ליקוי מאורות

את מה שקרה השבוע בבית שמש אי אפשר להגדיר אחרת מאשר אירוע אלים וחסר אחריות. ראש העיר נאלצה להישאר נצורה כשעה בתוך מבנה ציבורי ההולך ונבנה בלב רמה ב' בעיר, לאחר שקיצוני השכונה ניפצו את חלונות רכבה, הציתו פחים וניסו להבעיר את השכונה. רק כוחות משטרה שהגיעו למקום חילצו אותה.

חשוב לומר בקול גדול: זאת אינה קנאות. זהו חילול שם שמיים מובהק ואלימות ברוטלית לשמה. אין שום רב שיעניק היתר הלכתי למחות באופן שאיננו מכובד ומילולי, כזה שאינו פוגע בכבודו של אף יהודי או יהודייה.

וזהו רק המעשה עצמו המתדלק את השנאה ומחמש את תותחי ההסתה. יתרה מכך, מי שעומד מאחורי מופע האלימות הקשה הזה, נושא באחריות להדרת החרדים מערים מעורבות. לא פלא שראשי ערים מעורבות אינם מעוניינים לקלוט אוכלוסיות חרדיות. כי אחריהן מגיעות הקבוצות הקנאיות ומתחילות למחות בדרכים נלוזות ומאוסות, במי שאינם שומרי מצוות או אפילו בחרדים ובדתיים שאינם נוהגים על פי השקפת עולמם. התוצאה ברורה: מוקדי החיכוך בוערים, ואורח חיים משותף אינו מתנהל. תחת זאת חווים התושבים האחרים, כולל החרדים שבהם, סבל, שנאה תהומית ואפס היתכנות ליצירת מכנה משותף.

ובהקשר הזה חשוב להבהיר: גם כשאוכלוסייה חרדית נכנסת להתגורר בעיר מעורבת, אל לה להציב למטרה את הדחת ראש העיר המכהן. צריך ללמוד מהניסיון. ראשי הערים תוהים אם קנאים אלה, שכולנו יודעים שאינם קנאים לכבוד הבורא אלא לכבוד עצמם, באים לעיר על מנת לחיות או על מנת לשנות.

לראשי ערים יש כוח בלתי מבוטל כדי לבלום כניסה של חרדים. מתקנות בוועדה המקומית לבניית מגדלים בלבד ועד בנייה ללא מרפסות סוכה. לכן אסור להחריש לאלימות שכזו. כי אם החרש נחריש בעת הזאת, נסכן את ההתיישבות החרדית ונעניק אייטמים לשידורי התעמולה האנטי חרדית.

ייאמר ברורות: אין כל הבדל בין מה שאנו מכנים אלימות כשחילוני מרים יד על חרדי, לבין סיטואציה שבה חרדי מרים יד על מי שאינו בן עדתו. אלימות היא אלימות היא אלימות. וככזו אין מקומה במחוזותינו.

כשהמסך נגול

זה קורה פעם בעשרים-שלושים שנה. מסמכים מגנזך המדינה רואים אור, המסכים מורמים ומתאפשר לאזרחים להציץ אל דרכי פעילותו של מוסד קבלת ההחלטות החשובות ביותר.

החרך שנפתח השבוע מאפשר להביט על הדרך שבה אושר הסכם אוסלו, שהוביל את ישראל לאחד מרגעי החרפה השפלים ביותר שלה.

התקשורת הישראלית סלחה ומחלה לכל יוצרי קומבינת אוסלו, שנוצרה על ידי עסקני שמאל ואילי הון עם קהילת שמעון פרס וחסידיו, שלחצו על ראשו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין, והובילו אותנו לאחד מהאסונות הגדולים שידעה המדינה. אך כמובן, במרוצת השנים נמחו עוולות ההסכם שדפיו הוכתמו בדם נרצחים חפים מפשע הי"ד.

עד כה לא ידענו איך התהליכים הכה-קריטיים הללו מתקיימים. והנה, בדיוק כפי ששיערנו והערכנו: החפיפניקיות, חוסר ההבנה מה עומד לקרות רגע אחרי החתימה – כל אלה חופפים על כשמונים עמודי הפרוטוקול הסודי ביותר, שחלקו עדיין מושחר ונסתר לעוד עשרים או אפילו שישים שנה.

הפרוטוקולים חושפים את מה שידענו: אין לנו על מי לסמוך. בכירי השלטון עסוקים בפוליטיקה הישרדותית המשליכה על החלטות גורליות לכולנו. כעת מובן לא רק מה שהתרחש אי־אז בתשנ"ג, אלא גם שאנו מחויבים לעקוב בזהירות אחרי מהלכיהן והחלטותיהן של ממשלות ישראל לדורותיהן. לצערנו, היושבים בהן אינם מבקרים, אינם מעמיקים, חושבים או בודקים כפי שנדרש היה מהם לפני קבלת החלטות שחיי אדם כה רבים תלויים בהן.

"העסק מסובך"

זמן קצר בלבד עמד לרשות המוזמנים לישיבה שהובילה לחתימת הסכמי אוסלו, לפני שהתכנסו לדיון שבו יאשרו את האומלל שבהסכמי הכניעה הישראליים. שעתיים בודדות שבהן ניסו לעיין בסעיפי ההסכם שנוסחו, העלו לעצמם תהיות ושטחו את חלקן בישיבה.

גולת הכותרת שבה נופפו פרס ורבין באותו ערב, הייתה אי פינוי ההתנחלויות. אהוד ברק, אז רמטכ"ל מעוטר וביטחוניסט מושבע, הזהיר כי עקירת יישובים תוביל להידרדרות ביטחונית. השבוע חזר אריה דרעי לשחזר את הישיבה וסיפר כי ברק, שישב לצידו, הזהיר אותו בלחש לאורך כל הערב כי בהסכם יש חורים יותר מאשר בגבינה שווייצרית.

ללא ספק, קברניטי המדינה ידעו את עוצמת הסכנה הטמונה בהסכם, ובכל זאת אישרו אותו. אפילו רבין חשש. רק פרס היה אופטימי ממנו. "לו היינו מנהלים את המשא ומתן עם עצמנו, אני בטוח שהניסוחים היו הרבה יותר טובים", אמר רבין. "יש גם ניסוחים לא סימפתיים (אני מנסח את דבריי בזהירות), אבל מוכרחים לראות את כל המרכיבים השונים בראייה הרבה יותר כוללת".

כשרבין מתייחס לעניין המעשי הוא נשמע עוד יותר סקפטי באשר ליכולת הביצוע של מתן אוטונומיה לפלסטינים. "חברים, העסק מסובך מאוד. תאונות דרכים, באיזה בתי משפט יישפטו? מהירות מופרזת, גנבת רכב. יש דברים שבמציאות כזאת אין להם פתרונות חלקים, כי כל רעיון האוטונומיה, הסדר הביניים, הוא רעיון מורכב. הוא הומצא כשכמעט לא הייתה התיישבות יהודית בשטחים וכל העניין היה הרבה יותר פשוט. ההתיישבות היהודית, בעיקר באזורים הצפופים, סיבכה את החיים – זו הייתה המטרה הפוליטית שלה. זו הייתה התיישבות פוליטית ולא ביטחונית, בלי שום תרומה ביטחונית. הם באים הנה להפגין, אבל צה"ל וחיילי מילואים שומרים על היישובים שלהם, לא הם".

באותה שעה אכן התנהלה הפגנה רבת משתתפים, שהדיה הגיעו לאוזני המשתתפים. מי שכיהן אז כשר הבריאות, חיים רמון, התרעם על דברי רבין: "אני בהחלט חושב… שלא זו בלבד שזכותם להפגין וזכותם לנקוט כל האמצעים הלגיטימיים, אלא שהממשלה תבטיח את זכותם זו".

רבין השיב לו: "לא צריך להגזים", ורמון התעקש: "אני מציע להגזים, מכיוון שזה קרב על דמוקרטיה, ובדמוקרטיה צריך לאפשר לאזרח להפגין באמצעים לגיטימיים". רבין נזעק: "אבל לא הטרדות בלתי פוסקות. הבעיה היא מה זה אמצעים לגיטימיים". אך חיים רמון שב ועמד על דעתו: "עלינו לבוא ולומר שאם מישהו יחצה את הקו הזה של מאבק לא חוקי, הממשלה תגיב בכל כוחה ותגן על העניין הדמוקרטי".

מידור מוחלט

המרתק הוא, שאפילו שמעון פרס הזהיר מפני "אפשרות שכל העסק של אש"ף יתפרק ותהיה כאן איראן חמאסית". אלא שפרס מסביר שהוא עושה זאת בלית ברירה: "אני פשוט לא רואה אלטרנטיבה ברחוב הערבי, עם כל החסרונות שיש לכך, טובה יותר מהקואליציה הנוכחית שקיימת".

כבר אז החל פרס במסע יחסי הציבור. "לא ויתרנו על אף שטח, לא הורדנו אף התנחלות, שמרנו על אחדות ירושלים, הקפדנו על ביטחון ישראל".

כשרבין נשאל מדוע מודר הצבא מהתקדמות המו"מ, הוא הבהיר כי השיקולים שהיו לנגד עיניו היו פוליטיים להחריד. "הבעיה העיקרית היא פוליטית, וההכרעה היא פוליטית. צה"ל, לדעתי, מסוגל לתת את התשובות במצבים השונים". חד וחלק.

מי שהביע את התנגדות מערכת הביטחון היה הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שהזהיר: "אני מבחין בבעיות קשות ביותר ביישום רכיב הביטחון בתוך ההסכם הזה, הן בשלב של עזה ויריחו, שהוא השלב שכרגע מוצג פה במסגרת ההסכם שצריך ליישם תוך 7-6 חודשים, והן בשלב היותר רחוק… מדובר פה על הקמת משטרה פלסטינית חזקה, ניסוח שמקורו בהסכם קמפ דיוויד. יש פה פתח לחיצוניים, גם שוטרים חיצוניים, ויש כבר שוטרים פלסטינים שעברו אימון בירדן ועכשיו יוצאת קבוצה נוספת. הם עשויים להביא אנשים נוספים ולעשות להם הכשרה קצרה, כולל אנשים עם רקע של השתייכות לארגונים צבאיים או פארא-צבאיים פלסטינים, אנשי 'צבא השחרור הפלסטיני' או דברים דומים".

דרעי הבחין בהתפתלות המילולית של ברק ומיהר לחדד: "אנו עדיין במצב שאפשר לקרוא להם ארגוני טרור, לא צריך להרבות במילים", ואהוד ברק המשיך: "אנו אחראים להגנה נגד איומים חיצוניים ולהגנה על היישובים ועל הישראלים, כדי להבטיח את ביטחון הפנים והסדר הציבורי של הישראלים, ולא את הסדר הציבורי והביטחון הכולל. דבר זה עלול ליצור סתירה לא פשוטה כשיבואו לגבש את הפרטים".

מדהים לגלות כיצד לא הובעה דרישה אחת ברורה לסעיף של הפסקת הטרור לכל אורך הדיון. יתרה מכך, השרים ורבין הסתפקו בהצהרה בלבד מצד הפלסטינים ולא התנו את ההסכם וויתוריו המפליגים בהפסקת פעולות הטרור. "ואם הם לא מצהירים?" שאל דרעי, "אז לא נחתום", השיב פרס, ורבין הוסיף הבטחת שווא: "אם ייווצר מצב שהמשטרה הפלסטינית לא תפעל נגד הגורמים המחבלים, אראה בזה הפרת הסכם".

על דעת רבו

כשהגיע תורו של דרעי לשאת דברים הוא שיתף את הנוכחים בהתחבטותו האישית. "קשה לי מאוד לדבר. הייתי צריך כוחות מיוחדים כדי לבוא היום לישיבה. אני מקווה שהחברים מבינים זאת. אני לא רוצה לפתח את הנושא. באתי לכאן מפני שכולם יודעים… מה חשיבותו של השלום בעיני הרב עובדיה יוסף… אבל אני חושב שבקרב הציבור שאותו אנו מייצגים, שהוא די ימני, שהיה רגיל להיות ימני, שארץ ישראל, שכם, חברון ומקומות נוספים כאלה חשובים לו רגשית… לציבור זה קשה מאוד לקבל זאת".

מחילופי הדברים נראה כי דרעי סבר בשעתו שהבעיה הפלסטינית היא "בעיה פוליטית קשה מאוד", אבל לא בהכרח ראה בה סכנה ביטחונית. "אני לא חושב שהפלסטינים משמשים סכנה ביטחונית". אך בהמשך הוא יעלה את החששות המקננים בו. לפני כן אמר כי הוא מסתמך על שיקול דעתו של מרן הגר"ע יוסף: "כשהוא בא עם כל כוחו המוסרי וההלכתי… ומסביר מבחינה הלכתית טהורה למה צריך ללכת לקראת שלום בנושא פיקוח נפש, לדברים האלה יש השפעה רבה מאוד על הציבור… שרואה בכך ויתור. ההסכם הזה מתפרש בעיניהם, כאילו לפיו אנו אורחים רצויים או לא רצויים בארץ ישראל. בשבילם יהודה, שומרון ועזה הם ארץ ישראל. לא משנה להם אם זה שטח כבוש או לא. בשבילם, הארץ הזאת מובטחת הרבה שנים".

הוא הוסיף כי "מבחינתנו, כדי שנוכל לצאת ולהסביר למה יש פה פיקוח נפש, צריך להסביר איזו מידת פיקוח נפש מנענו כאן. אני אומר שאפשר להסביר. אפשר להסביר את האיום ומצב הלוחמה עם מדינות ערב… אני בטוח שאם ההסכם הזה ייחתם, יהיו לכך השלכות על מדינות ערב האחרות".

אך כאמור, דרעי לא נמנע מהעלאת החששות: "עם זאת נצטרך לתת תשובות. האם כדי להיכנס למצב כזה אנו לא מכניסים יותר ממאה אלף יהודים למצב של פיקוח נפש? הרמטכ"ל וגם שרים אחרים לא התכחשו לעובדה שאנו לא יודעים היום לתת תשובה לביטחונם של היהודים האלה. אנשים שגרים היום ביש"ע רוצים תשובות. חוץ מהבעיה הרגשית שמוותרים על שטח, קיימת שם בעיה קיומית. לכן, ואני לא יכול להתגאות בכך, זו נקודת המבט היחידה שלי. אני לא במעלה כמו זו של הרב עובדיה יוסף, שמתייחס רק לצד התורני של העניין".

את הדברים הבאים הפנה דרעי לשרי מרצ, שריד ואלוני: "ברור שבשבילכם זה הישג. סוף־סוף הצדקתם את הישארותכם בממשלה. אבל אתם יודעים ששלום לא עושים רק בין שני צדדים, צריך שגם העם יהיה איתך. בינתיים יש רק ויתורים שלנו, והימין מנצל זאת בצורה חזקה מאוד. אסור שיהיה מצב חלילה שייראה שהממשלה מרוב לחץ קיבלה את הדרך הזאת. לכן, לטובת הנושא שאתם מאמינים בו, צריך ללכת על קונצנזוס".

כשהגיע לשורת הסיכום אמר דרעי: "לאור הדברים הללו, ולאור זאת שהרב (מרן הגר"ע. י"א) רואה את עיקר העבודה של הממשלה בהמשך המו"מ, וממובנים שאני לא רוצה להרחיב בהם… איני יכול להצביע בעד ההסכם. זה לא אומר שאין לי דעה בעניין, אלא שבנסיבות שנוצרו אנו נימָנע. לא בגלל שאנו נגד ההסכם, אלא בגלל שלא נוכל לקחת חלק באחריות הקולקטיבית לגבי המשך המו"מ וההשגחה, שאכן הדברים שאנו חוששים מהם ייושמו על הצד הטוב ביותר".

הדיון מתמשך עוד ועוד וכשהגיעו להצבעה רבין הביע "צער וגם הבנה" לעובדה שהשר דרעי נמנע. "אני מאוד מקווה, אריה, שביחד נתגבר על הבעיות. תקווה מותר להביע", ומיהר להזכיר: "כל מי ששייך לקואליציה ולממשלה חייב בהחלטת הרוב כשהדברים יגיעו להכרעות".

שלושים שנה חלפו מאז הצביעו שישה עשר הנוכחים בדיון בעד אישור הסכם אוסלו כשחלקם לפחות, ולא רק שני הנמנעים, עשו זאת בחשש. מי שייצגו אז את השמאל הבינו היטב שהפלסטינים לא בהכרח ייקחו את היד המושטת לשלום וילחצו אותה באותו מובן שהציבור הישראלי התכוון אליו.

בפרספקטיבה של שנים, הפלסטינים פירשו את ההסכם ואת הוויתורים שהיו כרוכים בו, ככניעה. כחוסר יכולת ישראלית למשילות. מגה-פיגועים יצאו לדרך מבורות הפיקוד האפלים של הג'יהאד האסלאמי וארגון החמאס, כדי לבלום כל התקדמות ביחסים שבין הרשות הפלסטינית החלשה אז כפי שהיא היום, עם מדינת ישראל. למעשה שום התקדמות מדינית לא התחוללה אחרי החתימה על הסכם אוסלו. פיגוע רדף פיגוע, אוטובוסים עלו באש ודבר גם לא השתנה בפועל בחברה הישראלית. הדעות נותרו קוטביות, והשלום המיוחל, גם אחרי שכברות־ארץ משמעותיות נעקרו וננטשו, טרם הגיע.

החיים עצמם

דמעת עשוקי הקאסטם

דומה כי אין מקום ראוי להציף בו מחשבות על החיים עצמם, מאשר בפינה הנושאת את השם הזה. בחודש אלול, שתדיר הוא זמן למחשבות וחשבון נפש לקראת השנה החדשה, אין למגזר החרדי שמתמודד בדרך כלל עם זירות רוחניות וערכיות יכולת לפטור את עצמו מלדון גם במה שקורה בחיים עצמם.

כשאנו מדברים על החיים, אנו נוגעים בנקודה כאובה ומייסרת של אי יכולת המשפחה החרדית לסגור את החודש. איננו מדברים על מי שמאז ומתמיד נזקקו לסיוע. אנו מדברים על משפחות נורמטיביות שחיו שנים רבות בחישוב ובחשבון, התפרנסו למחייתן, אך עתה כל תחשיב וכל תכנון הוצאות חודשי או שנתי, מתנפץ מול סלע המציאות הקשה.

יושבי הממשלה הזו, שלצערנו פשה בה הנגע הזה מראשה ועד הזוטר שבחבריה, מתנהלים בענייני התייקרות המחיה בישראל באטימות לב. מחד גיסא, כלכלת ישראל היא מהמצליחות ביותר, אך מאידך גיסא זו אחת הכלכלות החולות ביותר, הבלתי צודקות וחסרות השוויוניות. הבנקים גובים עמלות וריביות שאין להן אח ורע במדינות מתוקנות, ובמקביל קרטלי המזון חומסים את התושבים ומעלים מחירים.

מספרים לנו שהעולם התייקר. שהתובלה עולה הון. שבגלל מחיר הנפט ושערי המט"ח אי אפשר למכור בזול כבעבר. היינו מתפתים להאמין שמדובר באמת. אלמלי ידענו שכאשר העלויות קטֵנות, מעולם לא נשמע שהמחירים יורדים. זה כשני עשורים הם רק עולים ועולים. בשנתיים האחרונות אבדו לגמרי הגבולות לחמסנות כלכלית שניצבת בגאון ובלי בושה על המדפים.

המדינה לצערנו אינה עושה דבר לאותן מפלצות כלכליות, קרטלי מזון שעושקים את התושבים הנאנקים מתחת הריביות הרצחניות שייקרו את החזרי המשכנתאות ואת החיים בכלל. מאות אלפי משפחות חרדיות (ועוד מיליוני משפחות שאינן חרדיות) חיות במצור ובמצוק. קראתי מעל גבי במה זו לא פעם בשנה החולפת לנציגינו לשאת את הדגל הזה, להציב את המטרה הזו בראש סדר העדיפויות. אבל למעט פעולה פה ונאום שם, אין קול ואין קשב.

כמה נאדר יכול היה להיות המחזה אילו היינו רואים את השרים החרדים מתרוצצים בכל פינות הכנסת, מוועדה לוועדה, מדיון לדיון, ובוחנים בכל הצעת חוק כלכלית סעיף אחר סעיף כיצד לגרום לקרטלים לשלם מחיר יקר על רצונם להרוויח מיליארדים על גבם של העניים והעשוקים. אבל זה לא קרה.

מי שבקי קצת בנתונים, מזדעזע. להמוני ראשי בתי אב חרדים אין יכולת להניח דג ובשר על שולחנות השבת והחגים. מדובר במי שמראש בחרו בחיים צנועים, חסרי רהב. אבל בשנתיים הללו הגיעו למצבי קושי קיצוניים. הבנקים מקשיחים את תנאי האשראי והכרטיסים לא מכובדים לפתע, בעיצומו של יום שישי עמוס קונים. נדמה שהניצבים בתורים המשתרכים בגמ"חים, שאינם עומדים בקצב הבקשות, שכחו שאין על מי לסמוך בקרב נציגי הציבור. למנהיגי המדינה לא אכפת מגורמי הכלכלה החזקים שמכניסים יד לכיס העניים ועושים בו כרצונם.

מדינת ישראל היא מהיקרות לחיות בהן. צנצנת מיונז במודיעין עילית יקרה יותר מלונדון ופריז, ורשה וברלין. כי יוקר המחיה לא מעניין את הממשלה, ברוני הקרטלים עושים כרצונם ואין פוצה פה.

קרטל מגזרי

ילד בן עשר הייתי בירושלים של ראשית שנות השמונים. החיים היו צנועים פי כמה. כלי רכב לא היו, הדירות היו קטנטנות ועל נופש בחו"ל מי חלם. בלי להתלונן, היום הכל השתנה. רבים נוסעים לפוש בחו"ל, עשרות אחוזים מאנ"ש מתניידים ברכבים, והדירות מכפילות פי כמה וכמה את קופסאות הגפרורים הזערוריות של הימים ההם.

ועדיין, יש מי שמנצלים את החשיפה של חלק מהחברה החרדית לעולם, לתחרות פנימית שגורמת להוצאות מיותרות. מה שעושים הקרטלים הגדולים במשק, יוצרים כוחות השוק במגזר החרדי, בסחף ולחץ חברתי.

טרם זכיתי לחתן בת, אך אני שומע מחבריי על העושק הנורא המתחולל להורים לבנות הנישאות למזל טוב ורוצות לכסות את ראשן בפאות. היעלה על הדעת שלא לקנות פאת קאסטם? חלילה. אלא שאת המחירים שהחלו לנסוק לפני כעשור לכיוון העשרת אלפים והחמישה עשר אלף, איש לא בלם. ראו אנשי המכירות כי טוב, ויעלו עוד ועוד את מחיר חומרי הגלם, ובד בבד המוכרניות, שהתרגלו לגזור קופונים של מאות (ואלפי!) אחוזי רווח, העלו את מחיר הפאות עד לעשרים וחמישה אלף שקלים והמהדרין כבר דורשות שלושים אלף שקלים.

אני שומע ממשפחות מיינסטרים, שבנות משפחתן הפכו שבויות אצל סוחרי וסוחרות הפאות, שמתפרנסים בנדיבות לב. אנו חיים במדינה שאין שמירת סף לעמלות הנגזרות על ידי סוכנים ומשווקים, יצרנים וסוחרים, ולפתע הורים שאינם מודרניים כלל או משולי החברה מוצאים את עצמם נדרשים להקצות בערב חתונה כמעט תשעים אלף שקלים עבור פאת יום חול, פאת שבת ופאה למחותנת. והפאניות? הן רק מסבירות ללקוחות השבויות שבלי פאה במחיר הזה אי אפשר להיכנס היום לחופה – – –

מחאת הצעירים

ואלה לא רק פאות. התופעה הזו קיימת בענפים רבים. החל משטריימלך וכובעים (ויבורכו תקנות הקסקטים לצעירים בחצרות שונות. אך מדוע לא להרחיב את חבישת הקסקטים עד גיל החופה, או עד סוף גיל הישיבה הקטנה?) וכלה בכל דבר שנחשב ל'איכות חיים' ומחיריו חורגים מפרופורציה.

דווקא בזמן כזה, כשהריביות עולות, ההורים פחות יכולים לעזור לילדיהם המתבגרים, אך מתבקש היה שיקומו רבנים גודרי גדר וכפי שיסדו תקנות־שוק שונות, יקיימו בדיקות וחקירות, עד שייקבעו שערי סף נורמטיביים שכל הורה יוכל לעמוד בהם.

עד שנזכה לכך, חשבו על מהלך טבעי שבו הייתה צומחת מלמטה תנועת מחאה חרדית, שבראשה יעמדו דווקא הצעירים, בחורי הישיבות מחד גיסא ותלמידות הסמינרים מאידך גיסא, ואלה יציבו מיוזמתם, בכל מוסד ומוסד כללים ורף מחירים מוסכם שמעליו פשוט לא רוכשים, מפני תקנת השוק. אנו זקוקים לבחורים שיצעקו 'עד כאן'. נערות שיצהירו שאינן נוטלות עוד חלק בחגיגת העושק על כיס הוריהן המחורר, ויעמדו במילתן כצוק איתן.

החברה החרדית הולכת וגדלה. צרכיה מתרחבים. ההוצאות גדלות, ואנו שומעים יותר ויותר על זוגות צעירים שמספרים על אי יכולתם לסגור את החודש. בממד של חשבון נפש אלולי, מן הראוי לתת את הדעת שלא לסגוד לאלילי הזהב החדשים שצמחו במגזר החרדי על חשבון המתקשים להניח על שולחנם אוכל לפי טפם; מן הראוי לקרוא ברוח ימי התשובה והדרישה לחיים ערכיים, את ההסתפקות במועט שאפיינה את המגזר, תוך הצהרה ברורה של כולנו, צעירים ומבוגרים: איננו מוכנים עוד לרכוש את מוצרי הפרִמיום שמטפסים במאות אחוזים מעונה לעונה והופכים את חיינו וחיי הורינו לבלתי אפשריים.

לא עכשיו העת להחריש. ואם לא נהיה אנחנו לנו, מי לנו?