ליל הניצחון

דווקא השנה בתשפ"ד, אחרי חורף עקוב מדם, אנו חייבים להתאמץ לשמוח ולזכור

בכל שנה בהגיע ליל הסדר אינני יכול שלא להיזכר באותו ליל סדר מיוחד וראשוני.
הייתי אז ילד צעיר, שמנסה להסתגל לארץ חדשה ולשפה חדשה. את אותו ליל סדר של שנת תש"ח הייתי אמור לחגוג בביתם של הדוד והדודה פוגלמן – רבה של קריית מוצקין – שאימצו אותי כבן. הרכב מצומצם: הדוד, הדודה, בתם לאה-נעמי, אני, ועוד שלושה-ארבעה אורחים.
אבל פתאום, בערב החג, הודיעה הרבנית פוגלמן על שינוי בתוכניות: ליל הסדר לא ייערך בביתנו. היא הבטיחה לי שאשאל 'מה נשתנה', אך זה יקרה במקום אחר. כשיצאתי עם הדוד לבית הכנסת, לתפילת החג, לא עמד בבית שום שולחן סדר. הדוד הרגיע אותי והבטיח שיהיה לנו שולחן גדול.
כשחזרנו הביתה כבר עמדה כל המשפחה מוכנה, כולם לבושים בגדי חג. יחד התחלנו לפסוע רגלית.
לאט-לאט הבנתי לאן אנחנו הולכים. בין קריית מוצקין לקריית שמואל, סמוך לפסי הרכבת, עמד ה'מחנה'. שנה קודם לכן חנה שם הצבא הבריטי. ברגע שהם עזבו את הארץ, התמלאו הביתנים בעלי גגות הפח המעוגל בפליטים אומללים שהגיעו מ'שם'. בליל של אידיש, פולנית, הונגרית ורומנית. רובם ככולם היו ניצולי שואה שעברו שש שנים של מלחמת עולם על בשרם. המשותף לכולם היה השכול.
שברי משפחות, משפחות שסועות, שבורות ופצועות. לא הייתה משפחה אחת שלא היו בה קורבנות.
עכשיו נכנסנו בשערי בית העולים הענק. המתינו שם כאלף עולים חדשים. דודי הרב פוגלמן, לבוש בקיטל צחור, התיישב בראש והכריז: "קדש!"
זה לא היה סדר פשוט. המשקעים הקשים ריחפו באוויר, כי הרי ליל הסדר מזכיר לכל אחד את ה'דע מאין באת', והזיכרונות היו מעיקים. הדלות העיקה והיו גם בקהל כאלו שביקשו לשכוח מהיהדות שזנחו בעשן הכבשנים.
הרב פוגלמן, שהיה ער ורגיש למצוקות האנשים, ניגש אל המשתתפים וליטף את ראשיהם, כולו אומר אבהות והנהגה רוחנית אמיתית. היה חם וצפוף בתוך הצריף שבו נערך הסדר. מעטים ידעו לשיר את שירי הפסח 'והיא שעמדה', 'דיינו' ופרקי הלל ולספר את סיפורי ההגדה. אבל 'שפוך חמתך אל הגויים' יצא מגרונות ניחרים כמעט בצעקה ו'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', נאמר בהתכוונות גדולה ורבת משמעות.
יהודים אשכנזים אינם נוהגים לאכול אורז בפסח, אך כיוון שלא היו בארץ די תפוחי אדמה לכולם, התירה הרבנות הראשית דאז – בראשות הגר"י הרצוג ועמיתיו – אכילת קטניות בפסח. הדבר היה מוזר בעיניי. סעודת החג לא כללה אפוא בשר ודגים, כמקובל, אלא אורז ותפוחי אדמה, שהוגשו בצלחות פח.
אותו ליל סדר שערך דודי בקריית מוצקין לאלף עולים חדשים אשר לא היו בקיאים בקריאת ההגדה ובכל זאת שמרו על סדר מופתי, שימש לי כל שנותיי דגם לחיקוי. כשילדיי היו קטנים, מעולם לא ערכתי סדר בביתי, למעט סדרים בבית חמי וחמותי מייד לאחר נישואיי. מאז נדדתי בעקבות הדוגמה האישית של הדוד לכל מקום שהרגשתי שאני תורם תרומה של ממש בעריכת הסדר.
לימים, בשנת תשכ"ח, אף חגגתי עם משפחתי וילדיי הקטנים את כל שבוע הפסח בקרב עולים חדשים מארצות המערב, שהגיעו ארצה בעקבות גלי ההתלהבות שעוררה מלחמת ששת הימים. הסדר נערך ביער ירושלים. ייתכן שהיו להם אמצעים לערוך את הפסח בהידור, אבל הנהגה רוחנית הייתה חסרה להם, והם ביקשו במרכזי הקליטה לעשות את הפסח באווירה תורנית חינוכית שתהלום את חלומם לארץ ישראל.
בהמשך, משנת תשל"א, התחלתי לקיים באופן קבוע סדרים בבסיסי חיל האוויר, וילדיי נהגו להצטרף אליי. זכור לי ליל סדר אחד, כשרב חיל האוויר אל"מ הרב אפרים צמל, ביקש שאערוך סדר ל־1,250 חיילים, בבח"א 8. רן פקר, שהיה מפקד הבסיס, אמר לי שהצלחה גדולה תיחשב לי, אם לאחר הסדר יישארו עשרה חיילים וירקדו איתי הורה.
ופתאום נזכרתי באותו ליל סדר של הדוד. אם אז הצליח לרגש את העולים, חשבתי, אין סיבה שבבסיס חיל האוויר לא אצליח לקיימו. אולי, הרהרתי ביני ובין עצמי, מישהו מהקצינים והחיילים שישבו סביב שולחנות החג בבסיס חיל האוויר, הוא בנו של אחד מהעולים שהסבו אז לשולחן הסדר בקריית מוצקין.
הסדר ארך כארבע שעות ובסיומו רקדנו הורה סוחפת.

שנה אחת התבקשתי לערוך ליל סדר בבית החייל בתל־אביב, למשפחות שכולות, ממלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים, ועד בכלל. למרות כל מה שעברתי, זה היה הקשה מכל סדרי הפסח שערכתי, והחזיר אותי באחת לאותו סדר בקרב העולים החדשים ניצולי השואה, עם קום המדינה.
באולם היו כ־600 איש שחשו כי אסור להם לחייך ולשיר, כיוון שאין זה מתאים למשפחות אבלות. כפור שרר באוויר. ניסיתי, לשווא, לשבור את הקרח. הערתי באוזני הנוכחים שהשקט הזה צורם לי, אך אף אחד מהיושבים מולי לא פצה את פיו והשקט המשיך להעיק.
לבסוף, החלטתי לעשות מעשה: התחלתי לשיר, לבדי, בקול רם שירי סוכנות, מאלה שלמדתי באונייה, בעת מסעי לארץ: פתחתי ב'הנה מה טוב ומה נעים' והמשכתי עוד ועוד. לאט לאט הצטרפו אליי קולות אחדים, מהססים, ואז עוד ועוד קולות, והאווירה התחממה והלכה, והקרח הלך והפשיר, והערב ההוא היה לחוויה בלתי נשכחת.
בדרכי הביתה באותו לילה, כשביקשתי לחצות את רחוב ויצמן, הלך מאחוריי זוג מבוגר מאוד. הגבר, שגבו היה שפוף, פנה אליי ואמר במבטא רוסי כבד: "אנחנו משפחה שכולה מחיפה. בני היחיד, אמנון, נפל במלחמת הקוממיות. מאז, במשך שלושים שנה, מעולם לא יצאנו מהבית בערבים. אשתי ואני עובדים ביום ומסתגרים בערב בביתנו, מאזינים למוזיקה קלאסית, קוראים הרבה, אך מבקשים שלא להיות למעמסה. אנחנו מרגישים שנוכחותנו מעיקה על סביבתנו.
"אבל השנה, כשקיבלנו הודעה על ליל הסדר למשפחות שכולות שאתה עתיד לערוך, החלטנו לעשות מעשה יוצא דופן מבחינתנו ולהשתתף בו. אולי, חשבנו, הגיע הזמן שפעם אחת לא נשב בליל הסדר רק שנינו וארבעת הקירות. ואני מודה לך על כך", אמר האב השכול ולחץ את ידי בחוזקה.
העובדה שהוצאתי את בני הזוג הללו מהבדידות שגזרו על עצמם, הייתה שכרי באותו פסח. חשתי קשר הדוק לדודי שהחליט שליל הסדר שלנו לא יהיה בבית, אלא עם אנשים זרים שאין להם משפחה משלהם.
נזכרתי באמרה חסידית על הפסוקים בתהילים: "עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים, השם מתיר אסורים. השם פוקח עיוורים, השם זוקף כפופים, השם אוהב צדיקים. השם שומר את גרים, יתום ואלמנה יעודד". מדוע בתוך כל אומללי החברה האנושית נמצאים גם הצדיקים? והתשובה היא, ש'השם אוהב צדיקים' כאלה, שנמצאים באמצע, בין החלכאים לנדכאים.
גם השנה, בפסח תשפ"ד, יש לא מעט יהודים שיתקשו לשמוח ולחייך. זיכרון הקורבנות של תשפ"ד עדיין טרי מדי. ובכל זאת, כמי שעבר בעצמו לא מעט פסחים קשים, אני יכול לומר דבר אחד: ליל הסדר הוא תזכורת מנחמת. נכון, 'לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו', אבל העובדה ההיסטורית היא 'שהקב"ה מצילנו מידם'.
למרות הכל, חג כשר ובעיקר שמח.