למה האדמו"רים בשווייץ?

הם היו כשני מניינים שעמדו בחדר ההמתנה של הרבי בציפייה דרוכה להיכנס אל הקודש פנימה. הדלת הכבדה הייתה פתוחה קמעה, ומן החדר נשמע קול התייפחותם של בני זוג המספרים על בתם הכלה, שבעוד שלושה חודשים יום כלולותיה. לפני שבוע היא נפצעה בתאונת דרכים. בתחילה אמרו הרופאים שבתוך כמה ימים היא תתאושש, אך בינתיים אין כל תזוזה. מורדמת ומונשמת. אתמול, בקונסיליום של רופאים, התגלעה מחלוקת. חלק מהרופאים טוענים שיש לבצע ניתוח ראש וכך להשיב את הבת לחיים תקינים, אבל שני רופאים מומחים מזהירים מפני הניתוח. "יש לכם הרבנים שלכם", אמרו להם בבית הרפואה, "תשאלו".
"אז אנו שואלים את הרבי אם הניתוח כדאי".
שתיקה סמיכה השתררה בחדר הרבי. גם בחדר ההמתנה. הממתינים בחוץ הפכו שותפים, שלא בטובתם, לשיחה הגורלית, לדיון העצוב והכל כך קשה. כולם, בפנים ובחוץ, מחכים לתשובה של הרבי, שמתמהמהת.
ופתאום הבחינו הנוכחים בפנים שהם לא לבד. שהממתינים בחוץ מקשיבים להם. הדלת נסגרה, קצת בכעס. איננו יודעים מה השיב הרבי…
הסיפור הזה, שכאמור איננו יודעים את המשכו וסופו, הוא אחד מני אלפים אצל הרבי.

בנאות דשא. נופשים בשוויץ

הנה לנו 'קוויטל' דומה בעניין אחר:
"האב מתנגד לשידוך הזה. הוא מודיע שאם הרעיון יצא אל הפועל הוא לא ישתתף בחתונת הבת. אבל הסבתא שגידלה את הילדה הזו סוברת שזה שידוך מצוין. מבחינתה – שלא יבוא לחתונה. גם כך הוא בקושי לקח חלק בקשיים שעברה בתו. אז מה שהרבי יאמר – זה מה שנעשה".
לנו השורות האלו הן חידות. אבל הרבי, שמכיר היטב את המשפחות ואת הבעיות, היה עליו לפסוק בסוגיה הלא פשוטה…
והנה עוד אחד, אחרון לסט זה:
בית חסידי קלאסי. משפחה ברוכת ילדים טובים. אבל למרות הבית החם, החינוך המשובח ומערכת היחסים הבריאה בין ההורים לילדים, עלה אחד נשר מן העץ. הוא הבכור, והאכיל את הוריו מרורים. בסוף חזר, אבל עדיין רחוק במראה ובהתנהגות מאחיו, שכניו וחבריו. לאחרונה הוא נישא למזל טוב, מתגורר בעיר אחרת ומבקש לבוא עם רעייתו, בסגנון כמותו, לשבתות אצל ההורים.
"שבת שלמה הם יעשו בביתנו הצפוף. מה יראו הבנים והבנות שלנו?! זה נזק לחינוך. מצד שני, אנו רוצים לקרב אותם, שיהיו להם שבתות טובות, שבתות 'שלנו'. זה אולי ישיב אותם עם הזמן", מתלבטת האם בקול בחדר הרבי. היא ובעלה מחכים לתשובתו.
והרבי ענה, לקח את האחריות על עצמו. הבטיח מה שהבטיח. הם יצאו ברורים ורגועים יותר.

אתם סקרנים מן הסתם לדעת מי הרבי הזה. ובכן, זה לא רבי אחד מסוים דווקא, אלא כך דרכם של צדיקי החסידות מאז ועד הלום. הם יושבים מדי יום לשפוט את ישראל, קוראים 'פתקאות', מאזינים בקשב רב ובלב רחב להמון פניות, מכריעים, מעתירים, מסירים משאות מהלבבות ומניחים אותם על ליבם שלהם.
הקדמתי את הדוגמאות הללו כדי להשיב לתרעומת צרת מוחין של מי שהתלונן באוזניי השבוע על תמונות של אדמו"רים הנופשים בימים הללו בעיירות ציוריות באירופה, וטען שבעוד שציבור החסידים נמס בחום הארצישראלי ומתמודד עם קשיי היום-יום, נראים רבותיו פוסעים במשעולי הכרמים ובהרים המושלגים.
רצוי אפוא להציג פן שהוא קצת נסתר ביום-יום. שאלתי את המתרעם מה היינו עושים אנו אם היו משכימות לפתחנו עשרות שאלות כאלו ביום, כמו הסיפורים שבהם פתחנו? מי מאיתנו מסוגל לשבת ולשמוע, ולשמוע, ולשמוע, וגם להכריע?
הכרעות רפואיות של חיים ומוות, הכרעות פיננסיות בדבר פרנסתם של ישראל, שאלות הרות גורל של שידוכים או חלילה פירוק בתים, כשאין ברירה. גם מי שכבר סיגל לעצמו עמידוּת בשמיעת כל כך הרבה צרות וסבל, יש שלב שבו הוא אינו יכול להכיל עוד.
צדיקי הדור העומדים בראש צבאות חסידים נתונים יום ולילה בסבך שאלות והכרעות גורליות. זו 'עבודה' ממקום גבוה ואין ספק שהיא מתישת גוף ונפש. מה גם, שבניגוד לאנשי עמל שיוצאים לחופשה ומתנתקים לפרק זמן משאון החיים, אצל מנהיגי העדות התפקיד נמשך גם ב'חופש'. לרבי אין ממלא מקום, אף חסיד לא יהיה רגוע אם לא הרבי הוא שישיב לשאלותיו הדחופות.

אומרים שלשוטה לא כדאי להראות חצי תמונה. אותם אדמו"רים היושבים על כיסאות של הקשבה והכרעה זקוקים לנופשים הללו יותר מכל אחד אחר. בזמן שאנו נמים היטב בלילה – מעירים אותם אם מישהו מן המקושרים, קרובים או רחוקים, צריך הכרעה בעניין רפואי דחוף וכבד משקל.
כבר הזכרנו פעם שהרבי ה'דברי חיים' זי"ע מצאנז הציע פעם לחסיד לקבל ממנו לשעה קלה את הכוח של קריאת פתקאות, 'קוויטלך', שבהן כתובים שמות יהודים נצרכי ישועה. החסיד, שהיה איש רוחני בעל השגה, נטל פתקה אחת משולחנו של רבו ומייד החל זועק שהוא חש דקירות בכל גופו. "דע לך", שיבר ה'דברי חיים' את אוזנו, "שכשהרבי שומע או קורא צרות של יהודי הוא חש את הדקירות האלו בגופו ובנפשו".
קשה מאוד למדוד ולשפוט ולכמת ולקבוע מי נכנס בקטגוריה הזו. הדברים אינם מתוחמים ומחולקים. זו רק זווית ראייה נוספת לתמונות המושלגות מהרי האלפים – – –

מילה בסלע הרה"ק רבי דוד משה מקרעטשניף זי"ע, שיום ולילה קיבל יהודים ושמע את מר צרותיהם, גילה פעם: "יותר קל היה לי לשאת פסי פלדה על גבי השפוף באושוויץ, מאשר לשבת על כורסה ולקרוא פתקאות של יהודים"…