ללמוד לדבר, ללמוד להקשיב

שיח רגשי פתוח בין הורים וילדים הוא מצרך בסיסי שחובה שיהיה • חשוב שהילדים יראו בהורים תמיד כתובת שאליה אפשר לפנות

כאשר אנו שומעים על מקרי פגיעה, בפרט של ילדים, הנטייה האנושית והרצון הטבעי הם להתעלם; לאפשר לנו להמשיך ולחיות מתוך אמונה כי אנו חיים בעולם מוגן ושמור. עם הזמן, כחלק מתהליך שעובר עלינו כחברה, גדלה היכולת להכיר בקיומה של תופעה זו ולהפנים, שגם בסביבה מיטיבה פגיעות עלולות להתרחש.

אין ספק כי מקרים אלו, מבלבלים ומטלטלים כל מי שנחשף אליהם. אך דווקא בהכרה בתופעה זו, דווקא ביכולת המתפתחת להביט לה בעיניים, טמון המפתח להילחם בה ולצמצמה. אנו כהורים, יכולים, לפיכך, לקחת חלק משמעותי בתהליך זה בשיח אותו נפתח מול ילדינו.

בראש ובראשונה יש לדבר עם הילדים, כבר מגיל צעיר, את שפת המוגנות – שצריכה ללוות אותו הן מול זרים והן בסביבתו הטבעית והמוכרת; ללמד את הילד לזהות שמשהו אינו כשורה ולהקשיב לתחושות הבטן שלו – לצד דרכים להתמודד עם תרחישים אפשריים שונים.

אלא שלצד הכוח הרב הטמון בלימוד הילדים את שפת המוגנות – כוחה מוגבל. ילדים הם עדיין ילדים. הם לא יכולים לזהות תמיד מצבי סכנה או להגיב באופן נכון, לא משנה כמה נכין אותם למצבים כגון אלו. לפיכך יש לשים לב לשינויים משמעותיים אצל הילד, אשר עשויים להוות איתותי אזהרה למצוקה בה הוא נתון. שינויים אלו יכולים להתבטא במצב הרוח, ביכולת הריכוז או ירידה בלימודים, שינויים בהרגלי האכילה או השינה, במצב הרגשי או ההתנהגותי וכל שינוי משמעותי אחר.

אמנם אל לנו להיות מהירי שיפוט; אין בכך כדי להעיד בוודאות על פגיעה שהילד עבר אלא להוות עבורנו, ההורים, תמרור אזהרה אשר יחייב אותנו לעקוב ולרדת לשורש העניין. משההורים חשים כי הילד אינו כתמול שלשום, חשוב לדובב אותו וניתן בהחלט להיעזר באנשי מקצוע לגבי האופן המיטבי לעשות זאת.

שיח פתוח בין הילד ובין הוריו, המלמד את הילד להכיר את רגשותיו ולשתף בהם, הוא דבר שכדאי שייבנה כחלק מחיי היומיום, ולא רק מול מצוקה נראית לעין. מרחב רגשי המבוסס על יצירת שפה מילולית משותפת, יאפשר הבנה טובה יותר של ההורים את הילדים בניסיונם לספר על תחושות או חוויות. זהו תהליך האפשרי ללמידה ולחיזוק בהורות לכל אורך הדרך.

במצבים בהם כבר התרחשה פגיעה, בכוחם של ההורים לסייע ולהיטיב עבור הילד את שעבר. מניסיון של שנים כאנשי מקצוע, הילד – בתמיכת הוריו – יכול לצאת מחוזק אף בדיעבד.

במידה ואכן מתברר כי הילד עבר חוויה של פגיעה, לתגובה הראשונית שהוא מקבל ישנה השפעה משמעותית על אופן ההתמודדות שלו ועל יציאתו מהמורכבות שהחוויה עלולה ליצור. מעבר להכרח הבסיסי לעצור את הפגיעה באופן מיידי, חשוב מאוד להאמין לילד, לעודד אותו על כך שסיפר (גם אם לקח לו זמן ו/או בחר בדרך לא ישירה לעשות זאת), לתת תוקף לחוויה שעבר ולרגשותיו ולהעניק את התחושה כי ההורים יכולים לעזור לו בכל מצב.

משפטים כמו: "מה שקרה לך אינו באשמתך", "אנחנו שמחים שסיפרת לנו", "כל הכבוד על האומץ שלך לספר, עשית את הדבר הנכון", "עכשיו, לאחר שסיפרת, אנחנו יכולים לעזור לך" – אלה ואחרים (כל הורה ימצא את הנוסח המדויק לו ועבור ילדו) מעבירים לילד מסר של חיזוק בהווה ותקווה באשר להשלכות החוויה עליו בהמשך. לחוויה של הילד כי הוריו נכונים ויכולים לעזור לו יש כוח מרפא בייחוד כנגד השבר והערעור שיצרה בתוכו הפגיעה.

חשוב לפתח ולשמור על ערוץ תקשורת פתוח עם הילדים ובכך לשדר את המסר כי ההורים נכונים ויכולים גם להקשיב לילדיהם בכל נושא שהוא. באופן כזה יגדלו הסיכויים להשריש בילדים את התחושה כי ההורים מהווים עבורם עוגן בכל מצב וללא תנאי. אחת המטרות בכך היא שהילד יֵדע לפנות להוריו בבקשת עזרה ולבטא, ככל הניתן, במילים את המצוקה אותה הוא חווה. אף במידה והילדים לא יצליחו לנצל זאת בעת הצורך, אנו מאמינים כי יכולות אלו ייטמעו בהם ויסייעו להם בעתיד.

להורים, כדמויות המרכזיות בחייו של הילד, יש כוח גדול לסייע, לתמוך ולחולל שינוי. אין הדבר אומר כי על ההורים לדעת תמיד ובכל מצב מה לעשות. לעיתים, דווקא היכולת של ההורים להיעזר בגורם מקצוע חיצוני (מתאים ומומחה בתחום) היא-היא הדרך לעזור לילדים ובכוחה לשנות לטובה את התמונה עבור ההורים והילדים כאחת.

רחל בן מאיר היא עו"ס קלינית ומנהלת מרכז 'בליבנו' של 'בית חם'; סיגי חאבה היא עו"ס קלינית

 אלא שלצד הכוח הרב הטמון בלימוד הילדים את שפת המוגנות – כוחה מוגבל. ילדים הם עדיין ילדים. הם לא יכולים לזהות תמיד מצבי סכנה או להגיב באופן נכון