לחיות בגן חיות

כבר שבועיים שתושבי הערים עזבו אותנו ועברו לקאנטרי, להתמודד עם הדובים והזבובים. אך אל דאגה, אנחנו, תושבי האפ-סטייט שנשארים בבית, לא מקופחים. גם לנו יש את בעלי החיים שלנו, שהגיע הזמן לספר עליהם.
הכל התחיל ביום שישי, כשעדת ילדים מבוהלת פרצה הביתה כרוח סערה: "תבוא מהר. חיה שוכבת בחצר". ותתחלחל האישה מאוד, וגם בעלה, אך יען שכל סמכותו הבעלית והאבהית עמדה על כף המאזניים, נאלץ הוא להסתיר את פחדו, לעטות ארשת חשיבות, לתפוס את אחד מכלי הנשק שבארצות הברית עם חוקי הנשק המקילים שלה אפשר להחזיק בכל בית, כלומר: מטאטא ומגרפת שלג, ולצאת החוצה, כדי לגלות את המחזה המתוק הבא.
בחניה שבקדמת הבית שכב לו מצונף במבי (עופר) קטן שלפי גודלו נולד לפני ימים ספורים. הוא הביט בי בעיניו השחורות. הבטתי סביבי וחיפשתי את היולדת הטרייה, אך היא לא נראתה באופק. אולי הלכה לקניות.
אז לפני שתיבהלו, ברוכים הבאים לעולם החי של מונסי. עולם מופלא של בעלי חיים ממינים שונים, שבעולם הרגיל משלמים כדי להיכנס לגן חיות ולראות אותם בכלוב, אבל כאן יש אותם חינם בין החצרות. וזאת למודעי, שכשם שהנוף העירוני של תושבי ארץ הקודש מורכב מחתולים, ובערים מסוימות גם עכברים, הנוף העירוני של תושבי מונסי מורכב מאיילות, ברווזים וסנאים. כאן בשביל לראות חתול צריך ללכת ל'זוּ' (גן חיות), רק כדי לגלות שגן החיות לא יבזבז שטח מחיה על חתולים, כמובן.
הסיבה לפינת החי הפתוחה שלנו נעוצה בעובדה שמונסי שוכנת באזור מיוער, שופע באגמים, שהינו סביבת המגורים הטבעית של האיילות והברווזים. הם, מצידם, מקבלים את התושבים די בברכה, אך לא ממש מתרגשים מנוכחותם. מבחינתם, זאת הסביבה הביתית שלהם והם עושים בה כבשלהם, מטיילים ברחובות, מסתובבים בינות לבתים, נכנסים לחצרות, אוכלים מהדשא שמקיף כל בית, ומעניקים לתושבים את היכולת ליהנות מפלאי הבריאה בכל יום מחדש.
עונת הקיץ היא עונת ההמלטה והבקיעה של שני המינים, כך שבחודשים אלו מלאה מונסי במשפחות ברוכות עופרים וברווזים מתוקים, שמשחקים ברחובותיה, מלחכים את מדשאותיה ומעניקים הרבה מאוד צבע וחיים לילדי מונסי, וגם להוריהם.

הבמבי החמוד בחצר

למרות שבאופן כללי מדובר באזרחים עדינים, הרי שבכל הקשור לחוקי התעבורה – האיילות והברווזים דוגלים בשיטת הקנאות המחמירה ביותר. שום ציות לחוק. ברגע שאמא ברווזה מחליטה לרדת לכביש, כל התנועה משני צידי הכביש נעצרת. לא יעזרו שום צפירות. להפך, על כל צפירה היא תזקוף את צווארה הנפוח מחשיבות בעוד סנטימטר. מאחוריה צועדים – בטור ישר כסרגל, שמפעים אותי בכל פעם מחדש – עשרת אפרוחיה, מתעלמים לחלוטין מכל רעשי הרקע.
עם האיילים המצב יותר מסובך. בנסיעה בתוך אזורי המגורים, ניתן לבלום בזמן. אך בלילות, כשהם מתגודדים בכבישים, התאונה היא על פי רוב בלתי נמנעת. עד שמזהים אותם, זה כבר מאוחר מדי. והם לא ממש עוזרים: במקום לברוח כשאורות הרכב מופיעים מולם – ברוב המקרים הם נתקפים פחד משתק ונשארים לעמוד. ואז, בדרך כלל נגזר גם עליהם וגם על החלק הקדמי של הרכב גזר דין מוות.
בחזרה לבמבי החמוד ששכב בחצר שלנו. אחרי שעדכנתי את הילדים שמדובר בבייבי קטן שאמא שלו ביקשה שנערוך לו בייביסיטר, הם כבר הציעו לאמץ אותו, ואני ניצלתי את הזמן שבו התווכחו ביניהם באיזה חדר הוא יישן כדי להתקשר לארגון 'חברים', שהינו בעצם הכל-בו לעזרה של מונסי, כדי לברר אם יש להם אולי גמ"ח לעופרים אבודים.
הם, שרגילים בכך, עדכנו אותי שדי מקובל בקרב האיילות להשאיר את העולל במקום מסוים ואז לחזור לקחת אותו, לכן חשוב לא להזיז את העופר מהמקום, כי אם האמא תחזור ולא תמצא אותו באזור שבו הניחה אותו – העופר יאבד את הקשר עם אימו, והיא לא תזהה אותו גם אם ייגש אליה.
בשבת לא שהינו במונסי, כך שלא יצא לנו לראות את האמא חוזרת לקחת את הבמבי הקטן, אך כשחזרנו במוצאי שבת הוא (או היא) כבר לא היה שם. מה שנשאר לנו למזכרת זו תמונה של הבמבי המצונף שצילמתי לכבודכם.

ועכשיו, כדי שלא תקנאו, כי אחרי הכל אין על ארץ הקודש, עד שאפילו לחתוליה ועכבריה יש חן מיוחד, אספר לכם על עוד בעל חי שחי באזורנו, שממש, אבל ממש, לא הייתם רוצים לפגוש.
זהו ה'סקונג', אימת כל בעלי החי בארה"ב, החל מדו־רגליים ומעלה. עליו נאמר 'כמה קטן ככה שטן'. גודלו נע בין שלושים לארבעים סנטימטרים בלבד, אך רוב ככל בעלי החיים ביבשת – כולל הדובים, הזאבים והשועלים – נמנעים מלהטריד אותו. אבל מי שבאמת רועד ממנו, הוא האדם. רק לפני כמה שבועות חזרנו הביתה בשעת לילה מקניות, וכשראינו אותו מסתובב בין השיחים נשארנו בתוך הרכב עד שיסתלק.
מה שמייחד את בעל החי הזה, ששוקל פחות מחמישה קילוגרם, היא העובדה שמדובר בבעל החי היחיד בעולם שיש לו בני דודים ממין האדם, והם חיים רק בארץ.
ועכשיו, אחרי כל ההקדמות, ניגש לפרט את התכונה המיוחדת והידועה ביותר שלו, שמפילה את חיתתה על כל הסובבים. ה'סקונג', או 'בואש' בשבילכם, הוא בעל חי החמוש בנוזל מצחין, שמורכב בעיקר מאתאנתיול וגופרית, ובו הוא משתמש כשהוא חש סכנה. בשונה מבני דודיו ממין האדם, החיים בארץ והינם חסרי חוש כיוון לחלוטין, שכשהם רוצים לרסס מישהו ב'בואש' הם פוגעים בשכונה שלמה – לבואש האמיתי והטבעי יש יכולת ריסוס מדויקת ישירות לכיוונו של הקורבן, גם ממרחק שלושה מטרים.
הסקונג חי במאורות שהוא חופר לעצמו, ובלילות הוא יוצא לחפש אוכל. כך הוא מגיע מדי פעם גם לאזורי הבתים. הוא נמנע מבזבוז תחמושת ועושה זאת רק כשהוא חש סכנה ממשית, לכן כמעט ואין אנשים שאני מכיר שזכו לקבל ממנו מקלחת צוננים, אבל אלו שכן יודעים לספר על ריח בלתי נסבל שלא מתפטרים ממנו לאורך שבועות.
הדרך הכמעט יחידה להסרת הריח האיום היא שטיפת הגוף במיץ עגבניות משך מספר ימים. שיטה זו ידועה כאן כ'אמבטיית מיץ עגבניות', אם כי יודעי דבר טוענים שהשיטה לא באמת מועילה, היא רק מסוככת על ריח הבואש בריח העגבניות.
אז אם בהפגנות הבאות בארץ תראו שבמקום ביצים וחיתולים המפגינים החלו לזרוק עגבניות, תזכרו היכן קראתם על כך לראשונה.