יוסי אליטוב
ב' סיון התשפ"א
רגעי האימה שהורגשו השבוע בעיר לוד, השמיטו את הלסתות של כל מי שנחשף למראות ולזוועות. כל מה שהכרנו וידענו עד כה – לא הכין את מדינת ישראל לרגע אחד שבו חבית חומר נפץ מתפוצצת בקול רעש גדול. כמו קמו לתחייה התיאורים המצמררים מתרפ"ט על אותם שכנים ומכרים שהפכו בבוקר אחד לסכינאים ורוצחים. זה בדיוק מה שחווּ הלודאים בצהרי יום שני.
המון מוסת דוהר ברחובות אחוז טירוף, מעלה באש בתי כנסת וארונות חשמל, מניף סכינים ומיידה אבנים. ואיש לא עוצר בעדם, ושום נציג חוק אינו מונע מההמון המוסת מלהיכנס אל השכונות היהודיות ולעשות שפטים.
התיעודים שהתפרסמו יום לאחר מכן ובהם נראים נשים וילדים חוסמים את הגישה לבתים בארונות ורהיטים כבדים, זועקים לעזרה וחסרי ישע – הם בלתי נתפסים, ולא היו קורים בשום מדינה מערבית. אין שום יכולת להכיל את הסיטואציה הזאת. עלתה על כולנה אוזלת היד של משטרת ישראל שהטריפה את כולם. במרכז הארץ, קילומטרים ספורים מבן גוריון, עולה המון מוסת ומאיים על חיי אזרחים, ואין פוצה פה ומצפצף. בתרפ"ט היינו בלי הגנה, בלי משטרה, אם תרצו – בלי מדינה, אבל כאן, בתשפ"א, אותה משטרה שנעלמה במירון ואפשרה את עלותן של ארבעים וחמש נפשות טהורות בסערה השמימה – נעלמה גם בלוד והפקירה את תושביה היהודים לגורלם.
שום גורם משטרתי לא חשב לשלוח כוחות נרחבים שישליטו סדר וישמרו על התושבים היהודים מפני ההמון הערבי המוסת. רק לאחר יממה תמימה שבה יהודים צעקו 'הצילו' באין אונים – יצא מהבונקר אמיר אוחנה, השר לביטחון-פנים הכושל ביותר שידעה מדינת ישראל, וירד ללוד בחצות הלילה כדי לומר 'הנני, התעוררתי מהחלום, בואו נראה איך אפשר לעזור'.
אבל את מחסום האימה שנפרץ – כבר לא ניתן יהיה לסגור. הרמת הראש הפכה לעובדה מוגמרת. ניסוי הכלים הצליח מעל למשוער. אזרחים ערבים בכל הערים המעורבות עקבו אחר הנעשה בלוד, זיהו את הפרצה, ראו את החולשה והפנימו היטב את אוזלת ידה של מדינת ישראל מול פוגרומיסטים שנושאים תעודת זהות כחולה, מקבלים קצבאות וביטוח לאומי ומתפרנסים מהמדינה.
עם כל הכאב והתחושה הקשה מול מתקפת הרקטות מעזה לערי הדרום והמרכז (וגם ירושלים) – צריך לזכור שהחשש מפני ערביי ישראל שחיים בתוככי הערים הישראליות, הוא אתגר גדול פי כמה. לארגוני טרור הורגלנו, יש דרכים צבאיות להתמודד. מול אזרחים שהופכים לפורעים סטייל תרפ"ט ומשטרה שעומדת מנגד באוזלת יד מוחלטת – קשה להישאר אופטימיים. הסכר נפרץ, ההתפרצות הבאה מרחפת באוויר.
בסיסי טרור ישראליים
כבר עשור שמדינת ישראל מאבדת חלקים משטחיה לטובת ארגוני פשיעה שכובשים מאחזים ונחלות בלב הארץ ומטילים את חיתתם על אזרחים תמימים: טרור הבדואים בנגב. שלטון הפרוטקשן בצפון. מערכות משומנות של אימפריות פשע שמוכרות חשבונות פיקטיביים וגוזלות מהמדינה מיליארדים. פריצות לבתים וגנבות של רכבים. גביית דמי חסות בכל מערך הבנייה בישראל. אלו הם איי הפשע והטרור שרצים בשרשרת לאורך כל הארץ ומאיימים על שלום הציבור, על הכלכלה ועל האזרחים שומרי החוק.
מול כל אלה, ממשלת ישראל בחרה להיאלם־דום ולא לעשות דבר. מאז תש"ח לא נראו כנופיות ערביות צועדות בתהלוכות רצחניות ברחובות ישראל, שורפות מבנים ורכבים ומאיימות על חיי אזרחים, ומביאות את הארלם של שנות השמונים בניו יורק – לרחובות הערים בישראל.
בלוד וברמלה של השנים האחרונות, נחצו כל הקווים האדומים. אימפריית הפשע הגדולה בישראל של כנופיות משפחת ג'ארושי הוקמה בתוככי הטריטוריות המוניציפאליות של הערים הישראליות. הן אחראיות לפשיעה הגואה בערי הארץ, והמשטרה אינה עושה דבר כדי לעצור אותן ומפקירה את האזרחים לגורלם.
השבוע התברר כי לא מדובר רק באימפריית פשיעה, אלא גם בבסיסי טרור לכל דבר. עד לרגע זה לא ברור להיכן נעלמה משטרת ישראל ומדוע לא הכניסו כוחות צבא לתוך אותם אזורים מוכי פשע וטרור כדי למגר את התופעות הללו אחת ולתמיד.
ראש הממשלה נתניהו, שהחליט הפעם לסחוט את ההדק על עזה ולהשתגע מול שלטון החמאס, מבין שהאירועים בפנים המדינה מסכנים את שלטונו. מהם הוא לא אמור לקצור דיבידנדים פוליטיים – כמו למשל בהמשך המבצע בעזה שממוטט סופית את ממשלת בנט-לפיד-עבאס. אבל תושבי לוד ורמלה, כמו תושבי יפו ועכו, זוכרים היטב מי היה כאן ראש הממשלה באחת עשרה השנים האחרונות, וגם מי הפקיר את התושבים לאחר ליל הפרעות, כאשר למרבה הפלא רק מתגוננים יהודים נעצרו ואילו אף אחד מהפורעים הערבים שהציתו בתי כנסת והשליכו ספרי תורה ושרפו רכבים, לא נלקח למעצר.
אובדן הפחד של ערביי ישראל, לצד הידיעה שאיש מהפוגרומיסטים לא ישלם מחיר כלשהו על מעשיו – הם פעמוני האזעקה שיצלצלו רבות בזמן הקרוב. כל ממשלה שתקום כאן תצטרך להפוך את הטרור והפשיעה במגזר הערבי לאתגר מרכזי בסדר יומה.
השאירו אדמה חרוכה
נתניהו, שהבין בהצתה מאוחרת כי התמונות מלוד עוד עלולות לחסל את שלטונו – נעמד מבולבל כאשר מאחוריו מסתתר מפכ"ל מבויש ולצידו אמיר אוחנה – האיש שטיפס החוצה מהבונקר ונראה בציבור לראשונה. שלושתם יחד הציגו מיצג משפיל ומבזה, כזה שיום אחד ישתקף בוועדת החקירה שתבחן מי הם שלושת האשמים לקריסת ההרתעה ולפשע והטרור שמשתוללים ברחובות.
מי אחראי לכך שכל נער ערבי יכול לאחוז בקלות בלתי נסבלת ברימונים, בלבני חבלה, ברובי סער ובחומרי נפץ, כאילו אנחנו חיים באיזה ג'ונגל בשליטת כנופיות ולא במדינה מסודרת? הבדיחה שהתפתחה בימין הישראלי ולפיה את כל קיני הפשע בישראל מייחסים לארגוני השמאל, הקרן החדשה, שולמית אלוני ושמעון פרס – צריכה איכשהו להיגמר.
לא שאיננו חפצים בהמשך שלטון נתניהו ולא שאיננו קוראים להפסקת השותפות בין הליכוד לציבור החרדי, אבל הגיע הזמן להפנים שבאחת-עשרה שנות שלטונו נתניהו אחראי לכל הטובות והרעות בניהול המדינה הזו. מי שזוקף לזכותו את החיסונים ואת הסכם השלום עם דובאי – ראוי שיגלה אחריות וייקח על עצמו גם את קריסת מערך ההרתעה של ישראל ברשות הפלסטינית, את ברית המיליונים מקטאר שהוזרמה דרך מדינת ישראל למימון הרקטות שהרגו נשים וילדים אצלנו, ועכשיו גם את הכאוס שמתחולל בקרב ערביי ישראל בחסותה של עצימת עיניים ישראלית מול אימפריות הפשע ואי נקיטת רבע צעד כדי לבלום אותה או למגר את קיניה.
עדיין לא ברור לנו איך תיראה כהונתו של מפכ"ל משטרת ישראל שהובא על ידי אמיר אוחנה ממג"ב כדי לנהל את המשטרה, אבל די לנו בשלוש תחנות דרך – הקריסה במירון, אובדן הפחד של ערביי מזרח ירושלים ופרעות רמלה לוד – כדי להבין שאת תואר המפכ"ל הטוב ביותר שבתאי כבר לא יקטוף. לא ברור אם אנחנו משלמים על חוסר המזל שלו, חוסר אונים או בעיה בהבנת המציאות, אבל על תמונת המציאות אי אפשר לחלוק. היא עגומה ומטרידה מאי פעם.
שבתאי ואוחנה, צמד המובחרים, ילכו הביתה במוקדם או במאוחר, אחרי שהותירו אדמות חרוכות וחוסר הבנה טוטלי למציאות הישראלית. נתפלל שיעשו זאת שעה אחת קודם, כדי שאלה שיבואו במקומם יוכלו להציל משהו מההרס שהללו זרעו והותירו אחריהם.
הערבית של נתניהו
ראש הממשלה נתניהו מתנהל הפעם מול רצועת עזה בצורה נכונה. אולי בפעם הראשונה מאז שעלה לשלטון, נתניהו מבין כי ממשלתו טעתה לאורך כל הדרך בהתנהלות מול החמאס והג'יהאד האסלאמי. הפעם בעל הבית צריך להשתגע.
במרוצת השנים התפתחה איזושהי ברית לא כתובה בין תנועת חמאס לבלפור. נתניהו, שסירב לחזק את שלטונו של אבו-מאזן, תיזז בין החמאס לרשות הפלסטינית, כשהוא שולח לה כל הזמן מתנות קטנות.
המתנות באו בדמות חופש תנועה למנהיגים הצבאיים של חמאס, שאיש מהם לא חוסל או חש סכנה לשלומו בעשור האחרון; משלוחי מאות המיליונים מקטאר שהועברו בידיעה ובהסכמה של ישראל למימון משכורות של מחבלי חמאס; והחמור מכל – מתן האפשרות לחמאס להיות זה שקובע את הסבבים ואת המצב הביטחוני. הוא מוריד את השלטר, הוא מעלה את השלטר, הוא שולט באופן בלעדי בסדר היום.
החמאסניקים יורים לכל אזורי הארץ בלי חשבון, ואנחנו יורדים על הברכיים ומתחננים בפני המצרים שייאותו לבקש עלינו רחמים ממפקדי מערך הטרור בעזה. וכאשר כך היא תמונת המצב ואלו מחיריה – אין ברירה אלא להשתגע. במעין צירוף מקרים שמימי – הפעם האינטרס הביטחוני משתלב עם האינטרס הפוליטי. כמו יד שנשלחה אליו משמים לישועה – הר הגעש בעזה ובלוד התפרץ שעות ספורות לפני שבנט ולפיד תכננו להציג את ממשלתם החדשה יחד עם המפלגה המזוהה עם הפלג הדרומי בתנועה האסלאמית, זו שעם הפלג הצפוני שלה נמנות דמויות כמו ראא'ד סלאח ותומכי טרור אחרים.
אנחנו נוטים להאמין שנתניהו חזר בתשובה והחליט בפעם הראשונה מאז עלותו לשלטון לצאת למבצע חיסולים ולא להסתפק בפיצוץ דיונות וחללים ריקים. הוא הבין שזו האמת. אבל כאשר היד הקשה פוגשת גם באינטרס הפוליטי ומסייעת בפירוק הקשר בין בנט לעבאס – הרי שטובים השניים מן האחד.
הפעם נתניהו לא יעצור באמצע העבודה. הוא לא יסתפק בטלאי־על־טלאי, בפסיעה אחת קדימה ושתי פסיעות אחורה. הפעם נתניהו דוהר קדימה. ביד הברזל שמכוונת לעזה נתניהו רומס את האויבים בעזה ולהבדיל את היריבים בירושלים כאחד. הוא פותח את שערי הגיהינום לצמרת החמאס ושולח את הבייס הזועם לעשות שפטים תקשורתיים בצמרת 'ימינה'.
המזל – מצרך נדיר ונדרש שכל מנהיג זקוק לו – תמיד היה בן לווייתו של נתניהו. איננו יודעים אם זו הברכה שהרבי מליובאוויטש העתיר עליו, או שמדובר בזכותה של איזו סבתא צדקת מערבות רוסיה – אבל ברור שנתניהו נהנה מכמויות אין סופיות של מזל. תמיד הוא ניצל ברגע האחרון. הרי בערבו של יום ראשון השבוע היו אמורים נפתלי בנט ויאיר לפיד להתייצב בבית הנשיא בשכונת רחביה ולהודיע שעלה בידם להקים ממשלה. הפגישה כבר הייתה סגורה, ריבלין פינה את הלו"ז והורה לעובדי בית הנשיא להכין כיבוד – אבל בדיוק אז הערבים השתגעו והתוכנית השתבשה. צריך להיות עיוורים כדי שלא לראות כאן את יד המזל והסייעתא דשמיא.
הפעם, מתברר שגם לנו יש מזל. גם אנחנו נהנים. הפעם, נתניהו ההססן, איש המילים הגבוהות שבורח מהכרעות קשות – הופך לנחוש ומעשי. אחת לכל שעה מקבלים תמונה של מגדל קורס בעזה, שומעים על מפקד טרור שחוסל, וסוף סוף מדינת ישראל התחילה לדבר בשפה שהעזתים מבינים. לראשונה בהיסטוריה, נתניהו התחיל לדבר ערבית.
השלומיאל והשלימזל
ולעומת נתניהו, נפתלי בנט הוא פוליטיקאי עם כמויות של אמביציה, רצון וגם לא מעט כישרון, אבל לרשותו לא עומד אותו מזל משמים שנתניהו נהנה ממנו. או כפי שהגדיר זאת השבוע העיתונאי עקיבא ביגמן: "לבנט יש את העורמה של ביבי – בלי החן של נתניהו; את החתירה למגע והדורסנות של ביבי – בלי הכריזמה של נתניהו; את המגלומניה של ביבי – בלי ההומור של נתניהו; את ההתקרבנות של ביבי – בלי הפאסון של נתניהו; את הקילר בלי האינסטינקט; את רדיפת הכבוד בלי הכבוד; והרשימה עוד ארוכה".
הבושה שבה בנט הושיט יד למנסור עבאס כשהאחרון הוא זה שאמר בפומבי "סליחה אדוני, זה לא הזמן לעשות ביזנס" – תלווה את בנט עוד שנים רבות. והתמכרתם ואין קונה. כמו בבדיחה היהודית על השלומיאל והשלימזל – השלומיאל הוא זה שצלחת המרק התהפכה לו בטרם לגם ממנה; השלימזל הוא זה שצלחת המרק נשפכה על חולצתו. בנט הוא הפעם השלימזל המושלם: כמעט חצה את המפתן בבלפור כדייר, אבל אז התהפכה עליו הקערה והוא הפך לאיש שגדולי הרבנים בציונות הדתית עומדים להפגין מתחת לביתו. ככל שיחריף המבצע הצבאי, כך יצטרך בנט לרדת למחתרת ולנהל את שיחותיו עם עבאס בטלפונים מוצפנים.
בגווארדיה שמרכיבה את 'ממשלת השינוי' – ישנן מספר דמויות. כמה שקשה לומר את זה בעיתון חרדי – המענטש שבקבוצה הוא יאיר לפיד. מאוזן, שקול, מייצג את הבייס החילוני שלו, אבל נזהר מאוד מלחזור על טעויותיו מימי ממשלת ברית האחים. הוא ובנט שוחחו בשבוע שעבר עם ליברמן כמה פעמים והבהירו לו כי יצטרך לשכוח מכל הגזירות שהוא זמם להעביר נגד הציבור החרדי. שתי סוכריות בלבד הם מוכנים לתת לו: חוק הגיוס כפי שרוב המרכיבים במפלגות החרדיות הסכימו לו במתכונת המקורית, זה שהפך ל'הצעה של משרד הביטחון', וחוק הגיור שלפיו כל רב עיר יוכל לגייר, אבל תחת הרשאה מהרבנות הראשית לישראל. מעבר לכך הם אינם מוכנים לבצע שום קיצוץ בתקציבי המגזר החרדי ולא לאשר חוקים דרקוניים.
יובהר: השניים הללו עדיין מהווים אתגר לא פשוט עבור הציבור החרדי, והברקסים שהם מציבים לבנט אינם נובעים דווקא מאהבת חרדים כמו מאינטרס פוליטי מובהק לשמור על ערוצים פתוחים מול המפלגות החרדיות. ועדיין, שיקול הדעת של לפיד מכריע בגיבוש סדר יומה של ממשלת השינוי. ליברמן, מנגד, יודע שיצטרך לרדת מרוב העצים שעליהם טיפס. הדוב הזה מתנחם באפשרות להגשים את שאיפת העל שלו – סילוק נתניהו מהשלטון – ומבין שבדרך ייאלץ לוותר על חלומו לשגר מיליון חרדים במריצות למזבלה העירונית.
שלב ההתפכחות
ביום שני האחרון הבינו נפתלי בנט ואיילת שקד, שהם בבעיה רצינית. להרכיב ממשלה עם מנסור עבאס – זה יהיה אקט התאבדות שאין מפואר ממנו בחיים הפוליטיים עבור פוליטיקאי ימני. בנט עוד יכול להרשות לעצמו לכהן חצי קדנציה כראש ממשלת ישראל, ועוד חצי קדנציה כראש ממשלה חליפי – ואחר כך להתאדות לעולמות ההייטק ולקדם סטארט-אפים בבוורלי הילס שבקליפורניה. עם כרטיס הביקור הזה – ראש ממשלת ישראל לשעבר – הוא יוכל להסתובב בעולם, לזכות בהילה שתריסר אנשים בלבד זכו לה מאז קום המדינה, ולהתפרנס בכבוד.
לאיילת שקד יש רק מה להפסיד. בממשלה המתוכננת מייעדים לה את התפקידים של אריה דרעי – שרת הפנים, הנגב והגליל. בשביל קדנציה מפוקפקת בממשלה עם מנסור עבאס – לא שווה ללכת אחר כך הביתה ולהימחק לצמיתות מהימין. זוהי עסקה גרועה מאוד בעבור פוליטיקאית שרואה את עצמה בצמרת הליכוד ביום שלאחר נתניהו. מעמדה של איילת בשורות הליכוד, גם כיום, הוא איתן – בניגוד לבנט שנחשב לאאוט־סיידר.
במהלך השבוע פגשה שקד את גדעון סער והפצירה בו לחזור הביתה, לימין. את בנט היא יכולה להעביר בחזרה לימין – סער הוא האגוז הקשה. האחרון, חדור נקמה אישית, מסרב בתוקף להגיע לכל דיל עם נתניהו. גם תחת ההפצצות מעזה והמהומות בלוד – סער דורש מחיר שנתניהו לא יכול לשלם אותו בשום אופן: רוטציה לעצמו או לבנט של השנתיים הראשונות בתפקיד, קציבת כהונתו של נתניהו ועוד שורה ארוכה של סמלי סטטוס משפילים.
מצד שני, גם גדעון סער, הסמן הקיצוני בהתנגדות האישית לנתניהו – אינו טורק את הדלת לגמרי. הוא מבין היטב היכן נמצאת דעת הקהל הישראלית ולאן המבצע הצבאי יכול להתגלגל. גם הוא וגם בנט מצויים בתהליך התפכחות מהחלום על ממשלה עם מנסור עבאס. הם מבינים להיכן ילך השיח הישראלי ככל שהעימות מול עזה ילך ויחריף.
החלום שהתנפץ
בנט וסער לא טורקים את הדלת – אלא שולחים את שקד לעשות עוד שיעורי בית. סער עדיין משמיע קולות של התבצרות, אבל שקד מרגישה כי האגוז הזה ניתן לכתישה.
בבוקרו של יום רביעי השבוע, אחרי שבמשך יממה שלמה נמרח בזפת ובנוצות על חבירתו לאויבי ישראל תוך כדי מלחמה – התעורר בנט חדור רוח קרב וירה בנתניהו צרורות, כשהוא מאשים אותו בכל הרעות החולות. "הליכוד הפך ממפלגת שלטון למפלגה שנכשלת בניהול המדינה ומוליכה אותה ברשלנות ממחדל לאסון", ירה בנט, וניסה להשיב לעצמו מעט מהכבוד האבוד.
הקרב שבנט ושקד מנהלים כעת – הוא כפול: מול נתניהו, כדי להחליש ולכופף אותו, לדרוש ממנו תמורה מופקעת, לאלץ אותו לפתוח את הכיס ולשלם מחיר מפולפל. ומול סער – כדי להסביר לו שהקרב מול ביבי הוא על המחיר ולא על המהות. "אחרי ההסלמה, אין לנו אפשרות ציבורית לסגור דיל עם מנסור עבאס. צריך להתאפס".
כעת השאלה היא מי יישבר ראשון – בנט-שקד או סער-אלקין. במאבק הפוליטי המרתק הזה – שמי עזה יכריעו. לכל טיל יש כתובת כפולה; לכל הרעשת מטוס יש לקוח בעזה ולקוח בישראל. ולכל אזעקה יש יעד אזרחי ויעד פוליטי. היעד הפוליטי הוא בנט, שקד, סער ואלקין, שמתחילים להבין כי החלום המתוק על ממשלה שמנסור עבאס הוא חבר כבוד בשורותיה, התנפץ בקול רעש גדול. יהי זכרו ברוך.
