לחשב מסלול מחדש

כדי שהפוליטיקה החרדית תהיה בת קיימא, היא חייבת לחשוב מחדש על הסיבות להימצאותה

בעשור האחרון חוותה הפוליטיקה החרדית עליות ומורדות קיצוניות: כאשר המפלגות החרדיות היו בקואליציה, הן ניסו להשיג כמה שיותר עבור החברה החרדית, לא פעם בדרך שניתן להגדירה 'תפסת מרובה'. תגובת הנגד לא איחרה לבוא. הן ישבו באופוזיציה, והממשלה החילונית ביטלה את כל הישגיהן, וחוזר חלילה.

החרדה העכשווית של הפוליטיקה החרדית מפני ישיבה באופוזיציה מוצדקת. ברור לכל כי ישיבה באופוזיציה משמעותה מכת-נגד עוצמתית שתבטל את כל מה שהשיגו הפוליטיקאים החרדים, בתוספת תשלומי ארבעה וחמישה.

מעבר לאחריות הכוללת למצב, בסבב הנוכחי המפלגות החרדיות אחראיות יותר על התוצאות, זאת בגין התעקשותן לבטל את מעמדן ההיסטורי כלשון מאזניים והיצמדות מוחלטת לליכוד ולנתניהו.

חלק מהמפלגות מנמקות זאת בנימוק אידיאולוגי: הליכה עם הציבור המסורתי. עם נימוק זה אין בכוונתי להתווכח עקרונית, אם כי אפשר לתהות האם אכן הליכוד ונתניהו הם המייצגים הבלעדיים של הציבור המסורתי בכל קונסטלציה.

נימוק נוסף הוא החשש מפני המצביעים, שרבים מהם ינטשו למפלגות ימין, באם המפלגות החרדות לא יצהירו על מחויבותן המוחלטת לימין. אני מרשה לעצמי לפקפק מאוד בהנחה זו.

ברמה העקרונית, מצב עניינים בו רק לצד אחד של המפה הפוליטית יש אפשרות להיות בשלטון, אינו בריא וגם כמעט בלתי סביר מבחינת הסיכויים. אם המפלגות החרדיות יכולות להצטרף רק לקואליציה של צד אחד, נגזרות עליהן כמעט בהכרח תקופות של אופוזיציה.

האם המצב הנוכחי הוא כזה שאין מנוס ממנו לנוכח המציאות, או שמא אפשר לחשוב על התנהלות פוליטית אלטרנטיבית, שתאפשר למקסם את האינטרס החרדי מבלי להיכנס ללופ המוכר של הצלחה הגוררת כעס והתקוממות וחוזר חלילה? האם לא הגיעה העת לחשוב על הדברים בצורה מושכלת, ולא לחכות להתרסקות?

רוב הסוגיות שהפוליטיקה החרדית מציבה כמשחק סכום אפס יכולות להיפתר בדרכים רבות. לא רק סוגיית הגיוס ניתנת לפתרון קבוע ומתון, אלא כמעט כל סוגיה אחרת שבה חרד הציבור החרדי לאוטונומיה שלו. יש דרכים טובות להגיע להסדר גם בסוגיית עצמאות החינוך החרדי, שנמצאת לאחרונה על סדר היום, וכך גם בשאלת התעסוקה.

הבעיה נעוצה בכך שהפוליטיקה החרדית, אם לומר זאת בבוטות, מתנהלת לעיתים כאילו היא אינה רואה אף אחד מלבדה. כאילו אינה מבינה (או אינה רוצה להבין) את הסיטואציה שבתוכה היא נמצאת. במקום שהגידול החרדי המספרי והיחסי, יהפוך את הפוליטיקה החרדית לאחראית וזהירה יותר, נראה שההפך הוא הנכון. היא מותחת את החבל עד לקצה מבלי להבין שהוא עלול בסוף להיקרע.

לא מצאתי שום הסבר להתנהלות התקשורתית של המפלגות החרדיות בימים האחרונים. מי הוא קהל היעד של כל אותם גידופים נטולי כל רסן. את מי ומה הם באו לשרת?

כדי שהפוליטיקה החרדית תהיה בת קיימא, היא חייבת לחשוב מחדש על הסיבות להימצאותה במקום שבו היא נמצאת, ועל הדרכים בהן היא פועלת להשיג את מטרותיה. היא צריכה להבחין בין המאבקים שעליה להיאבק למאבקים שעליה להניח לאחרים; היא צריכה להיות ערה למציאות שסביבה, לשים לב לכך שהיא כבר אינה מייצגת מיעוט זניח, אלא ציבור בעל כובד משקל, ולגלות אחריות ובגרות.

• • •

מרבית הפוליטיקאים החרדים הם אנשים מנוסים מאוד ובדרך כלל פרגמטיים מאוד. למרבה הצער מול גורמים אחראיים ומתונים המנסים לפתור בעיות בדרכי נועם וללא מהומות, קמים גורמי שוליים שונים, חלקם דווקא מכיוון הציבור הפחות חרדי, הגוררים את הציבור כולו למאבקים עקרים ומזיקים.

כך למשל אירע למתווה הכותל, שקיבל כידוע הסכמה שקטה בדיעבד מצד גדולי התורה. הרעש משולי הציבור ומגורמים בציבור הלא חרדי, הציף שוב את הבעיה והביא אותה לדרך ללא מוצא, שסופה ידוע מראש: פריצת כל הגבולות ללא שום הסדר.

ייתכן שבמצב הנוכחי – ואני אומר זאת בצער – הדבר הטוב ביותר עבור לפוליטיקה החרדית הוא שבתקופה זו "יוסדרו" ללא החרדים כל הנושאים השנויים במחלוקת. לאחריה, יוכלו הנציגים החרדים להצטרף על בסיס המצב הקיים, כדי לקדם את האינטרסים החיוניים של הציבור שאותו הם מייצגים. כך הם לא יצטרכו להיות חלק מהקואליציה שתקבל החלטות שהם אינם יכולים לחתום עליהן, אך יוכלו לחזור לפוליטיקה פעילה יותר לאחר מכן, ולהשפיע על פי 'סטטוס-קוו' חדש.

הכותב הוא פובליציסט ועורך ראשי בפרויקט "אוצר מפרשי התורה".

רוב הסוגיות שהפוליטיקה החרדית מציבה כמשחק סכום אפס יכולות להיפתר בדרכים רבות