לחץ בשסתום

כמה מהר מחליפים המנון?

"אחר הדברים האלה".

רק מי ששתה פעם לשכרה, מכיר את התחושה בבוקר שאחרי. קצת כמו אחשוורוש בבוקר שאחרי חיסול ושתי. קמים בשקט-בשקט מהמיטה, תופסים איזה חבר טוב, ומנסים להבין עד כמה העסק אתמול יצא משליטה. כמה אנשים נפגעו, ובעיקר כמה עמוק הגיעו הביזיונות.

לא כל אחד הוא אחשוורוש. אדם רגיל לא יכול פשוט לדפדף הלאה ולחפש מלכה חדשה. האזרח הרגיל נדרש לשלם, לתקן, לפייס ובעיקר להתחנן שהזמן ישכיח את כל אשר נעשה. ואולי-אולי גם להישבע עמוק בלב, שהדבר הזה לא יחזור על עצמו (קבלו סוד: הוא יחזור).

סוציולוגים מפורסמים ניסו לחקור את התופעה הזו. מה קורה כאשר המוני בני אדם קובעים לעצמם יום אחד שבו הגבולות מיטשטשים. להבדיל מיליוני הבדלות בין אור לחושך, גם לאומות העולם יש לפעמים קרנבלים. אנשים מתחפשים, עוטים מסכות, וקצת שוטים. החוק מתרופף והמצב בגדול מגיע ל"עד דלא ידע".

לטענת החוקרים – אחד הנודעים שבהם הוא הפילוסוף הרוסי מיכאיל בכטין – הקרנבלים האלו משמשים לפעמים כ'שסתום ביטחון'. מי שזוכר את סירי-הלחץ הישנים והטובים, היה בהם שסתום חירום שמדי פעם היה משחרר קצת אדים וקיטור, וזאת כדי למנוע מהסיר להתפוצץ.

בכל חברה, טוענים אותם סוציולוגים, יש לא מעט לחצים שמצטברים. יש הבדלי מעמדות, יש סכסוכים, יש טרוניות ועניינים. במשך כל השנה יש קבוצות שנדחקות לשוליים. המעמדות העליונים דורכים עליהן בלי משים לב, והדבר מעורר אי-נחת. אלא שבדרך כלל, הנטייה האנושית היא להתמודד ולהדחיק. לספוג ולנשוך שפתיים. להשלים עם זה.

וכמו שכל אדם שמבין משהו בנפש יודע, אין באמת אפשרות להדחיק עד אין-סוף. הדברים בסוף עלולים להתפרץ. לטענת אותם חוקרים, הסיבה שבאזורים מסוימים של אירופה היו ימים של קרנבלים לאומיים, היא בעצם הרצון של השליטים לספק שסתום שישחרר לחץ.

במשך יממה שלמה, כולם שווים. כולם לובשים מסכות, ואין לך מושג מיהו זה שעומד מולך, אם הוא אציל או סנדלר. כשמוזגים על כל זה גם כמה כוסות של אלכוהול, הקצב שמאחורי המסכה יכול להתפרץ על בן המלך ואפילו להכות אותו. היום מותר. כל איש שורר.

ושוב, יום הפורים הקדוש והנשגב רחוק כמובן שנות אור מהחושך של אותם קרנבלים. אבל לפחות מבחינה סוציולוגית, לפעמים אפשר לראות אלמנטים של 'שחרור לחץ'. למשך יממה שלמה, כל בחור יכול להיכנס אל בית המשגיח או ראש הישיבה, להתריס, להתחכם ולענות. לא מעט דלפונים משוטטים בטרקלינים, מחבקים מתוך שכרות איל-הון שביום יום הם שומרים מרחק ממנו. הרבה לחץ משתחרר.

השחרור הזה, מסבירים הסוציולוגים, משרת את כל הצדדים:

המעמדות המקופחים זקוקים לזמן מסוים שבו הם יכולים להעביר מסרים חתרניים לאלו שמעליהם. תחשבו למשל על כל תופעת ה'רב של פורים' הישיבתי – שמשחיל בדרשה מפולפלת כל מיני תלונות שיש לתלמידים על צוות הישיבה. והשחרור הזה חשוב גם למעמדות הגבוהים. הוא מזכיר להם שלא כדאי למתוח את החבל יותר מדי, ובכלל הוא גורם לשחרור לחץ גדול שעלול להתנקם בהם. שווה לספוג כמה עלבונות, מלחוות מרד.

מלבד לכל המעלות הנשגבות של היום הקדוש הזה, הוא גורם לחברה להיות קצת יותר בריאה.

הצרה הגדולה בתהליכים שכאלו, זאת העובדה שהם מסתיימים.

פתאום, אחרי שבועיים של חגיגות ואווירה עולצת, של איסוף כספים וצהלולים, בבוקר אחד בהיר הכל מסתיים. עכשיו צריכים לחזור איש-איש לתפקידו ולמעמדו. שוב צריך לקום לשחרית, לשבת מול הסטנדר, לחזור לעבודה בלי שום מסכות ותחפושות.

המעבר הזה לא פשוט. הוא אפילו מעיק.

הראשונות שמתאוששות הן האימהות. הן כבר מתחילות להסתובב עם קערות מים ודרימי, מטביעות את המחשבות בקולות שאיבה וקרצוף. אצל האבות העניינים קצת יותר יגעים. שלא לדבר על הילדים, שעדיין עסוק בלכרסם את טונות צבעי-המאכל שאגרו ביום הנשגב.

אם להמשיך את התאוריה שבה פתחנו, ככל שיש לאדם יותר 'לחץ', כך קשה לו יותר להיפרד מה'שסתום'. לעומת זאת, אם תשאלו את ראשי הישיבות והגבירים, הם ממש שמחים שהכל מסתיים והעסק חוזר לשפיות. די, שחררנו לחץ, הגיע הזמן לחזור.

אבל זו נראית לי טעות. מי שמבין קצת נפשות וקהילות, יכול למצוא בפורים ובזמנים של פריעת הסדר, הזדמנות נפלאה – לחקור ולקבל אינדיקציה אמיתית על המצב. אם אתה רוצה להכיר אדם או קבוצה לעומק, כדאי לך לעצור ולנסות להפיק לקחים דווקא ממה שקורה בזמנים שהעסק קצת מתרופף.

בימים כתיקונם, כשהכל זורם על מי מנוחות, אין הזדמנות להציץ אל תוך הקרביים. ראש ישיבה שבאמת רוצה להבין את תלמידיו, מומלץ לו לחזור שוב על צעקות השיכורים שנשפכו אצלו בסלון, להעמיק, להתבונן, ואולי גם להושיט עזרה ותמיכה ולתקן את מה שצריך.

נכנס היין, יצא הסוד, עכשיו צריך רק להקשיב לו.

כמי שזכה להסתובב בתוך עמו בימי הפורים תשפ"ה, נראה לי שה'קרנבל' החרדי יכול וצריך ללמד אותנו לא מעט שיעורים.

לא רוצה לצאת קלישתי, אבל השיעור הכי חשוב הוא ה'ביחד'. בעשורים האחרונים, אנחנו הולכים ומתבזרים. לכל קהילה יש מסלול משלה. ילד שנולד בחסידות מסוימת, שוהה בתוך אינקובטור רוחני סגור, מהגן ועד לחברה קדישא. זה אולי נפלא ו'שמור', אבל בהרבה מקרים זה גם מלא צמצום ובורות.

אתה עלול להסתובב חיים שלמים, בלי לדעת שבבית הכנסת שברחוב שלך יש ספרים עם אור כל כך גדול שמתאים בדיוק-בדיוק לפצעים שלך. וגרוע מכך, לפעמים, בגלל כמה עניינים פוליטיים חשובים כמו איזו רשות עירייה או חברות בוועדה בכנסת, אתה יכול לגבש דעה שלילית על קבוצה מופלאה של אנשים, רק כי מעולם לא שוחחת עימם.

אחד הדברים הכי מרנינים בפורים, הוא נפילת המחיצות המדומיינות הללו. אתה נכנס לבית אחד, מתיישב על שולחן ערוך, ומרגיש כמו בתחילתה של בדיחה מרגשת. גערר, ליטוואק, עצניק וספרדי – שתויים, מחבקים איש את רעהו, שונאים את המן ואוהבים את מרדכי, משלחים עקיצות נחמדות איש לרעהו.

ואז קמים להתפלל מנחה. אוי ריבונו של עולם, איזו תפילה. האלכוהול הזה יושב בעיקר על אזורי הדמעות. הוא קצת מקשה על הוויסות. אנשים לא ממש מצליחים לשמור על ה'לחש' של השמונה עשרה.

ופתאום אתה מבין בעומק נשמתך, שבעצם כולנו-כולנו משפחה אחת קרובה. חושבים קצת אחרת, נוהגים פה ושם אחרת, אבל כולנו מתפרקים בבכי ב"רפאנו", כולנו עסוקים עם ה"ברך עלינו", והבחור שלידך, זה שיש לך כל כך הרבה עמדות צועק פתאום מנהמת ליבו "פתח ליבי בתורתך".

כמה חבל שצריך לשתות אלכוהול לפני שאנחנו מתיישבים להכיר זה את זה, קצת יותר לעומק.

לכל פורים יש מוצאי פורים. מישהו צריך לעמוד ולדפוק על השולחן ולהכריז: זהו רבותיי, הגיע זמן לדבר ברצינות!

כמו כל יהודי בעולם, אני מעריך ששמעתם גם אתם על סערת ה'בשלטון הכויפרים'. זה התחיל כבדיחה לא ממש מכוונת, וזה הלך והתפתח להמנון הרשמי של פורים תשפ"ה. בכל מקום שאליו הגעת שמעת אנשים קופצים 'ובלשכותיהם אין אנו'.

לא צריך להיות פילוסוף גדול כדי להבין איזה לחץ השיר הזה משחרר, ולמה שסתום הבטיחות שלנו פולט את ה'לקדש שם שמיים' דווקא השנה. הכל ברור וידוע. המצב מסביב, הגיוס, המעונות, הפקקים וכל המסתעף.

אבל מוצאי פורים זו הזדמנות חשובה להתנער מאלכוהול, לתפוס רגע את הראש וללבן את הסוגיה הזו.

כמו בכל סערה, דבר ראשון משתלטת השטחיות. הרבה יהודים טובים ממאה שערים וקריית-יואל, מתבוננים בסצנה הזו של מאות בחורים ליטאים צורחים את המנון נטורי-קרתא וליבם מתרחב. כמה נפלא, סוף-סוף הגיע השכל. מהצד השני יש עוד יהודי טובים שמתגוררים בהתנחלויות ולא-רק, והם תופסים את הלב בבעתה: החברה החרדית מקצינה.

לא רוצה לאכזב אף אחד, אבל המציאות רחוקה מאוד משם. יכולתם לפגוש את אותם בחורים חצי שעה אחר כך ולשיר להם 'בנאדם עלה למעלה עלה', והם היו מצטרפים ברגש רב. יותר משהצעקות הללו מלמדות על 'הקצנה', הן מלמדות על 'השטחה'. כבר מזמן הפסקנו לעשות עסק ממילים. הן עולות בזול ועוד יותר זול. העיקר זה המקצב.

אם תתפוס את אותם בחורים ותשאל אותם אם לדעתם ה'שלטון של השרים פרוש, גולדקנופף, אמסלם, קרעי, מלכיאלי' – הוא 'כויפרים', לא רק שתקבל חיוך גדול, אלא שגם תשמע שהם משוכנעים שלא כדאי בשום אופן לעזוב את השלטון.

אז למה שרת 'כויפרים'? התשובה, כך אני מהמר: למה לא. אתם מוזמנים לנסות עוד כמה הצעות: 'בשלטון הנהגים אין אנו מכירים, ובאוטובוסיהם אין אנו מתקפים, ובפקקיהם אנו עוקפים, ובפעמוניהם אין אנו מצלצלים'. זה עובד אותו דבר.

והאמת שזה מאכזב.

משום שבסופו של דבר התפיסה הזו עושה צחוק מכל העמדות. היא משדרת חוסר רצינות כלפי עצם המונח 'קנאות'. ההמנון הקנאי מייצג תפיסת עולם שלמה וסדורה. עומדים מאחוריה לא מעט גדולי ישראל. היהודים ששרו את השיר הזה, באמת חשבו שהציונות היא פרויקט מסוכן. והם מוכנים לשלם על התפיסה שלהם מחיר אישי. הם הפסידו כספים, התייסרו, ספגו מכות והשפלות 'לקדש שם שמיים'.

ממולם התייצבה שיטה אחרת, שבה דגלו רוב גדולי ישראל. נקרא לה בשם הקוד 'אגודת ישראל', אף על פי שאפשר גם לקרוא לה שס ודגל התורה. זו תפיסה עמוקה שמאחוריה עומדים אנשים גדולים וחכמים. לרגע אחד הם לא התכוונו 'להתפשר'. הם 'קנאים' עמוקים, שמתוך קנאות החליטו שאין ברירה ו'בחוקותיהם אנו מתחשבים'. וגם כאן המטרה היא 'לקדש שם שמיים'.

השקפה היא עסק רציני, ומומלץ להעביר אותה דווקא לדור הצעיר. גם אם מישהו לקח לך את המעון של הילדה, אתה לא הופך ברגע את כל תפיסת העולם שלך, ומתחיל לזעוק סיסמאות שאתה לא באמת מוכן לשלם עליהן. רוצה להיות קנאי? בבקשה. דבר ראשון תוותר על המלגה, אחר כך תנופף סיסמאות.

בינתיים, תסתפק בסיפא: 'בדרך התורה נלך, לקדש שם שמיים'.