הרב נח פלאי
ב' אב התשפ"ה
כשהילדים שלנו שואלים את השאלות הכי מפחידות על בורא עולם, התפקיד שלנו הוא להיות נוכחים ולהבהיר
"אבא, אני כועסת. יותר נכון, כעסתי מאוד".
השעה אחת עשרה בלילה. רגע נדיר שבו אני יכול לעצור הכל, להישיר מבט לילדה הקטנה ולהקשיב לה. "על מי את כועסת כל כך?!"
"על השם", היא אומרת והעיניים שלה מתמלאות דמעות.
"מה קרה?" אני שואל, מופתע.
"כבר לפני חודש הזמנתי חולצה שמאוד רציתי שתהיה לי לקייטנה. ידעתי שזה לוקח זמן עד שהמשלוח מגיע, אז עשיתי הסכם עם השם – אמרתי לו שאני אוספת זכויות ובזכות זה החולצה תגיע בזמן. אני עמדתי בהסכם ואספתי הרבה זכויות, אבל החולצה לא הגיעה. ביום של הקייטנה ראית שלא הסכמתי ללכת ולא הבנת למה. אז תדע שזה בגלל זה. אתה הלכת לישיבה ואני נכנסתי לחדר ובכיתי בלי שתדעו – נראה לי בערך כמה שעות.
"תגיד, אבא, אם היית שומע אותי בוכה ורוצה כל כך חולצה או משחק מסוים, האם היית קונה לי את זה?"
"אני חושב שכן", עניתי, לא מבין עדיין את 'המלכודת' שהנשמה הזו טומנת לי.
"יופי!" היא צוהלת. "זה בדיוק מה שאמרתי להשם. שיראה איך אני בוכה ומצטערת ואם הוא אבא, אז אבות לא עושים כך לילדים שלהם. חוץ מזה, שבשבילו זה בחינם והוא יכול לעשות הכל בקלות ובלי שום מאמץ, אז למה הוא לא הקשיב לי?! מה שווה כל הזכויות שאספתי?"
"מתי זה קרה?" שאלתי, המום.
"לפני כמה שבועות. אני הייתי ברוגז איתו וגם לא התפללתי כמה ימים. אבל אל תדאג", היא חוזרת לחייך, "כבר השלמתי איתו. עכשיו אנחנו כבר חברים, אפילו שבלב אני עדיין לא מבינה למה זה קרה".
כשהייתי ילד, אבא ז"ל סיפר לי פעם על חבר שלו, עורך דין מפורסם, שהיה בסיור עם תלמידים במחנות ההשמדה בפולין. אל הסיור הצטרפה גם שורדת שואה מבוגרת. לאחר הסיור נעמדו להגיד קדיש לעילוי נשמת הנרצחים הי"ד. הוא רק אמר את המילים 'יתגדל ויתקדש' ומהצד נשמעה זעקה איומה: "תפסיק מייד! שלא תעז לומר את המילים האלו!"
זו הייתה אותה ישישה, שורדת שואה. הפנים שלה היו אדומות מזעם. "כל המשפחה שלי נרצחה ואתה אומר לו יתגדל ויתקדש?"
"לא הייתה ברירה", סיפר עורך הדין, "נאלצתי לעצור מייד את הקדיש".
והוא המשיך: "בערב התאספנו למעין סימפוזיון והצוות החינוכי ביקש להעלות את הסיטואציה הקשה לדיון. פניתי אל אותה גברת ואמרתי שאני מקנא באמונה שלה. אין לי צורך להיכנס בכלל לדיון הזה של 'איפה אלוקים היה בשואה' – כי אני רואה מולי אישה שחיה את אלוקים בצורה כל כך מוחשית, עד שגם יכולה לכעוס עליו. זה מרגש אותי. הרי אם אין חלילה אלוקים, למי אכפת שאני אומר לו קדיש?"
נזכרתי בסיפור הזה כששמעתי את הבכי של בתי. קינאתי בה על התמימות והטוהר של מי שחווה את הקדוש ברוך הוא בצורה כל כך בהירה.
הילדים שלנו שואלים שאלות קשות, או שומרים אותן בלב. הם רואים דברים לא מובנים, חווים קושיות וסתירות ומפתחים, יכולים לפתח, מערכת יחסים מסובכת עם הדבר הגדול הזה שנקרא הקב"ה. הם לומדים ושומעים מאיתנו, מרגע שהם נולדים, על הדבר הנשגב הזה. נראה לנו שהדברים מובנים מאליהם ואין צורך להסביר, אבל זה לא נכון.
בגילים בוגרים יותר אני פוגש כל כך הרבה צעירים שהסתבכו עם התהיות האלו ובהיעדר תשובות פיתחו מסקנות עצובות עד כפרניות רח"ל. זה קורה במיוחד לילדים מחוננים ורגישים – אלו ששום דבר לא עובר לידם בלי לטבול בשבע מדורי מחשבה ובדיקה. עלינו לשים לב ולעזור להם, לבאר ולהבהיר ולא לתת להסתבך.
עכשיו לחשתי תפילה ושאלתי את הילדה: "מה יקרה אם תבקשי ותתחנני שאתן לך לשתות תרופה מזיקה או שארשה לך לשחק משחק שיסכן אותך?"
"כמובן שתגיד לא!" היא השיבה. "אבל מה יכול להיות מסוכן או לא טוב בלקבל חולצה יפה?"
"אני לא יודע", השבתי, "אבל את מבינה שלפעמים אבא רואה דברים שהילדה שלו לא יכולה לראות? למשל, תחשבי על חיסון שעשינו לך בטיפת חלב כשהיית קטנה. את יודעת שאבא ואמא הם האנשים הכי טובים בעולם בשבילך ופתאום הם מוציאים אותך מהעגלה ומגיעה אישה מפחידה ועושה לך כואב עם מזרק. את צורחת ומסתכלת על ההורים שלך. אם היית יכולה לדבר, היית אומרת להם: 'הצילו! מה אתם עושים לי?' אבל אז האישה מגיעה שוב פעם עם המזרק ולא רק שההורים שלך לא לוקחים אותך מהמקום המפחיד הזה – הם אלו שתופסים אותך חזק שלא תזוזי ועוזרים לאישה לדקור אותך שוב. איזה נס שלא יכולת אז לדבר ולצרוח לנו: 'אתם רעים ומרושעים! איך הפקרתם אותי ובגדתם בי?' אבל עכשיו, כשאת גדולה, את מבינה.
"זה מה שקורה לנו. לפעמים אנחנו לא מבינים דברים שקורים והם נראים לנו רעים. אם היינו מבינים את הסיבה לכל דבר, לא היינו מפחדים וכועסים על השם בכלל".
"הבנתי", היא אומרת. "אז למה הוא לא מסביר לנו? היה יכול להיות הרבה יותר פשוט, אתה לא חושב?"
"אני בטוח, אבל את מבינה שאז לא היינו צריכים להאמין? כי אם הכל פשוט וברור, אז המשחק נגמר. זה כמו מחבואים – כל הכיף זה שאנחנו מאמינים שהוא קיים, אבל לא תמיד רואים. ועל זה גם השכר שלנו – שאנחנו ממשיכים להאמין בו ולדעת שיש סיבה למה החולצה שלך לא הגיעה בזמן.
"ולגבי כל הזכויות שאספת – נראה לך שהוא לא עמד בהסכם? חס וחלילה! הוא פשוט שידרג את ההסכם. במקום לתת לך דבר שהוא ידע שלא כדאי לך לקבל, הוא ייתן לך דברים הרבה יותר גדולים שטובים לך באמת".
הקטנה נרדמה ואני התחלתי לפזם לעצמי ניגון חב"די עתיק על המילים של ישעיהו הנביא: "אכן אתה ק–ל מסתתר". המופלא בניגון העמוק הזה הוא שתחת מעטה של שיר נוגה ועצוב מסתתר זמר שמחה ודבקות – מציאות שרק יהודי יכול לחיות: לראות את אבא מסתתר ונעלם לו ובכל זאת לשיר לו. "אבא, לא יעזור לך כלום, כי אני יודע שאתה כאן כל הזמן – שאתה שומר, רואה, משגיח ואוהב אותי הכי בעולם".
