הרב נח פלאי
ט' ניסן התשפ"א
כיצד עורכים שולחן ליל סדר שירתק את כל הקטנים ויאפשר גם לגדולים להגביה ולהתעמק? >> שיחת חג חינוכית ומרגשת עם הגאון רבי יוסף אליהו שליט"א, המשחזר את הלילה הגדול במחיצת אביו הראשל"צ רבי מרדכי אליהו זצ"ל >> לילה כיום יאיר
אחת מאין סוף התודות הגדולות שלי לבורא עולם, היא על כך שכאברך צעיר זכיתי ללמוד בכולל 'דרכי הוראה לרבנים', ולהסתופף בצילו של האדם הגדול בענקים, הראשל"צ רבי מרדכי אליהו זצ"ל. הכולל הזה, היה ועדיין ייחודי מסוגו: בבית מדרש אחד יושבים מאות אברכים מכל העדות והמגזרים ולומדים הסמכה לרבנות, והכל ביחד ובאהבה גדולה, תחת שרביטו המאחד של הרב אליהו שהיה גדול בתורה, בהלכה ובקבלה, ושימש דוגמה אישית לענווה וצניעות יוצאות דופן.
לעיתים אני חושב על כך, שאלמלי ההשגחה הפרטית הובילה אותי לשם, ספק אם אי פעם – אני, בוגר הישיבות הליטאיות – הייתי מתוודע לדמות הענקית והחד פעמית הזאת.
כמעט עשרים שנים חלפו. ערב פסח תשפ"א, אני מגשים חלום ישן וחוזר אל אותו כולל, והפעם כדי לפגוש את בנו ממשיך דרכו, הגאון הרב יוסף אליהו שליט"א, כדי ללמוד ולשמוע: כיצד היה נראה ליל הסדר בביתו של הרב. אני מבקש ממנו לספר לי על החוויה הזאת, דווקא מהמקום והזיכרון שלו כילד, שיושב לצידו של אבא דגול ונערץ כל כך.
המילים הראשונות שהרב יוסף אליהו מוציא מהפה הן: "הכל היה בנחת". המילים הללו חוזרות לאורך כל השיחה שלנו. לחובבי השורה התחתונה, זה כנראה המסר העיקרי שהרב רוצה שיצא מהטור הזה. "בבית שלנו היו דקדוקי הלכה וחומרות הכי גדולות שיש", הוא אומר, "אבל לא הרגשנו בכלל 'נערווין' ולחץ. הכל היה בנעימות וברוגע. את החומרות וההקפדות אבא היה שומר בעיקר לעצמו ולא כופה אותן על אף אחד מבני הבית. וזה בדיוק מה שגרם שלא ראינו בחומרות האלה דבר קשה ומעיק, אלא זכות גדולה ורצון להיות חלק מזה".
כדי שנקבל קצת מושג על ה'חומרות', הוא מסביר: "לא רק בפסח, אלא בכל השנה. אבא הקפיד שלא לרכוש שום מזון מתועש. כל מה שאכלנו היה תוצרת בית. את התבלינים טחנו בבית, את היין הוא הכין בעצמו, שלא לדבר על העופות. הוא היה עומד על גב השוחט ועוקב אחרי כל פרט ופרט ואחר כך ניצב בעצמו בכל תהליך ההכשרה של העוף.
"בשבילנו הילדים, כל העסק הזה היה חגיגה גדולה. כי אבא שיתף אותנו בכל הדברים האלו. בתבונתו הוא דאג שהילדים יהיו חלק מההכנות וכך ירגישו מחוברים למצווה. השיא היה בהכנת המצות לאחר חצות בערב פסח. גם אז הוא לא שכח אותנו, ואפילו הילדים הקטנים קיבלו תפקיד לעשות בעצמם את החורים במצה.
"אתה מבין?" הוא שואל. "אבא לקח את המצוות והפך אותן לחוויה הכי מתוקה בעולם. הוא ידע שרק כך אפשר באמת לחנך ילדים לחיבוב מצוות ולאהבת תורה, שצריך להכניס אותם אל תוך המצווה עם כל הרגש והשמחה שבדבר. גם בבדיקת חמץ, הדבר הזה חזר על עצמו. כל הילדים התאספו סביבו, כל אחד קיבל פנס ותפקיד: 'אתה עוזר ראשי', 'אתה הסגן' וכן הלאה.
"הרגשנו ממש כמו חיילים שעומדים לפני מבצע חשוב. אבא היה מסביר לנו את המצווה ואת כל פרטיה, ואז היינו יוצאים לדרך. אנחנו סיימנו את המשימה שלנו, ואבא היה ממשיך למעלה משלוש שעות לבדוק את החמץ, כשהוא לא מחמיץ שום ארון ובגד בבית.
"הוא תמיד היה מזכיר לנו בהתרגשות את דברי הרדב"ז, על כך שחמץ רומז לשאור שבעיסה – היצר הרע שבלב. וככל שהאדם טורח לבער את החמץ, כך הוא זוכה גם לבטל את היצר הרע מליבו. הוא גם אהב לצטט את דברי 'הרוקח', שמי שמתלונן ואומר: 'כמה קשה כל העבודה הזאת, ובשביל מה טורחים כל כך?' הרי הוא חלילה בכלל 'הבן הרשע' שגם הוא אומר 'מה העבודה הזאת לכם?'
"אתה צריך להבין", אומר הרב יוסף אליהו, "שבתוך כל ההמולה הזאת, הגיעו גם מאות טלפונים – בלי גוזמה – מכל העולם ושאלו שאלות בהלכה. הטלפון שלו לא היה חסוי – הוא היה מפורסם בספר הטלפונים הרשמי – וגם לא היו לו גבאים שמסננים שיחות, הכל הגיע אליו ישירות והוא ענה בסבלנות לכל שאלה ושאלה.
"ובמקביל לכל זה, הוא גם עמד בראשות שלושה ארגונים גדולים של קמחא דפסחא, וגם איתם היה צריך להיות בקשר רציף, כי בכל שעה הגיעו פניות של אנשים רעבים שאין להם אוכל לחג. הוא היה יושב עם ראשי הארגונים בסלון הבית, וכמה שעות לפני החג עוד התעסק בגיוס תרומות של הרגע האחרון, כדי ששום משפחה לא תיכנס לחג עצובה ורעבה.
"אני זוכר שנה אחת שכמה דקות לפני החג, התקשרו אליו משגיחים באיזה בית מלון, אחרי שהם תפסו את הטבח הגוי מכניס אל תוך התבשילים אבקת מרק מארון החמץ שמכור כבר לגוי. בעל המלון דרש מהמשגיחים למצוא 'פתרון' לבעיה ולא לספר לאף אחד. אלא שהמשגיחים היו יראי שמים והתקשרו מיד לדווח לרב, שהורה להם כמובן לפסול חלק גדול מהאוכל שהוכן לחג. במוצאי החג כמובן הם קיבלו מכתב פיטורין.
"בכלל, דעתו של אבא לא הייתה נוחה מאלו שהולכים למלונות בפסח, וזאת בגלל בעיות הכשרות הרבות שיכולות להיות שם. אבל הסיבה העיקרית הייתה, מפני שהוא סבר שיהודי צריך לטרוח ולהתאמץ בעצמו בהכנות לפסח. שלא לדבר על אלו שנוסעים לנפוש בחו"ל, עליהם הוא ממש היה תמה, איך יכול להיות שיהודי שמאמין בביאת המשיח, ייקח כזה סיכון ויחמיץ את קרבן פסח בבית המקדש. איך אפשר למזוג כוס של 'והבאתי אתכם אל הארץ' ולנסוע לחוץ לארץ. גם לאלו שהיו גרים בירושלים, הוא היה ממליץ להישאר בעיר הקודש, כדי שלא ייתקעו 'בדרך רחוקה' ויפסידו את קרבן הפסח".
…
בשלב הזה, אני נזכר בעצמי, בימים ההם שלמדתי בכולל שלו כאברך צעיר. כל שיחה ושיעור אצל הרב זצ"ל היו מסתיימים במילים חמות על הצפייה שלו לביאת משיח ובניין בית המקדש. הרב היה חי את האמונה הזאת בכל ליבו ומאודו.
"בכל השנה", ממשיך הגר"י אליהו, "אבא נהג להסתיר את הידע וההנהגות שלו שהיו לפי הקבלה, אבל בליל הסדר אי אפשר היה להסתיר את זה. זה התחיל מעריכת הקערה, שהיה מסדר אותה שעה ארוכה לפי תורת הסוד ומייחד כוונות עליונות. גם לאורך כל ליל הסדר, הוא אחז בסידור הרש"ש. כולם ראו שהרב נמצא בעולמות טמירים.
"מובא בספרי הקבלה, שבליל הסדר היהודי זוכה להארה עצומה משמים. במוצאי החג, זה נלקח ממנו ואז עליו לעבוד ולהתאמץ בכל ארבעים ותשעת הימים שעד קבלת התורה – כדי לקבל בחזרה את אותם אורות, אבל הפעם לא במתנת חינם אלא כשכר על עבודתו.
"אצל אבא, ראו בליל הסדר את אותו 'אור עליון' כפשוטו. הפנים שלו האירו בקדושה, והוא היה שרוי בשמחה עצומה. אבל שלא תתבלבל", מדגיש הרב, "כל הכוונות והייחודים שלו לא מנעו ממנו להיות כל הזמן הזה הכי מחובר וקשוב לכל הילדים ולכל המסובים שסביב השולחן, והיו המון כאלו.
"בכל שנה בסיום התפילה היו מכריזים, ממש כמו בהגדה: 'מי שאין לו היכן להתארח, הרב מזמין אותו לביתו'. היו כאלו שהגיעו במיוחד לבית הכנסת, כדי לחכות להזמנה הזאת ולנצל את ההזדמנות היקרה לחגוג ליל הסדר יחד עם הרב זצ"ל. הייתה שנה אחת שהגיעו אורחים, שלפי מנהגם לא אכלו מאכל מסוים בפסח. אבא קם בשקט מהמקום, ניגש למטבח וביקש מהרבנית שלא תגיש את אותו מאכל, כדי שחלילה לא תגרם איזו עוגמת נפש לאורחים שלהם.
"לפני כל מצווה בליל הסדר הוא היה מקפיד לומר 'לשם ייחוד' ולהסביר לכל המסובים את המצווה שאותה מקיימים עכשיו. 'קדש' – כל אחד קיבל יין או מיץ ענבים לפי בקשתו. היה לאבא רצון שכל אחד ירגיש בן חורין ויהיה לו הדברים שהוא הכי אוהב.
"'ורחץ' – אבא היה קם ממקומו, נעמד ליד הכיור ורואה שכל הילדים והנכדים נוטלים את ידיהם כהלכה. הוא היה מביא כיסא, כדי שלילדים הקטנים יהיה נוח ליטול, ובחביבות ובנעימות עמד ונטל ידיים עם כל ילד וילד. ב'יחץ' היה מגיע מנהג מעניין. במקום לגנוב את האפיקומן ולגרום למהומות מיותרות, הרבנית הכינה נרתיקי בד קטנים שקשורים לידיהם של הילדים. כל ילד קיבל חתיכה קטנה מהאפיקומן, ואותה הוא שמר בנרתיק שלו, עד זמן אכילת האפיקומן. או אז אבא היה מקבץ את כל החתיכות הקטנות ביחד עם החתיכה הגדולה שהשאיר לעצמו וכל אחד בחר מתנה. חלק ביקשו ללמוד עם הרב חברותא, חלק ביקשו אופניים וכדומה, אבל המטרה הושגה: שום ילד לא הלך לישון במשך קריאת ההגדה, כולם חיכו לקבל את המתנה.
"לפני 'מגיד' – הרבנית הייתה מלבישה את הילדים בג'לביות, נותנת להם מקלות ושולחת אותם מחוץ לבית. ואז היינו דופקים על הדלת. 'כן, מי שם?' היה אבא שואל בקול רם. ואנחנו ענינו: 'בני ישראל'. – מאיפה באתם? 'ממצרים'. – מה פרעה עשה לכם שם? 'העביד אותנו בפרך'. – ומה אתם רוצים? 'לאכול מצות'.
"הילדים נכנסו וכל אחד קרא בתורו את ה'מה נשתנה'. הקטנים שאלו שאלה אחת והגדולים היו קוראים גם את השאלה החמישית על קרבן הפסח. אחרי 'מה נשתנה' היינו מקבלים אגוזים".
אגוזים? מילא שוקולד, אבל מה ילדים עושים עם אגוזים? אני שואל. הרב יוסף אליהו צוחק. "זה בדיוק העניין, שגם אנחנו שאלנו מה בדיוק עושים עם הדבר הזה. ואבא שמח שאנחנו שואלים, בדיוק כפי שכתוב בגמרא".
…
קריאת ההגדה הייתה בשמחה עצומה, כאשר כל אחד מהיושבים מקבל קטע קטן לקרוא ולהסביר. "הגישה של אבא הייתה, לדאוג שכל אחד מהמשתתפים יקיים את מצוות 'סיפור יציאת מצרים' באופן שראוי ומתאים לו. כמו שכתוב על ארבעת הבנים – עם הקטנים ברמה שלהם, ועם הגדולים היה מדבר בהלכה ובפלפול עמוק.
"גם כשהיה עסוק עם הגדולים יותר, העין שלו הייתה כל הזמן פקוחה לעבר הקטנים, לראות שהם מחוברים ונהנים מהסדר. הילדים ישבו לידו וקיבלו כל הזמן תשומת לב. הוא לא הקפיד אם ילד התעייף וקם מהשולחן לשחק, אבל זה כמעט לא קרה, כי הוא ידע בחכמתו להפעיל את הקטנים כל הזמן".
הגענו ל'מוציא מצה' – "וכאן חשוב לציין עוד נקודה חשובה. אבא היה מכין מראש את כל השיעורים של המצות והמרור, כדי שלא לאבד זמן יקר. בכלל, כל הערב הזה היה מתוכנן לפרטי פרטים מבחינת לוח הזמנים, וזאת משום שאבא הקפיד לומר גם את ההלל לפני חצות, כדי שיהיה נקרא על קרבן הפסח, כפי שמובא בראשונים וגם ברמ"א. לכן היה צריך להגיע לאכילת המצה מקסימום שעה לפני חצות.
"ה'שולחן עורך' – היה קצר מאוד, ללא דברים בטלים. רק אוכלים מהר ומזדרזים להספיק אפיקומן והלל לפני חצות. ושוב אני רוצה לחזור ולהדגיש – מעולם לא היה לחץ ומתח של 'נו, תזדרזו, עוד מעט חצות'. הכל היה בנחת וברוגע, ותמיד הספקנו להגיע בזמן לחצות.
"ה'הלל' – היה נאמר בשירה וברגש שאי אפשר לתאר. וכאשר נפתחה הדלת לאליהו הנביא, הרגשנו כאילו המשיח כבר כאן. לאחר הכל, היינו מתיישבים בנחת לומר 'שיר השירים'. אבא היה ממשיך לספר מדרשים עד שאחרון המסובין היה פורש, או אז הוא היה נכנס עם הספר לחדרו עד הנץ החמה, אז כבר שוב כולנו היינו בבית הכנסת לתפילת שחרית".
הרב יוסף אליהו ממהר להיכנס לעוד שיעור, ואני נפרד ממנו בתודה והערכה על הזמן שהקדיש לי ולקוראים.
…
ולפני שאני מעלה את כל הדברים על הכתב, אני נכנס למערכת שיעורי התורה של הרב זצ"ל המפורסמת על ידי הכולל 'דרכי הוראה לרבנים'. אני מביט בגעגוע בפניו המאירות של הרב ומאזין אל תוכן דבריו:
"מדוע בתורה, החג הזה מכונה 'חג המצות', ואילו עם ישראל רגיל לקרוא לחג הזה 'חג הפסח?" שואל הרב ומיד עונה בשם הרבי הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע – הדבר הזה מראה ומוכיח את גודל החיבה והאהבה שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, שכל אחד מדבר טוב על השני.
"אנחנו מליצים טוב על הקדוש ברוך הוא ומזכירים ומציינים את החסד שעשה איתנו בכך שפסח על בתי בני ישראל וגאל אותנו ממצרים. ואילו הקדוש ברוך הוא מליץ טוב עלינו, ומזכיר את המצות והחיפזון שיצאנו ממצרים ללכת אחריו בארץ לא זרועה. זהו גם אותו זיכרון ואותה אהבת הכלולות שבזכותם נזכה כבר השנה ברחמים גדולים לצאת לחירות וגאולת עולמים". אמן!
