במקום הכי קדוש בעולם פרושׂות הכנפיים, שמלמדות אותנו משהו על יחסינו עם הסובבים אותנו
במקום הכי קדוש בעולם, שאליו אסור לשום אדם להיכנס, ניצבו שני הכרובים. "פורשי כנפיים למעלה ופניהם איש אל אחיו". במסכת בבא בתרא נדרשת הגמרא לסתירה מפורשת, כי בפסוק אחר נאמר שהכרובים "פניהם אל הבית". אז להיכן פנו פניהם? הגמרא מספרת שהיה שם נס. "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום", היו הכרובים פונים איש אל אחיו. ובזמן שלא, היו פניהם מסובבים.
רבה המפורסם של קובנא, מרן רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, היה מסביר את העניין – שכאשר ישראל מפנים ליבם זה לזה, וכל אחד מתעניין במצבו של הזולת ודואג למחסורו, אותה שעה נקראים ישראל "עושים רצונו של מקום", כי רצון ד' שנסייע ונגמול חסד. ועל אותה עת נאמר "ופניהם", של בני ישראל, "איש אל אחיו". מאידך כאשר "פניהם לבית", וכל אחד מפנה פניו רק אל ביתו ומשפחתו, הרי שבמצב זה "אין עושים רצונו של מקום".
ונאה אמרה זו לאותו גאון, שבעצמו היה בעל חסד מופלג. מסופר, שבימיו האחרונים, כאשר שכב על ערש דווי, אחזו שבץ והרופאים שנכחו במקום קבעו שזו גסיסה גמורה. הם הרשו לפתוח את חדר משכבו והתירו לכל הנאספים בבית להיכנס, ולומר עימו וידוי כנהוג.
אלא, שפתאום חלפה העווית ורבי יצחק אלחנן פקח את עיניו. הוא ראה שאחד מעשירי העיר ניצב ליד מיטתו. הגוסס שכח את סכנתו ופנה אל אותו גביר והתחנן אליו שיואיל לתמוך באחד מתלמידי החכמים בעיר שצריך להשיא את בתו. "אם תתמוך בו", לחש הגרי"א בכוחותיו האחרונים, "אני אהיה לך מליץ טוב בעולם האמת".
מיד לאחר מכן שבה העווית, הגוף הטהור פרפר ויצאה נשמתו מתוך חסד וטהרה.
ולא רק במותו, כי אם בכל חייו, התמסר הגרי"א לישע אחיו. כל חייו התאמץ למצוא היתר לנשים עגונות. ובעניין זה סיפר מזכירו, רבי יעקב ליפשיץ, דבר מבהיל: הגרי"א נפטר במוצאי שבת. חצי שעה לפני פטירתו קרא למזכירו וסיפר לו שביום שישי האחרון הגיעה אליו אישה עגונה ובידה ערמת מכתבים ועדויות, אלא שאיש לא הסכים להתיר אותה. "אני כתבתי פסק והוא מונח במגירה. מחר בבוקר תמסור לה את זה, כדי שיתירו אותה". אלו העניינים שהטרידו אותו ברגעיו האחרונים.
גם רבם של בני הגולה, מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, שידוע היה בגאונותו העצומה, כונה על ידי רבני דורו 'הגאון בחסד'.
באחת מהקדמותיו מתנצל רח"ע וכותב: "האמת היא, שלעזור לאלמנות ולאומללים בתקופה קשה זו, יותר חשוב מלהדפיס עוד ספר. אבל רוח היא באנוש".
גם על רבה המפורסם של לודז', הגאון רבי אליהו חיים מייזל, מסופרים הפלגות בנושא מידת החסד, שהאפילה על גאונותו העצומה. מרן הגר"ח מבריסק אמר עליו, שהוא רב מדורות הקודמים בתורה ובחסד. כשהעירו על כך שבמקום ללמוד הגרא"ח מייזל מתעסק בעשיית חסד, אמר הגר"ח: "רב שאינו עוסק בחסד גם בזמן שהגמרא פתוחה, לפניו – היא בעצם סגורה. ואילו רב שעוסק בחסד, גם כשהגמרא סגורה, לפניו היא פתוחה".
סיפור נפלא כעין זה סופר על המשגיח החסידי המפורסם הגה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל. היה זה בשנים שאחרי השואה, כשהוא שהה לבדו בפריז שבצרפת, שבאותם ימים הייתה עיר מקלט לרבבות עקורים שניצלו מאש הכבשנים.
את אחד הפליטים הכיר רבי גד'ל וידע בו שהוא נכבד ועדין נפש, שבצוק העיתים הגיע עד פת לחם ממש, אלא שאין זה מכבודו לעבוד כמו שאר הפליטים. רבי גד'ל הגה רעיון אמיץ כיצד להעניק ליהודי הזה כבוד ומעמד:
הוא הבחין שבית כנסת שבפרברי פריז פרסם מודעת 'דרושים': לבית הכנסת דרוש איש ניקיון שיעמוד על המשמר מדי לילה וינקה את ההיכל והמבואות. רבי גד'ל פנה למפרסמי המודעה והציע את מועמדותו של אותו יהודי נכבד, למרות שידע שאין סיכוי שהוא יסכים לעבודה הזו. הגבאים נענו ברצון והסכימו שהלה יבוא וינקה את בית הכנסת מדי לילה ויקבל את שכרו.
ואז פנה רבי גד'ל לחלק השני של התוכנית והודיע לאותו נכבד, שבית כנסת פלוני מחפש 'רב' תמורת משכורת נאה. היהודי הסכים מיד ונטל על עצמו את משרת ה'רבנות'.
עתה לא נותר לו אלא להשלים את הפאזל. החל מאותו לילה היה רבי גד'ל מגיע לבית הכנסת ומנקה אותו. עם שחר הסתלק מהזירה ובמקומו הופיע אותו נכבד, שהיה בטוח שהוא רב הקהילה. מטעמי נימוס נהגו בו בכבוד ואחת לחודש העניקו לו משכורת. זה חושב שמשכורתו בגין רבנותו, ואלה יודעים שהם משלמים בגין הניקיון – ובתווך רבי גד'ל שמבצע את עבודת הניקיון ואין מאושר ממנו.
פעם אחת כמעט קרתה תקרית לא נעימה. הגבאים ביקשו לשנות משהו בזמני הניקיון ופנו היישר אל מי שחשב שהוא מכהן כרב בית הכנסת. למרבה הנס הרב לא הבין צרפתית ובני הקהילה לא הבינו אידיש.
כשהבחין רבי גד'ל כי חלה תקלה כלשהי, התערב מיד 'לתווך' בין הצדדים, שמע את הדרישה המשתנה של הגבאי והתאים את עצמו אליה, כדי להמשיך את המהלך הגאוני שרקם.
סיפור מופלא זה מעניק לנו ממד נוסף: כשבוער ביהודי רגש ההתמסרות לזולת, הוא יכול להתעלות מעל עצמו ולהגיע להישגים כבירים. הנה כי כן, רבי גד'ל לא היה מחויב לנהוג כך. זו מצוות חסד שהייתה למעלה מכוחותיו הרגילים ועוד במהלך מחתרתי מוזר שכזה. ובכל זאת, להבת העשייה למען הזולת בערה בו והרצון להיטיב עם יהודי אחר הביא אותו למסירות בלתי נתפסת.
לסיום נצטט אמרה נאה שהשמיע הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת חברון, באוזני אלפי משתתפי ה'כנסייה הגדולה' הראשונה של 'אגודת ישראל', שהתקיימה בשנת תרפ"ג בעיר וינה ואותה אמרה עשתה בשעתו רושם גדול.
"פעמיים", אמר ראש הישיבה, "מצינו בתורה את המילה 'כרובים'. בספר בראשית מסופר על גירוש אדם הראשון מגן עדן – 'וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים' וברש"י מבואר שהכרובים הם 'מלאכי חבלה'.
"הפעם השנייה, בספר שמות בפרשתנו, נאמר 'והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת'. הפעם רש"י מבאר 'כרובים – כרביא, דמות פרצוף תינוק היה להם'.
"מהיכן ידע רש"י לשנות את פירושו בכל מקום?" שאל רבי משה מרדכי וגם תירץ. "מכאן רמז, שכשנותנים לילד חינוך טוב וראוי, הוא גדל להיות כרוב המסוכך בכנפיו על ארון הקודש. אך כשאין מחנכים אותו ומרחיקים אותו מאוהל מועד ומארון הברית, עלול הוא לגדול פרא ולהפוך למלאך חבלה".
הכל תלוי אפוא בכנפיים הפרושות. אם הן פרושות לסייע לזולת, הן מגיעות עד לקודש הקודשים.
