משיבושי הניווט הלווייני, דרך הוצאת דבריו של גאון המוסר מהקשרם ועד לא-ל-ו-ל קלמאי שמח
הרמאות של מכשירי הניווט הלווייניים היא שהם נותנים לך תמיד את התחושה שבעצם אתה שולט בהכל. אתה זה שקובע, אתה מוביל, אתה מנווט. המפה הזו שמכוונת אותך, היא סתם ככה ברקע לסייע, לתת לך מחמאה שאתה סך הכל בכיוון ומעט עדכוני תנועה.
ואז, ביום אחד, פורצת מלחמה וכוחות עלומים משבשים את המפות הללו, בתחילה פה ושם, בהמשך באופן קבוע. כן, בחלקים שונים של ארצנו הקדושה כבר כמעט שנה לא יודעים מהו וייז.
אחרי חודשים ארוכים של תעייה אתה לומד היטב את החולשות שלך. בתחילה עוד יש אשליה שאתה מוכר לעצמך שאולי אתה לא תמיד יודע מה המסלול המהיר, אבל בעצם אתה מכיר יחסית את הדרכים. מהר מאוד אתה מבין שאתה לא כלום ושום דבר, נמלה שהולכת אחרי פירור הלחם שלה ובקושי יודעת את הדרך הביתה.
הדבר המפתיע שאפשר לומר בוודאות אחרי חודשים ארוכים בלי "בכיכר המשך ישר", הוא שהדבר שהכי חסר הוא דווקא לא ההכוונה אל היעד בהובלה מדויקת עד למספר החצר שבמבוי, אלא חוסר האונים הגדול המגיע בעת טעות.
כל עוד הדבר הזה עבד בלי שיבושים, יכולת להרשות לעצמך לטעות בלי הגבלה. לקחת פנייה לא נכונה? בבקשה. "מחשב מסלול מחדש". בתוך רגע תקבל סימון שבילים וסמטאות שיובילו אותך היישר אל היעד המקורי. תטעה שוב? אין בעיה, גם משם נחלץ אותך.
פתאום אתה לא יכול להרשות לעצמך לטעות יותר.
סטית מדרך הישר אל מקומות זרים, והציפייה לשמוע כבר את ה'מסלול מחדש' מתחלפת בייאוש, בהלה ואי ודאות מוחלטת. אין לך איך לצאת מזה. יש גם סיכוי גדול שכשתנסה לצאת, רק תסתבך עוד יותר.
אחד הציטוטים היותר ידועים של רבי ישראל מסלנט, ויש שמכירים בשמו כמעט רק אותו, הוא: "מלפנים כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול". את המשפט הזה הוציאו מכל הקשר. משום מה – באופן אירוני – דווקא במילים האלה, שנאמרו באחד ממוצאי השבתות של אלול דאז, רבי ישראל סלנטר בעצם ביקש לומר שכבר בתקופתו שלו אין יותר פלצות וחלחלה כפי שהיה בימים עברו. והן הפכו לסוג של תביעה לחוש חרדה כלשהי באלול של מאה וחמישים שנה אחרי.
אף אחד לא טרח לקרוא עוד כמה שורות שבהן הוא מסביר היטב את השינוי בין הדורות, בין השאר בשל סיבות רוחניות גדולות מאיתנו, כמו רוח טומאה שמעכירה אותנו, אבל גם סיבות ארציות פשוטות, כמו העובדה שכיום אנחנו שטופים בהרגלי שגרה שקשה לשבור. והוא מבקש לתת עצות מעשיות איך לשבור במשהו את הקרירות הזו.
לא זו אף זו. רבים מאלו שמצטטים את אחת עשרה המילים מ'אור ישראל', הופכים את התיבות הרגועות ומלאות הקסם למנגינות שבר נזופות, והשומעים כבר מדמיינים את ההמשך שלפי דמיונם המובן הוא מצליף ומכאיב.
דומה שהשנה לא צריך טיפים לשבירת השגרה. לא צריך משלים ולא נמשלים, לא חרדה ולא פלצות. לא היה אלול שחיכו לו כה הרבה כמו זה. אנחנו מקבלים את האלול הזה בחיבוק, פורסים שתי ידיים כמהות לאהבה, מוכנים לרגע הזה שבו ישנה הזדמנות לעסקה אמיתית עם אב הרחמן, יש מקום להזרים אליו את הדמעות. הפעם הא-ל-ו-ל עם הקו-קווים הוא בכלל במנגינה של צווחת געגוע.
"הימים ימי אלול, וימים נוראים, נושאים שמחה ורעדה. הרעדה היא: הנה ימי הדין והמשפט ממשמשים ובאים", כתב הסבא מקלם. "ומצד שני הרגשת שמחה בימים אלו: כי באו ימי הבראה לחולשת הנפש והימים האלו מוכשרים הם לתיקון הנפש ולתשובה. וכמו בחולי הגוף שמח האדם במוצאו מקום טוב להבראתו לזמן מה, כן הוא צריך להיות בענייני הנפש".
ברחנו. ברחנו רבות מהאווירה הקודרנית שקיבל אלול שלא באשמתו. אין לנו כוח לפנים מיוסרות ולמבטים עצובים. אבל עכשיו אנחנו רואים את האור הגדול, את הדלת הפתוחה, את ההזדמנות הזו לבוא ולנקות את כל הכאב, לעשות את הצעד הזה שכבר כמעט שנה אנחנו יודעים שצריך לעשות אותו: להשתנות במשהו.
אין דבר שאנחנו רוצים יותר מהקול המתקתק של "מחשב מסלול מחדש". השערים שוב נפתחים, יש קליטה.
והנה באה לה הרגשת השמחה הזו, קחו נשימה, הירגעו, באו ימי הבראה לחולשת הנפש. ה-GPS של הבורא שוב עובד, הוא מחשב לנו מסלול מחדש, לוקח אותנו מהשבילים שבהם תעינו, תהינו וטעינו אל הדרך הנכונה, מגיש לנו את המסלול הקצר ביותר אל היעד, שקיים רק בימים אלו של רחמים וסליחות.
וכמו שהיה מלמד רבי ישראל מסלנט: התשובה יכולה להימשך כל החיים, הדרך אל היעד עוד ארוכה, אבל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא רק להתייצב על דרך טובה. לשמוע את ה'מחשב מסלול מחדש' ולסובב את ההגה.
להתחיל ממש בקטן, אבל בכיוון הנכון.
ברוך הבא, אלול מלא מתיקות.
תודה שאתה קיים!
// שיטין שיתין
שַׁבְתִּי מִן הַמִּלְחָמָה הַקְּטַנָּה,
אֶל מִלְחֲמוֹת הָעֲרָפֶל:
לִמְצֹא בְּךָ אוֹתִי, לִמְצֹא בִּי אוֹתְךָ.
הָעֶרֶב מַתִּיר עַצְמוֹ לְאַט מִכְּאֵבֵי הַזְּמַן.
יָרֵחַ אָדֹם מְעַגֵּל פָּנָיו מוּל
אִישׁ קַרְדֻּמּוֹת בִּסְבַךְ שֶׁכָּמוֹנִי
בְּמִכְרֶה הַלֵּב, בְּבֶהָלַת הַזָּהָב הַשָּׁחֹר.
שַׁבְתִּי מִן הָעֲבוֹדָה הַקְּטַנָּה
אֶל שִׁגְיוֹנוֹתָיו הַמְּפַזְּזִים שֶׁל הַלַּיְלָה.
אִישׁ חֹפֶשׁ־פֻּלְחָן שֶׁכְּמוֹתִי
מֵאִיץ בְּדַוְשַׁת הַמֶּרְחָק
וְאוֹהֵב אוֹתְךָ בִּבְלִימָה.
אלי שטרן
(מתוך 'כמי שיש לו אור', ספר הביכורים המיוחד העומד על סיפו של בית הדפוס)
