למה לא שמרנו להם מקום?

מדוע אנו מחכים לטרגדיה נוראה כדי לחבק את זכרו של נער שגדל בחברה החרדית? קריאה לשינוי-עומק בעקבות הירצחם של בוגרי הציבור החרדי הי"דואולי לא שמרנו להם מקום בהקפות בבית הכנסת?

כבר כמעט שבועיים שאנחנו מתחמקים מלספר את סיפורם האמיתי. מגלגלים עיניים, מדברים מסביב, הולכים סחור סחור. אנחנו מזכירים את הירצחם על קדושת השם. אבל עוצרים כאן. לא מספרים את הסיפור המלא.

בתוך יותר מ־1,300 היהודים הקדושים שהפכו ל'הי"ד' ביום הסתר הפנים הנורא של שמחת תורה ישנה קבוצה אחת שהסיפור שלה כואב בכפלי־כפליים. 11 בחורים יקרים שנהרגו פעמיים. לא, הם לא נפלו בסיפור גבורה הרואי, לא מתו מות גיבורים, לא קפצו על רימון, אבל כל החיים שלהם הם סיפור הרואי של התמודדות ענקית.

ואת הטור הזה, בשבוע שבו בכל מקרה עדיין קשה לארגן מחשבות, אני רוצה להקדיש להם. לקבוצה לא מבוטלת מהקדושים שנרצחו באירוע ההמוני שנערך ליד המושב רעים והפך לגיא הריגה מחריד ונוראי.

אין דרך אחרת לומר את זה. הם היו מה שנקרא אצלנו 'נושרים'. כל אחד מהם עבר מסכת חיים. הפצעים ניסרו כל אחד מהם. הנשמה האלוקית צעקה אליהם מבפנים. כל חג מחדש היא שרפה אותם. הזכירה להם זיכרונות. לא הרפתה לרגע.

בשמחת תורה היא הזכירה להם את הילדים הטהורים שהם היו פעם. כשעוד הלכו עם אבא, עם ספר תורה קטן ביד, ורקדו בילדותיות טהורה וזכה "צַוֵֵה צַוֵֵה". פאות חינניות, מראה ילדי טהור ותמים. בבית הכנסת צעקו להם "צאן קדושים", והם צרחו "מֶההה". ואז קיבלו ממתק ורצו לספר לאמא בהתלהבות.

ומתישהו הכל השתנה. השאור שבעיסה, היחס של החברה, עם עוד כמה גזרות גורל, הובילו אותם הכי רחוק שאפשר. ובליל שמחת תורה תשפ"ד הם חשו צורך לרקוד. הנשמה שלהם, נשמה של צאן קדושים, רצתה מאוד לרקוד. ואולי הם אפילו לא ידעו למה, מאיפה המשיכה הגדולה הזאת.

אבל הריקודים לא היו בהקפות בבית הכנסת. הם לא שרו 'מפי ק-ל יבורך ישראל', הם גם לא נראו כמו שנראו אז, כילדים בבית הכנסת בשמחת תורה, אבל הנשמה, היא נשארה אותו דבר.

בדיוק אותו דבר – – –

מבחוץ זה השתקף בצורה של ריקודים אחרים, רחוקים מהריקודים בבית הכנסת, אבל בבפנים-של-הבפנים, זהו אותו צורך יהודי. לרקוד. להתעלות ביום הזה. נפש יהודית שרצתה לרקוד ביום שמחת התורה, בו הקב"ה רוצה לרקוד עם כל יהודי.

ובאמצע הריקוד הזה, הרחוק מאוד, הם הפכו באבחה אחת לקדושים כאלה שהגמרא כותבת עליהם ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" מרוב קדושה עילאית, והם עלו לרקוד הקפות עם ריבונו של עולם. ארון הקודש נפתח, ולא היו שם ספרי תורה, אבל היו שם קדושים מושלכים באש, ובן הנעקד על עצים ואש.

באותם רגעים אחרונים, רובם נזכרו פתאום בפסוק האלמותי שאמא הייתה אומרת איתם כל לילה לפני השינה.

ויצתה נשמתם באחד – – –

שתיים בלילה בהר המנוחות. לוויה רודפת לוויה ועכשיו תורו של עוד בחור קדוש הי"ד. אקרא לו מוישל'ה. נשמה קדושה עם תלאות גדולות וחיוך גדול עוד יותר שחיפה על הכל. ביום השישי לטבח סוף סוף זוהה מוישל'ה, והספק המייסר שכרסם בלב ההורים והמשפחה הותר בצורה הכי כואבת וטרגית שיש. רק להיות בשבי החמאס בעזה גרוע יותר.

לא הכרתי את מוישל'ה. אבל כששמעתי שהלוויה של אחד הקדושים נערכת בהר המנוחות, החלטתי ללכת. שיניתי את כיוון הנסיעה, אחרי שהצטיידתי בערמות של מנורות חירום, בטריות ועוד מוצרי מלחמה. הר המנוחות היה מלא. מסתבר שהיו לא מעטים שחשבו כמוני – ללכת ללוויה של אחד ממאות הקורבנות.

עמדנו בלוויה, מאזינים להספדים הכאובים. כמות האנשים שראיתי שם מתייפחים בדמעות שליש – רובם לא הכירו בכלל את המנוח – הייתה גדולה יותר מכל לוויה שיצא לי להיות בה. גם אני מצאתי את עצמי מתמודד עם דמעות שלא מפסיקות לנשור ועיניים שלא מפסיקות להתנפח.

אחרי ההספדים הבטתי בפניהם של אנשי צורה רבים והעיניים של כולם היו אדומות ממש, כפשוטו. הייתי צריך לצלם בשביל שתאמינו. בזכותו של מוישל'ה והנשמה הטובה שלו שבצבצה מבין ההספדים – זכינו סוף סוף לשחרר בכי אמיתי על כל הטרגדיה הכללית שאפפה את עם ישראל ברגעי הסתר הפנים הנורא של טבח שמחת תורה תשפ"ד.

במהלך השבוע התוודעתי לסיפורם של עוד כמה צדיקים כאלו. עוד ועוד צעירים מבתים חרדיים שנהרגו באירוע שנערך ביישוב רעים. אירוע שמטבע הדברים אינו קשור לקדושה. שם, באירוע ההוא, בשדות שמאחורי המושב רעים, הם עלו במעלות קדושים עם עוד כ־300 יהודים ויהודיות.

אפשר להמשיך ולטייח. אפשר לא להתייחס. ואפשר גם לגלגל כמה מילים בלתי מחייבות, בלי לדבר על המקום והנסיבות, כי לא נעים ובעיתונות החרדית לא כותבים על זה. אבל אפשר גם להפנות מבט נוקב וישיר, ולדבר. אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי (סמלי שהפסוק הזה מופיע דווקא בספר איוב).

את שמותיהם של הקדושים הללו, השם ייקום דמם, נמשיך לשאת לעולם בתפילותינו. לעד הם ייחקקו בזיכרון הקולקטיבי שלנו. בכינו בדמעות שליש בלוויות שלהם, השתתפנו ללא מילים בשבעה לזכרם, ניחמנו את הוריהם במילים חמות וקשרנו הספדים כלליים לזכרם, הספדים שבהם הלכנו סחור סחור ודיברנו על החיוך המתוק והנשמה הטובה.

לא דיברנו על הפיל שבחדר. מכיוון שלא נוח לנו, ולא נעים, ולא כל כך מדברים על זה. התעלמנו מהעובדה שהנשמות היקרות האלה – שעכשיו נמצאות במקום הכי נשגב תחת כיסא הכבוד ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כיוון שנהרגו על קדושת שמו יתברך ובוודאי הרהרו בתשובה שלמה יחד עם נשמת אפם האחרונה – לא מצאו מקום אצלנו.

הם 'נשרו' מהדרך – ואנחנו הסטנו את המבט. הם התייסרו עם ההתמודדות שלהם – ואנחנו התעלמנו מהקיום שלהם. ואם ללכת אחורה יותר – מי יודע מה הם קיבלו בחיידר? אולי חרמות, אולי פגיעות חמורות, אולי התמודדות מיוסרת, אולי לא דאגו לאבחן איזו בעיה התנהגותית קטנה ובגללה רדפו אותם? ואולי 'מלמד' היכה אותם בילדותם?

ואנחנו התעלמנו, טאטאנו מתחת לשטיח, הרמנו על נס את ההולכים בתלם, ולא התייחסנו לאלה שהתקשו עם התלם. ערכנו מסיבות סיום למצוינים שסיימו מסכתות, ושכחנו את אלה שעברו מסכת חיים. ובניגוד למשה רבנו, לא טרחנו להרים על הכתפיים שלנו את הגדי שנשרך מאחור, התקשה להדביק את הקצב התובעני.

ואז, בשמחת תורה, בלילה הכי שמח של חודש תשרי ושל כל השנה בעצם – הנשמות הקדושות הללו הלכו לרקוד במקום רחוק בדרום. וכבר שבוע שאני מסתובב ובראשי שאלה שלא מניחה לי: מה מביא צעיר מבית חרדי ללכת בשמחת תורה ולחפש ריקודים רחוקים? מה לא טוב בבית הכנסת שליד הבית?

ואז מכה בך ההבנה הכאובה: הם פשוט לא מצאו מקום בבית הכנסת! בתוך הריקודים שלנו עם התורה, האותנטיים והמרגשים – לא דאגנו לשמור מקום למוישל'ה, וליודה, ולשמוליק ולעוד כמה וכמה חברים שפעם-פעם רקדו איתנו בבית הכנסת, ולאחרונה הפסיקו לרקוד, ואנחנו לא שואלים עליהם אלא ממשיכים הלאה ושמחים עם מי שכן נשאר לרקוד. לא עשינו מספיק כדי שגם הם ימשיכו לרקוד ולשמוח עם התורה הקדושה.

אז הם הלכו לחפש ריקודים אחרים, ושם, מיָוֵן המצולה, התעלו להיכלם של קדושים מושלכים באש, כבן הנעקד על עצים ואש, לקחו אותם לרקוד למעלה, והם קיבלו את תיקונם השלם תחת כיסא הכבוד.

ועכשיו כולנו מחבקים אותם, ומתייחדים עם זכרם, ומתייפחים בהלווייתם, ולומדים משניות לעילוי נשמתם, אבל בורחים מהשאלה העיקרית: למה, כחברה, לא שמרנו להם מקום סביב הבימה בבית הכנסת? למה, כציבור וכמגזר, לא שמרנו להם הקפה ראויה, כולל "אִיז מֶען מְכַבֵּד" מלא כבוד ותהילה, כיאה לנשמה קדושה וזוהרת מישראל?

למה אילצנו אותם לתת פורקן לנשמה היהודית שלהם, שביום קדוש כזה משתוקקת לרקוד, בריקודים אחרים, במקום לרקוד יחד איתנו בבית הכנסת?

האם לא הגיע הזמן שנחבק את הצדיקים הללו לפני שהם נהרגים חלילה? למה החיבוק המאוחר הזה, כשהמחובק כבר לא זקוק לחיבוק שלנו והוא נמצא תחת כיסא הכבוד? האם צריך לחכות שהמוישל'ך הבאים יהיו עטופים חס ושלום בטלית כהרוגי מלכות כדי שנתרפק על הנשמה הגדולה שלהם, ונתפייט על טוב הלב ונכתוב על הניצוצות הזוהרים שבקעו מבעד לנשמה המיוסרת, השואלת, הכמהה להכרה וצמאה לקירוב?

האם לא כדאי להקדים רפואה למכה, חיוך לטרגדיה, קירוב להתייפחות מעל גבי מיטה דוממת בלוויה?

מוישל'ה הי"ד וכל חבריו, כבר לא זקוקים עכשיו לקירוב שלנו. הם קרובים מאוד לשכינה אחרי שעלו במעלות קדושים וטהורים. אבל המוישל'ך הבאים מחכים לנו. הם רוצים את היחס המחבק שלנו, את הקירוב שלנו ללא תנאי, את המאור שבנו ואת ערכי אהבת ישראל שלנו, ואת היכולת שלנו לקבל כל אחד, גם אם התרחק וכבר לא הולך בתלם, ואז לא נצטרך להספיד אותם, אלא נוכל לרקוד אותם לחיים טובים ולחבק אותם בששון ובשמחה וגם לראות מהם נחת גדולה.

יהיו הדברים לעילוי נשמתה של חבורת הקדושים שגדלו בציבור החרדי ונהרגו בפוגרום הנורא ברֵעים, לצד כל 1,350 קדושי שמחת תורה תשפ"ד, השם ייקום דמם וישלח נחמה אמיתית למשפחותיהם וקרוביהם היקרים, יאמר די לכל צרותינו, וישלח לנו את משיח צדקנו.

נ.ב.

מעשה במכירת ילד

בהלוויה של מוישל'ה, תפס אותי הספדו של מגיד המישרים מביתר עילית, רבי משה ויינבך.

הוא מספר את סיפורו של ר' בן ציון קלצקין, מהנודעים באנשי ירושלים שהיה לו בית מלא ילדים, שבעה עשר במספר. תריסר בנים וחמש בנות. וכריבוי הילדים – כך מיעוט הממון. המשפחה הענקית הזו התגוררה בצפיפות איומה, בדוחק נורא, בדירת שני חדרים שילדים ישנים בה ראש-זנב כפול ארבעה ולחמם צר ומימם לחץ.

יום אחד, סיפר הרב ויינבך בגרון חנוק, הגיע מאמריקה יהודי שהתמודד עם מציאות הפוכה: המון-המון כסף, אבל בלי ילדים. חשוך ילדים ועתיר כסף. הוא שמע על בעל המשפחה הנזקק מירושלים, ויום אחד הידפק על דלת הבית ברחוב יוסף בן מתתיהו והציע לבעל הבית עסקת זהב: מיליון דולר תמורת ילד אחד. "לך יש 17 ולי אין אפילו אחד. מצד שני, כסף אין לך ולי יש הרבה. לָאמִיר מַאכְ'ן אַ בַּייט", הבה נערוך חליפין.

ר' בן ציון הסכים. העמיד את שבעה עשר ילדיו בשורה ארוכה ואמר לחשוך הילדים מאמריקה: "בחר לך אחד". נתן האמריקאי עיניו באחד הילדים, חסון ותמיר כאלונים, ואמר: "אותו אקח". קלצקין התנצל: "סליחה, מזה יש לי רק אחד". האמריקאי הסכים להתפשר על ילד אחר. "מצטער, גם מזה יש לי רק אחד". את ההמשך אתם מבינים. מכל אחד יש לו רק אחד, ולכן, התכבד נא עם המיליון דולר שלך ותחפש כתובת אחרת לעסקאות מפוקפקות כאלו. האמריקאי הלך בידיים ריקות. כלומר עם צ'ק של מיליון דולר ביד ועסקה שלא מומשה.

"רבותיי", זעק הרב ויינבך, "כאלף ושלוש מאות יהודים נהרגו בהסתר הפנים הנורא של שמחת תורה, אבל מוישל'ה, ילד כמו מוישל'ה, יש רק אחד! ועכשיו הוא נלקח, הרוג מלכות, וכתוב שמי שנהרג על ידי גוי בגלל שהוא יהודי נמצא הכי צמוד לשכינה, ואין שום חציצה בינו לשכינה, ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו".

וגעינו, כל המלווים, בבכיה.

דומני שיש בסיפור הזה כדי לתת מבט. להבין שלמרות המספר הבלתי נתפס של הקרבנות, מספר שלא מאפשר לעכל ולהכיל – כל יהודי הוא עולם ומלואו. היסטוריוני השואה נוהגים לומר, שאחת הבעיות בהנחלת זיכרון השואה – הן ממדיה הבלתי נתפסים. המספרים העצומים. אפשר לזכור כמה סיפורים קשים, אי אפשר לזכור כל כך הרבה סיפורים קשים.

אבל על אף יהודי אי אפשר לוותר. אי אפשר לוותר על האבל אחר הינטלו של אף יהודי.

איך עושים זאת? הקב"ה שהנחית על עמו את המכה הזו, הוא יעזור להתמודד עם החלום הרע הזה, וייתן לנו רחמים וחסדים מעתה. אנו בניך, ממך חטפנו, עתה אנו מבקשים: 'שמחנו כימות עיניתנו'.