לחופש נולדו

תזה מהפכנית שהולכת ונכתבת בימים גורליים אלו ועשויה להוביל למהפכה

א.

תקשיבו, יש לנו השבוע הזדמנות נדירה, אפשר לדבר בפתיחות. כל אלו שמפחידים אותנו, נמצאים עכשיו בחופש. מתגלגלים שם על הרים וחופים. רובצים בנאות דשא ובולסים חמישה כוכבים בצימרים עם נוף לשקיעה.

רק נסכם, שכל מה שנדבר כאן היום, נשאר בינינו. שבוע הבא, כשהם חוזרים, אנחנו מעמידים פנים כאילו לא קרה כלום. סגרנו? סגרנו!

זה קרה ביום חמישי האחרון. יום שנבחר להיות כולו חופש. אבל חופש, כמו שצריך. ההתחלה דווקא הייתה סבירה. כבר בלילה הקודם, הוגפו כל התריסים, סולקו כל השעונים המעוררים והוזהרו כל הילדים בלשון ההפטרה 'מחר חופש'.

אבל גם 'בני מלכים' קמים בסוף. קוראים קריאת שמע, מכינים קפה ולכבוד היום מסתמכים על השיטות המקלות ומוסיפים קוביית שוקולד וצוחקים על כל הסימונים האדומים אודות שומנים רוויים וסוכרים משמינים. נוטלים את נרתיק התפילין תחת בית השחי ויוצאים מעדנות אל בית הכנסת. ממש כמו בעלי-בתים חשובים בדאבוס.

הנחיתה הראשונה מדאבוס, מתרחשת ביציאה מהבניין. במקום הרים ירוקים ואגמי-טורקיז, ריצפת הכניסה זרועת שכפולים ועליהם תינוקות של בנות רבן, עם צבעי-גואש מוכתמים, שעושות 'קייטנה'. אתה מפלס דרך, כמו ביום בחירות במאה שערים, רק כדי להגיע החוצה ולקבל את הכוויה של השמש הישראלית החצופה.

מכאן זה רק הולך ומידרדר. לא צריך להיות אנתרופולוג גדול כדי להבין שהמניינים בשטיבלאך מלאים במגזר ה'חרדים-השניים'. בחורים שנשרו מהקעמפים הסוערים; הורים שאין להם כדי לממן צימר בצפון; עוד דוכן של פעילים שמחלקים חוברות על סכנת החיסונים והרכבת הקלה (שמתם לב שזה ביחד?) ועוד עיתונאי נרגן שלא התקמבן על שום אתר נופש שמחפש שיזכירו אותו בטור 'דרך אגב' (לפרטים ולהזמנות…).

המשבר העיקרי מגיע בהמשך. כשאתה מתיישב לדפדף בעיתונים ולראות את התמונות שלהם מכל עיירות הקיט הללו שנראות כמו עטיפות של שוקולד שווייצרי. סן-אנטן, ארוזה, מאלויה וקטסטרופה. הם מטיילים, נחים, טועמים, אפילו מדברים בלימוד! העיקר, לא שוכחים להנציח כל רגע, ולשלוח לנו, לבל נשכח אותם.

לעולם לא אשכח את אותו שכן (הבהרה: שנינו עברנו כמה דירות מאז) שרגע לפני שהיה ממריא לו להרים, היה משאיר לי מפתח עם הוראות שימוש. "אתה הרי בין כה וכה נשאר, נכון? אז לא יהיה אכפת לך להיכנס להאכיל את הדגים באקווריום, נכון?! אגב, לפי הלכה, חייבים לעשות את זה לפני שמתחילים לאכול. זה חשוב, שלא תשכח.

"צער בעלי חיים".

ב.

וכאן אני מגיע לקטע המסוכן והסודי. יש שבוע אחד בשנה – האמצעי משלושת-השבועות של בין הזמנים – שאני הופך למרקסיסט מושבע. רק כדי להזכיר לכם, קרל מרקס היה אחד האנשים המפורסמים והמסוכנים שהיו בעולם. יהודי כמובן, נכד לשושלת רבנים, שהתפקר ופיתח את אחת התאוריות המזיקות שידעה האנושות.

אם לא השנאה שלו לדת, מרקס היה יכול להיות חבר בכיר בכל פאנל של קעמפ ישיבתי. הוא ידע לדבר לצעירים. במקום להשתמש בטיעונים לוגיים, הוא העדיף רטוריקה לוהטת. וזה עבד. אין עוד אדם שהצליח לזעזע את העולם באמצעות מילים, כמוהו.

עדיין אין לי הוכחה מוחצת, אבל כמו חוקר טוב, אני מרשה לעצמי לשער כי אחד הרעיונות המרכזיים בתאוריה של מרקס, נהגה ונכתב בשבוע הזה – השני של 'בין הזמנים'. כאמור, אני עוד באמצע לבסס את התאוריה, אבל במדעי הרוח 'השערה' יכולה להפוך לעובדה.

זה קרה כנראה כשהוא היה סטודנט שיכור באוניברסיטת בון. הוא קם בשעה מאוחרת, וגילה שכל האנשים החרוצים והמוצלחים נסעו לנפוש בהרים, השאירו אותו לבד. זה הרגע הכי מדויק לכתוב על 'מלחמת המעמדות'.

תקשיבו טוב-טוב לרעיון הזה. מרקס כתב אותו במאות עמודים, אבל עם קצת כישרון, אפשר לדחוס אותו בכמה שורות שתוכלו ללגום עם הקולה של בין הזמנים.

בקיצור: כל מה שסיפרו לנו על ההיסטוריה ועל הפוליטיקה, הכל בלוף! סיפרו לכם על אימפריות שקמו ונפלו? על מלכים שרדו, על אדונים שהתעמרו בעבדים? הכל קשקושים. יש באנושות רק שני כוחות מרכזיים – 'מדכאים' ו'מדוכאים'.

יש מעמד עליון (ה"בורגנות") ששולט על ההון בעולם, ויש מעמד מדוכאים (הפועלים, ה"פרולטריון") שנשלט. בין שתי הקבוצות מתנהלת 'מלחמת מעמדות'. וכבר יש מנצח. העליונים למעשה שולטים. הפועלים מייצרים, עובדים, סובלים ומתאמצים – והם מקבלים את הרווחים.

תשאלו, אז למה אנחנו לא מרגישים את הדיכוי הזה? שאלה נפלאה. כאן נכנסת לתמונה ה'תודעה הכוזבת'. עוד מעמד שלם של אנשים – עיתונאים, כמרים, משוררים, פסיכולוגים והיסטוריונים – שהתפקיד שלהם הוא לספר לנו סיפורים שיבלבלו אותנו. הם מוכרים 'אופיום להמונים'. הם מרדימים את הכאב שלנו ומסבירים לנו באמצעות כל מיני דרכים שבעצם המעמד העליון רוצה בטובתנו, ושבעצם ככה זה העולם, וככה נכון יותר, ואולי בעולם הבא יהיה לנו טוב יותר.

הפתרון לכל הדיכוי הזה הוא מהפכה, 'רבולוציה'. מרקס הציע לפועלי כל העולם להתאחד. להשמיד את העולם הישן. לקחת בחזרה את ההון שלהם, ולהפסיק לאפשר לקבוצה קטנה להרוויח את הלחם של כולנו.

באופן אישי, הדבר שהכי קוסם לי באישיות של מרקס, זאת העובדה שהוא עצמו לא האמין לאף מילה שיצאה לו מהעט. הוא בז לבורגנות אך חי כבורגני; הטיף לפועלים אך לא עבד יום אחד, רק חי על חשבון חברו, פרידריך אנגלס.

בכל אופן, אם גם אתם סובלים בימים אלו, אני רוצה לספר לכם שאני שוקד על ניסוח תאוריה די דומה. לטענתי יש בעולם שני מעמדות. מעמד ה'יעילים' ומעמד ה'מנסים'. את הראשונים אפשר לזהות כבר מילדות. הם לא תמיד המוכשרים של הכיתה, אבל הם המסודרים. המחברות מסודרות, גם החולצה תמיד בפנים. תמיד קמים בזמן, מספיקים את 'הדף היומי' בלי שום חורים, עובדים ומרוויחים. ואז יוצאים לחופשה, שגם היא מתוקתקת ומוזמנת שלושה חודשים מראש. יוצאים בזמן להליכה, חוזרים בדיוק לארוחת צהריים, מצטלמים, ומתפנים לחשוב כבר על צילומי אחר הצהריים. הם נינוחים ובצדק – את האכלת הדגים השאירו לנו.

המעמד השני, זה אנחנו. אלו שתמיד גערו בנו "יש לך כאלו כישרונעס, רק תנצל אותם ותהיה גדול בישראל". אלו שמאז שנולדנו, אנחנו והשעון, עפעס, לא ממש מסתדרים. 'הדף היומי' שלנו מחורר. העבודה שלנו ברגע שאחרי האחרון, והחופש, אוי טאטע, עד שאנחנו נזכרים, הכל כבר תפוס. ובכלל, אין לנו חופש כי עוד לא סיימנו עם המטלות.

בעוד שבוע היעילים מתחיל זמן אלול. הם יחזרו כמו חדשים, יתנפלו על הגמרא עם כל המרץ. ואנחנו, אוי טאטע, אנחנו ננסה בכל הכוח להתחזק.

אז כמו שסיכמנו, בואו נשמור על העניין הזה בחשאיות, בינינו. אני שוקד עכשיו על ניסוח המהפכה שתשנה את כל העסק הזה מהשורש. אני אדרוש חופש אחד לכל האנושות. בינתיים, נעמיד פנים ונקבל אותם בחיוך. אבל תהיו מוכנים לרגע הזעקה:

מאוכזבי-חופש בכל העולם, התאחדו!

ג.

אם יש משהו שמעצבן יותר מתמונה של חבר חרוץ מטייל לו בתוך גלויה, זאת תמונה של חבר (לפחות עד לתמונה הזו) שמקפיד לשלוח כל שנה תמונה על ערסל בחצר צימר עם נוף של גן-עדן, שולחן קטן שעליו צלחת פירות טרופיים, כוס יין אדום – ובתוך כל זה, פתוח גם ספר טוב (יש את זה בשתי גרסאות. הרוחניים יותר, מצטלמים עם ספר קודש. ויש גם אלו שלוקחים חומר עיוני מקצועי).

איך אומר בסרקזם ידידי, יועץ התיירות דודי רובינשטיין (הנה הפרסומת: 'תיירות בוטיק'…) "כמה יהודים יכולים לסבול?"

והנה הצעד הראשון שלי למהפכה: אחרי דקה שלמה של סבל מול התמונה, חייכתי לעצמי בהנאה. התחלתי להבין שבעצם יש פה עוקץ והעמדת פנים. התבוננתי שוב בספר. מדובר בספר היסטורי מורכב, על המהפכה הרוסית. מהיכרות קלה עם ידידי, אני יכול לפסוק בנחרצות: הוא לא קורא אותו, ודאי שלא נהנה ממנו. הוא רק מצטלם.

עכשיו ההזדמנות להוכיח את זה. כמה שאלות על התוכן, והידיד נאלץ להודות שלא מדובר בספר שלו. ופתאום הקנאה נרגעת קצת. אולי, כמו שהספר הזה תפאורה, אולי גם הערסל, היין והפירות, נמצאים שם ליופי. אולי.

ד.

אני קוטע את השורות הללו. משום שברגעים אלו (רביעי אחר הצהריים), מגיעה פתאום ידיעה מצמררת. אילו היה זה בידי הייתי מוחק את כל מה שנכתב עד כה. פתאום כל הלצות-הנופש, הופכות חיוורות ומטופשות.

דיווח שמגיע מאוקראינה, מספר ששלושה בחורי ישיבה – שמם עדיין לא פורסם – קיפדו את חייהם כשמטוס קל בו נסעו, התרסק מעל שמי הקרפטים באוקראינה. לפי הדיווח, מדובר בבחורים חסידים, המתגוררים בלונדון ובמונסי ולומדים בארץ בישיבת מיר.

האסון המצמרר הזה מצטרף לעוד שורה ארוכה של אסונות כואבים – טביעות, נפילות, התייבשויות – שעברו על הציבור שלנו ממש בימים אלו.

לא, אל תצפו כאן לשום מסר נוקב וחכם. אין מילים לומר בזמן כזה. גם לא איזשהו לקח להפיק (כמה מטופש בעיניי המשפט הזה "שמרו על עצמכם", כאילו שיש מישהו שיכול). כל שנותר הוא לאחוז באומנות אבותינו. לעצור לרגע את הכל, להתייחד עם כאבן הבלתי נתפס של משפחות משלנו – אחינו ובשרנו – שחייהן משתנים עכשיו לנצח. לדמוע ולברך 'דיין האמת'.

אבא אהוב שבשמים, אמור נא די לצרותינו, כבר מגיע לנו חופש גדול.