, ומדינת ישראל הפכה למצורעת העולם.

צידה לדרך

לו היינו מאמינים באמת בביאת המשיח

לא היינו מטמינים את ספר הקינות

מתשעה באב לתשעה באב

(רבי מרדכי מלכוביץ')