טורים דוד דמן כ"ז תשרי התשפ"ו

שנה חדשה, חורף בריא ורשימת מטלות מפורטת ונועזת

 

1.

זה תמיד הרגע הזה.

בכל שנה הרגע שבו מורידים את הסכך ואת הקרשים למרתף, המרפסת נראית פתאום ריקה ומוזרה, הוא הרגע שבו אנחנו מסיימים רשמית את הימים הנעלים של חודש תשרי. כמובן, לפי ספרי החסידות הקדושה של חודש תשרי נמשכת עד לאחר שבת בראשית, והיו שאמרו עד זאת חנוכה, אבל בעיניים הפשוטות שלנו הוא הרגע שבו אנחנו מסיימים את הפרק החגיגי והאות ניתן לפתיחת עונת החורף הארוכה. היא לא כל כך ארוכה כפי שהיא נראית, אבל תרדמת החורף נראית תמיד ארוכה, ישנונית ועמוקה מהרגיל.

זהו גם רגע של חשבון נפש. לא שלא עסקנו מספיק בחשבון נפש לפני כן בימי הרחמים והסליחות, אבל בכל זאת, זהו ציון דרך שבו אנחנו עושים את החשבון של הימים שעבר עלינו, מסכמים את הקבלות הטובות ואת החוויות הגדולות ומנסים להטמיע אותן לימים שיבואו. זהו גם רגע שבו אנחנו ניצבים לפני השנה החדשה המעשית. השנה החדשה כבר אכן התחילה מזמן, אבל כעת אנחנו עוברים לשלב המעשי של השנה, יוצאים בדיצה לשגרת החיים ועלינו להסדיר את המשימות שמוטלות לפתחנו.

השנה עשיתי משהו שלא עשיתי אף פעם. זה נראה לי רעיון מרתק שבטח אחרים כבר חשבו עליו. רק הצטערתי שלא עשיתי את זה עד עכשיו. לקחתי דף ונייר וסימנתי לעצמי את המטרות שאני רוצה בעזר השם להשיג השנה. משימות חומריות ורוחניות כאחת. לבד מהחתונה המתוכננת בעזרת השם ובשעה טובה ומוצלחת של הבת בי"א בטבת הבא עלינו לטובה. את הנייר הטמנתי במקום בטוח. לא ארזתי אותו עם המנורה של חנוכה, פשוט שמתי אותו בצד.

בעזרת השם לקראת סוף השנה, לקראת אלול הבא עלינו לטובה, אוציא את הפתק ואתמודד עם התוצאות. מקווה שאהיה מרוצה. מקווה שתהיה זאת שנה טובה ומתוקה, שבה השם ייתן לנו כוח לבצע את הכל על צד היותר טוב.

 

2.

ובכן, מה רשמתי לעצמי? כמובן שאלו דברים פרטיים. לב הרי יודע מרת נפשו. בחלק של הפרנסה קיבלתי על עצמי להרוויח בשנה הבאה לפחות עשרים מיליון דולר. תשאלו אותי: איך? האמת היא שאין לי מושג. אבל מישהו שפגשתי בארץ בראש השנה הסביר לי שעה ארוכה שאחת הבעיות שלנו היא שאנחנו מצמצמים כביכול את יכולותיו האין סופיות של הקב"ה.

הוא אמר לי כך: "הבעיה היא שמגיע אדם ומבקש מהקב"ה שיסדר לו את האובדראפט בבנק, שייתן לו תוספת קטנה שיוכל לחתן את הבת ולברמץ את הבן. הוא ממש לא רוצה להטריח, אבל אם אפשר גם איזו חופשה קטנה בצפון. הוא מוכן להסתפק בצימר קטן ובסיסי בצפון. הוא ממש, אבל ממש, לא רוצה להטריח. הוא מרגיש מהזהלאנעים.

"זו ממש טיפשות וקוצר ראות", אמר לי היהודי החשוב ההוא. "האם חסר משהו בבית המלך? האם להקב"ה יש בעיה או מגבלה להעניק לאדם כל מה שירצה? האם יש הבדל למעלה כשנותנים מאה דולר או מיליון דולר?" הוא אמר לי שזה כתוב בספרים. לא שאלתי היכן, אבל הרעיון הוא שהאדם יש בכוחו 'להרגיל' את ההנהגה העליונה. אם רק יאמין בגדול, ויחשוב בגדול ויחזק את ביטחונו בהשם וידע שהוא מסוגל ויש בכוחו לתת לו דברים גדולים, אם יזכה יוכל לקבל את הדברים הגדולים ההם שהוא משתוקק אליהם.

"זה כמו העשירים שהתעשרו בגלל שחשבו בגדול", הסביר לי היהודי שעוד לא התעשר כי כנראה העושר לא עומד בראש מעייניו. יש אנשים שחושבים בקטן. פסגת השאיפות שלהם היא שבעל הבית שלהם לא יפטר אותם או אפילו ייתן להם העלאה כלשהי. ויש אנשים שחושבים בגדול. הם רוצים להרוויח בגדול. כמובן, שלא תמיד זה מה שגזור להם למעלה, אבל אנחנו כן רואים את חלקם, מאלו שחשבו בגדול, שהגיעו למחוזות רחוקים מאוד.

"אם אנחנו ממילא פונים אליו, לריבון העולמים. אם ממילא אנחנו מתדפקים על דלתו והוא זה שפותח ועונה, למה שנעצור את עצמנו מלבקש בגדול, ברווח ובהרחבה? לא רק לגמור את החודש, לא רק לחתן בכבוד, לא רק חופשה בחורף וחופשה בקיץ, אלא גם שפע עצום וכביר, עד שיבלו שפתותינו מלומר די.

"אבל מה", הזהיר הדובר, "לא מספיק לבקש. צריך גם להאמין שזה אפשרי. צריך להאמין שהבורא הוא כל יכול, עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. זה לא מס שפתיים שאנחנו נותנים לו. השם יודע היטב שהאמונה הזאת תקועה בתוכנו ושהיא שטחית. וכמובן", סיים האיש ההוא, "אותו דבר ברוחניות. אדם צריך לבקש מהשם שייתן לו את הכוחות ואת היכולות להיות לפחות כמו רבי אהרן מבעלזא, רבי חיים והרב עובדיה".

 

3.

הטור של שבת בראשית הוא גם מקום טוב לסכם שש שנים של כתיבה מרתקת של מדור פרשת השבוע בעיתון 'ילדים' של 'משפחה'. הטור הקטן הזה היה האור שלי במשך שש שנים. מקור ההשראה שלי כל אותן השנים. שש שנים ושישה קונספטים. כל שנה רעיון מקורי אחר. כל שנה אור חדש. אני מודה להשם על כך. אני גם מודה לעורכת דאז, הרבנית ניסנבוים שתחי'. אולי אשוב במדור דומה במגזין. אולי לא. נראה בעתיד. מכל מקום, אחת המטרות שלי בשנה הבאה היא להפוך את המדור ההוא לספר. כל המדורים או חלקם. מעניין מה יש לכם להגיד על זה. כתבו לי. הלוואי שנזכה, בעזר שמו יתברך.

אם אתם מחפשים מטלות לרשימה שלכם לשנת תשפ"ו תוסיפו את המשימה הבאה: לימוד פרשת השבוע בעיון. אין כמו פרשת השבוע כדי לשאוב ממנה אורות גדולים. אור של אמונה, אור של עבודת השם ואור אין סופי של אהבת השם ויראת הבורא. פרשת השבוע היא הבסיס של התורה כולה. אם יש לכם אותה ביד אתם יכולים משם להתחיל לצמוח.

מאחל לכולנו, לכולכם, חורף בריא, בריאות גופנית ונפשית, הרבה כוחות, הרבה אושר, הרבה פרנסה והרבה מכל מה שאתם רוצים.

הרבה, ובגדול!

 

***

 

ותחזירנו לביתנו לשלום

לא נעים להתחיל כך שנה חדשה, אבל העיקר שהסיום היה טוב ומשביע רצון.

אני נוסע בכביש הראשי ואני מרגיש שהרכב שאני מכיר אותו והוא מכיר אותי, אינו מתפקד כמימים ימימה. הוא רועד. אם זה היה אלול הייתי אומר שלא רק הדגים בים רועדים, אלא גם הרכבים. אבל כבר לא היה אלול והרעידות הדאיגו אותי.

עצרתי על אם הדרך. הזעקתי רכב חילוץ. הייתי בטוח שהוא יבוא מצויד עם כליו ויבדוק ויתקן והכל על מקומו יבוא בשלום. עוד מעט סוכות ויש להגיע הביתה במהירות. אבל אז הוא הגיע, גוי מבוגר עם שיער שיבה, יצא מהרכב והחל להכין אותו לגרירה.

"היי", אמרתי, "קודם תבדוק אותו. אולי לא צריך לגרור?" אבל הוא אמר שהוא רק גרר. נטו גוררות. מתפקידו לגרור למגרש החנייה של חברת הגרירה. שם, אם יתמזל מזלי, יוזעק טכנאי. השעה הייתה כבר חמש אחר הצהריים והגרר הודיע לי שאפסו הסיכויים למצוא כעת טכנאי. זה כבר ייאלץ להיות מחר, אמר. כאילו מחר לא סוכות.

עצביי התרופפו לאיטם. לא ידעתי מה אני עושה. הוא לא השאיר לי הרבה אפשרויות. הוא העמיס את הרכב על האוטו, הושיב אותי לידו בקדמת הרכב ויצא לדרך מפותלת שסופה לא נראה באופק. לאחר חצי שעה הוא הוריד אותי ואת הרכב במגרש ענק, ביקש שאשלם ונעלם מהאופק.

הבטתי ימינה ושמאלה ולא נותרה לי ברירה. הבטחתי צדקה למרכז מוסדות בעלזא. התיישבתי על מקומי והחילותי לנהוג בזהירות. הגעתי עד לכביש הראשי ונבלעתי בשקט בנתיב האיטי של המשאיות. פעם עוד אכתוב טור שלם על איך זה לנהוג לאט, לא יותר מתשעים קמ"ש ולבלוע כל רגע מחדש עלבון של רכבים אחרים שדוהרים במרוצה וחולפים על פניך בלי להסב אליך מבט. אבל העיקר שהגעתי הביתה בשלום ובשלווה והודיתי להשם על כל הטוב. ראיתי כיצד גם מה שנראה לפעמים כהתחלה לא ממש מרנינה, יכול להסתיים בכי טוב.