פרשת ויקהל-פקודי
"ואל כל איש חכם לב אשר נתן השם חכמה בליבו" (לו, ב).
"ויאמר השם אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו".
"איש אשר רוח בו – מוכן לקבל אור פני מלך חיים. כעניין שנאמר: 'ובלב כל חכם לב נתתי חכמה'" (ספורנו).
"מדברי ה'ספורנו' הללו אנו לומדים שעיקרה של חכמה היא בקשתה. שהרי מי הוא זה המכיר את חשיבות החכמה? הווי אומר זה שמבקשה ומכין את עצמו לקבלה.
"הטיפשים שאינם מכירים בחשיבות החכמה אינם נזקקים לה. החכם, לעומת זאת, מכיוון שמכיר בערך החכמה גם מרגיש בנפשו שכל חייו תלויים בה. לכן, אין החכם מפסיק מלבקש חכמה וכל אשר לו ייתן האדם בעד נפשו" (הגרי"ל חסמן, 'אור יהל'. מלוקט מתוך 'לקח טוב'). @5=
בוקר אחד קפצתי לבקר את חברת הנעורים שלי, כשהזדמנתי לשכונה המרוחקת שלה. החברה הודיעה שאני מוזמנת בשמחה, ואני הכנתי את עצמי לדון אותה לכף זכות על כל מהפכה שלא אמצא שם.
כבר דמיינתי לעצמי את הבית שלה, לא מאורגן, מעורבב, ומלא באריזות של פיצות קנויות.
אני עוד זוכרת אותה, ילדת תפנוקים ענוגה. הבת הכי קטנה בבית חוצניק אמיד שהחזיק פיליפינית צמודה. היא עצמה לא ידעה באיזה כיור מניחים כפית בשרית, וכל כישרונותיה הקולינריים הסתכמו בחיתוך תפוח. החפצים הפרטיים שלה היו נראים תמיד כמו הר געש של מחברות וחולצות ואריזות של פרינגלס, וערב פסח היה מהלך עליה סיוטים והיא הייתה בורחת לעשות שופינג, משאירה לעוזרת לסדר את המגירות האיומות שלה.
לכן באתי אליה בעיניים קצת עצומות, מבטיחה לעצמי להתעלם מכל הבלגנים ולא להתעמק בחסרונות. כשהגעתי היא קיבלה אותי בשמחה והכניסה אותי לתוך סלון מרהיב ביופיו. אחר כך היא הראתה לי את החדרים. הם היו מאורגנים היטב. הרבה יותר מאלה שהילדים שלי השאירו בבוקר.
חיפשתי את המפלצות שהיא בטח החביאה דקה לפני שבאתי, אבל קל היה לראות שזוהי ההתנהלות הרגילה בבית. התפלאתי מאוד והחמאתי בהתלהבות אמיתית. כשהתיישבנו לארוחת בוקר מפנקת, היא הוציאה מהמקרר (המסודר) מוצרים, הכינה שקשוקה (איך היא יודעת?), הוציאה ירקות, צלחות וחלה שנשארה לה משבת. זה היה השלב שבו חשבתי שנפלתי לאיזה תרגיל עוקץ.
החלה הייתה טעימה ונימוחה, ונראתה כמו החלות הקנויות הכי יוקרתיות.
"מי אפה לך אותה?" שאלתי בחשד. (אני עצמי מעולם לא הצלחתי לאפות חלות מוצלחות כל כך…)
"אני", היא חייכה אלי בפשטות.
"את? אבל, באמת, איך את יודעת לאפות כאלה חלות?"
"אני באמת לא ידעתי, אבל למדתי", היא ענתה. "כל פעם שראיתי חלות טובות אצל מישהי שאלתי אותה על המתכון ועל כל הפרטים הכי קטנים. בסוף אספתי לי המון טיפים מנצחים. בדקתי מה הכי הולך אצלי והצלחתי גם אני".
"ככה עשית גם עם הסדר, והארגון, וכל הבית היפה שלך?" לא התאפקתי לשאול.
"כן", היא אמרה, ותוך כדי שאכלנו היא סיפרה לי איך היא התחילה ללמוד כל פרט. איך מארגנים את הארונות. איך מסדרים את המקרר, איך מבשלים, איך מחנכים ילדים להשאיר חדרים מסודרים והכי מהכל – איך לא נלחצים מכל זה.
בשקט בשקט, בעבודה של שנים, בקורסים קטנים, בעצות גדולות, בבקשות הדרכה, בהתבוננות לומדת, היא פשוט עקפה אותי…
"ההוכחה הטובה ביותר לבקשתו של האדם את החכמה היא בעובדה שהוא מוכן ללמוד מכל אחד. כמו שאמרו חז"ל: 'איזהו חכם הלומד מכל אדם'. ההפך הגמור מהסכל האומר: וכי הוא ראוי ללמוד ממנו? החכם בהבינו יקר-החיים וביודעו שחיים גנוזים בחכמה, יודע הוא כמה חסר לו, ומשום כך אינו בורר את מלמדיו, מוכן הוא ללמוד מכולם" (שם).
החכמה היא לא להיוולד ככה. להיות כאלה מאז ומעולם. סופרוומן מהבסיס. החכמה היא להשאיר מקום פנוי בלב לחכמה, להכיר בחשיבותה ולהתמלא מן הרצון לקבל אותה.
בשביל ללמוד משהו חדש, צריך להודות שלא יודעים, שמה שאנחנו ומה שעשינו זה עדיין לא מספיק, ולהיות מוכנים להיות תלמידים לרגע.
ללמוד, להתכופף לתוך השער של החכמה. שם, בדיוק אחרי השער, לפגוש אישה אחרת עם חלות יפות, עם גישה מיוחדת בחינוך, או עם תורה בבית. לחוש בלב את הכמיהה הפשוטה ללמוד, לקבל, לדעת. ולשאול. להקשיב. לרשום באיזה מקום מתכון, וליישם…
החכם לא אומר: "הי, זה ממש כמו שאני עושה, או מה ההבדל בעצם?" החכם לומד.
החכמים האמיתיים הם אלה שלא חושבים לעצמם שהם כבר יודעים, שאין מה לחדש להם, ושהם מסתדרים לבד. החכמים האמיתיים הם חכמי הלב אלה שמבקשים בתוכם את החכמה ומחפשים אחריה באופן בלתי פוסק.
העולם מלא אפשרויות למידה. אבל רק החכמים בוחרים ללמוד. הם לומדים מכל קורס ומכל ספר מוסר, אבל גם מכל שכנה בבניין, מכל גיסה ומכל ילד קטן על הדרך…
בואו נפתח את הלב לחכמה ונזכה לבנות מעצמנו משכן אלוקים.
