לחשוב גאולה

במוד הישרדותי

בשונה מחלקים גדולים מהעם שלנו, כותב השורות לא זכה לשמש כפרשן צבאי. אני לא מבין בסוגי המטוסים, לא מכיר את שרשרת הפיקוד האיראנית, ואפילו לא יודע להבחין בין המפציץ B-2 לאחיו B-52. בור ועם הארץ.

אבל מהמלחמה האחרונה אני מסיק מסקנה אחת: העם היהודי במשך אלפי שנות גלות התרגל לקדש את ההישרדות. זה הדבר הכי חשוב. לשמור על הגחלת. לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקב"ה הצילנו מידם.

הרבה עמים עברו מלחמות וקשיים, אבל אין עוד עם שנמצא באיום תמידי של כיליון, כבר אלפי שנים, בלי הפסקה.

האיום הזה שעובר אצלנו בתורשה מדור לדור, הרגיל את המוח להיות במוד תמידי של הישרדות. המקסימום שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו, הוא איך עוברים את השנה הקרובה. איך מתגלגלים עוד קצת. והגישה הזו משליכה על כל תחום בחיים.

כשאין לך ציפיות גדולות, אתה לא עסוק באסטרטגיה ארוכת טווח. אתה אף פעם לא מתכנן קדימה ברצינות, כי ההיסטוריה לימדה אותך שאין קדימה. אם בכל מקרה אין לנו אף פעם יותר מכמה עשורים של מנוחה, אז מה יש לטרוח? למה לעבוד קשה?

גם את המלחמות שלנו ניהלנו בצורה הזו. אף פעם לא בראש מורם תוך רצון אמיתי לנצח. תמיד חתרנו לחזרה לשגרה כמה שיותר מהר. חיים מהפסקת אש אחת לרעותה.

זה טעם הגלות המרה. עראיות, חוסר ודאות, ספקות שלא מפסיקים לנקר בנוגע לעתיד.

אבל ביום חמישי לפנות בוקר, עם תחילתה של המתקפה המרהיבה על מתקני הגרעין של איראן, סוף סוף אפשר היה להרגיש טעם של גאולה.

קודם כל, האמונה היוקדת והמתפרצת שהגיעה מכל כיוון. מראש הממשלה שהיה סמל לניכור לאמונה בהקב"ה, שפתאום פקד את הכותל המערבי לפני המבצע ואחריו, והשמיע משפטים אמוניים שכמותם לא השמיע ראש ממשלה ישראלי מעולם.

אבל זה התבטא בעיקר בהתנהגות. התנהגות של גאולה.

לא עוד המתנה מורטת עצבים שיתקפו אותנו ומענה מצומצם כדי לחזור לשגרה, אלא עם כלביא יקום וכארי יתנשא. עם שמודע לשליחותו האלוקית למגר את הרוע מהעולם, לא מתחבא ולא מסתתר ויוצא לעשות את מלאכתו מול העיניים הפעורות של העולם כולו.

אריה ולביאה הם שתי חיות שלא מסתכלות כל רגע אחורה לראות מה אומרות שאר החיות. הם מובילים, מסתערים – ומנצחים.

עם ישראל הוכיח לכל העולם, אבל אולי בעיקר לעצמו, שברגע שהוא מודע לשליחותו בעולם, שום דבר לא יכול לעצור אותו.

נראה שאנחנו עוברים עכשיו לעידן אחר.

יד ישראל בסייעתא דשמיא על העליונה. האיום היחיד שמרחף עלינו מגיע מתוכנו. מאנשים שמומחים בלהטיל רפיסות ומורך רוח בעם, להסביר כמה אין לנו סיכוי, כמה חשוב מה יאמרו הגויים, כמה אין לנו לגיטימציה. המבחן שלנו כעם, הוא כמה מהר נצליח לנפנף אותם ולא לתת להם להשתלט שוב על סדר היום הציבורי.

ואם הדברים אמורים בגשמיות ובמלחמה, על אחת כמה וכמה כשמדובר ברוחניות. אם הקב"ה נתן לנו לזכות בניסים גלויים כאלה, אנחנו חייבים להשיב לו כגמולו.

ובעיקר לא לבוא בנמיכות קומה, ברפיסות, בחוסר אמונה ביכולת שלנו להצליח. יש עכשיו שעת כושר אדירה בעם ישראל, רוחות של אמונה וקירוב מנשבות באוויר, ועלינו מוטלת המשימה להפוך את הרוחות האלה לבניינים יציבים של תורה וחסד. אסור לחזור לשגרה, אסור לתת לניסים האלה לעבור לידינו.

זו המחויבות שלנו ליותר מאלפיים הנרצחים שנפלו על קדושת השם בשנתיים האחרונות. שיֵדעו שהקורבן שלהם לא היה לחינם. הקורבן שלהם היה חלק מהמסע שעובר עם ישראל מחטא המרגלים עד לגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו.

עיניים עצומות לרווחה

יש ביטוי בעברית 'בעיניים פקוחות'. ביטוי שנועד לסמל ראייה צלולה ומחשבה בהירה.

אבל בניגוד מוחלט לזה, דווקא בשני הפיקים הכי משמעותיים של היום, כשאנחנו אומרים "שמע ישראל" בבוקר ובערב, כשקמים וכשהולכים לישון, אנחנו עוצמים את העיניים.

הלא דבר הוא.

דווקא אז לכאורה היה צריך לפקוח את העיניים לרווחה. להכיר במלכות ש–די עם כל החושים.

יש לא מעט הסברים, אבל אולי אפשר לומר שהרבה פעמים דווקא עיניים פקוחות עלולות להסתיר לנו את הסיפור שמאחורי מה שאנחנו רואים.

ברגעים היסטוריים רבי משמעות, לא תמיד יש לנו הזכות לראות את המשמעות הפנימית של הסיפור שאנחנו חווים.

יש רעשי רקע, יש אנשים ודמויות, יש פרשנויות זמניות והסברים טכניים נקודתיים.

התנ"ך מלא בסיפורים על עונשים שקיבל עם ישראל לאחר שעשה הרע בעיני השם, אבל בזמן אמת, אף אחד לא פירש את האירועים ככה. אף אחד לא ראה את זה כסיבה ותוצאה.

בזמן אמת, היו לכך הסברים קרובים ומעשיים מאוד שקשורים למנהיגים מסוימים ומשברים כלכליים באזור וכו', אבל הנביא טורח תמיד לתת לנו את ההקשר. גם זה שלא נחווה בזמן אמת. והצורך לכתוב את זה הוא כדי להבהיר שההתנהגות הרעה של עם ישראל היא בעלת השפעה גדולה ומהותית יותר מההקשרים שדרכם המציאות התגלגלה.

ההקשר בין חדלון הרוח, עייפות החומר ורפיון הנפש, לבין כישלון צבאי – הוא בהרבה מקרים נסתר מן העין.

וכן להפך.

החיבור הפנימי אל רוח האומה והחזון האלוקי שהיא נושאת בחובה; האמונה בצדקת המאבק והדרך; ועוז הנפש המתגבר ומתעורר דווקא מתוך אלו, ומתוך אמונה בהשגחת הבורא עלינו המלווה אותנו בקיום והגשמת ייעודנו, גם הם רכיבים שנסתרים מן העין, למי שרואה רק את הנתונים היבשים של כלי המלחמה הטכניים.

אירועים גדולים מובנים הרבה פעמים רק למפרע, ובזמן הווה, אולי הם מובנים רק בעצימת עיניים.

רק אם עוצמים לרגע את העיניים מהאנשים המסוימים, מהאירועים הטכניים, ורואים את התמונה הגדולה שלא מתגלה לעיניים פקוחות מדי.

בדיוק כמו שקבעו לנו חכמים לעשות כשאנחנו צריכים לקבל עול מלכות שמיים, ולראות מעבר למלכות הארץ, ולקבל את מה שנמצא מאחוריה.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.

מלחמה בלרנקה

במהלך השבוע התגלגל לידי אחד מעיתוני התמונות של גדולי ישראל. בחזית כמובן ניצבת החתונה של בעלזא, אבל מה שמשך אותי היה דווקא ההפניה שמוקמה בקצה השער והייתה מפתה במיוחד: "בסוף הגיליון – תיעודים ממאורעות המלחמה".

האמת שהכותרת הזו יצרה אצלי סקרנות לראות תמונות של מתחם 'פתחיה' לילדים מיוחדים בבני ברק שנהרס מהיסוד, או הבניינים בצפון ובמרכז שקרסו על יושביהם, או אולי תיעודים של תקיפות מפקדות הבסיג' בטהרן, אבל לא. מסתבר שהטרגדיה הגדולה של המלחמה היא כמה אישים שנתקעו בחו"ל, לא עלינו ולא עליכם.

והתמונות, אם נודה על האמת, קשות לצפייה. ברור שייסורים מכפרים, והחוויות הקשות הללו בוודאי הונחו על המאזניים בעת אשר נידון עתידו של העם היושב בציון ונמדדה סאת ייסוריו.

כל זה מצטרף ל"אי–הנוחות" של הילדים שרצו לממ"דים, לאנשים שבתיהם וחייהם נחרבו, ומוכי החרדה שיארך להם עוד זמן רב להשתקם מימי האימה הקשים שרבים מאיתנו חוו.

האירוע הנ"ל וגם האירוע שעליו תקראו בשורות הבאות מוכיח כמה העוצמה של עם ישראל חזקה ומאילו חומרים איכותיים אנחנו בנויים.

הסיפור שלנו מתחיל בחול המועד פסח האחרון. חבר טוב החליט עם זוגתו להיות הורה למופת, והזמין שיט ביאכטה שהפליגה מהמרינה בהרצליה למסע ימי עם משפחתו הגרעינית – במסגרת חגיגת בת מצווה לבתו. בסיומו של המשט הוא כבר ידע כמובן כמה עולה היאכטה, איפה לומדים להשיט אותה, כמה עולה החניה במרינה והפרט הכי חשוב, מה טווח ההפלגה שלה (ספוילר: עד קפריסין).

וכן, האקדח שנראה על השולחן במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית.

עם פרוץ המלחמה אותו אברך הבין שיש לו זהב טהור ביד.

הוא שמע שיש חרדים רבים שלא עלינו תקועים באירופה, ומייד יצר קשר עם כמה מהם וסגר דיל מהחלומות עם בעל היאכטה. אתה תביא את היאכטה, אני אביא את העוילם, וכולנו נתעשר.

מתווך אחד הוביל למשנהו, וכך הוא מצא את עצמו מנהל שיחות טראנס–אטלנטיות עם קבוצת בחורים אמריקאים, שנפשם חשקה להגיע לארץ הקודש והם נתקעו ברומא. אחרי מו"מ מייגע הצדדים הגיעו להסכמה על תשלום של 4,000 דולר לראש, כפול שמונה נוסעים. עם כל עמלות התיווך והעלויות למשיט היאכטה, האברך המשופשף נשאר כאן עם 8,000 דולר נקי.

מהכא להתם, קבוצת הבחורים מצאה טיסה לקפריסין, ובצהרי יום רביעי בשבוע שעבר הם התייצבו על חופי לרנקה, מלאי תשוקה ועיזוז להגיע לארץ הקודש, שם חיכתה להם היאכטה המדוברת.

אלא שגם אותה קבוצה, צעירים שלא עלה עליהם עול, לא באמת היו בנויים למסע הזה שהיה אמור להימשך ארבעים שעות של שיט בתנאים לא קלים.

זה התחיל כמובן כנהוג, בשירה לתוך הלילה, אחר כך הם התווכחו וצווחו עד שהצטרדו, ואז פנו לכלות את יגונם בבקבוקי משקאות חריפים שמצאו בחבילותיו של הספן. במשך כל הלילה ההוא הם שתו את נשמתם, כשגם הספן, שכבר מורגל בכוסית או שתיים, נפל שדוד. וכך לפנות בוקר נפלו כולם למשכב, והיאכטה החלה לשוט עצמונית בבחינת ספינה שאיבדה קברניטה.

הם התעוררו מבועתים מקריאות בערבית ובאנגלית לאחר שהיאכטה גלשה למים הטריטוריאליים של לבנון, וספינת חיל הים הישראלי שחשדה שמדובר בסירת נפץ איימה לפתוח עליהם באש.

מפה לשם הם נגררו לנמל חיפה כשהם עייפים, מטושטשים ומבוהלים.

ללמדך כוחם של ישראל. גם בשעות צרה, ברגעים קשים שבהם העם עומד בפני שאלות קיומיות, לא שוכחים למצוא פתרונות כדי לעזור ליהודים אחרים, בכל מחיר.

מי כעמך ישראל.