למה תתראו?

בהתחלה הייתה אופוריה. ניצחון מתוק. הרגשה ציבורית עילאית. סוף למחנק ולרדיפה. ואז נקפו הימים, וככל שאנו מתקרבים לשעת השי"ן כך מוחלפת שביעות הרצון בתחושת החמצה חמוצה וצורבת. תחושה שאומרת: בשביל מה בעצם ניצחנו אם אנחנו לא יודע לממש את הניצחון?

אפילו תייר מזדמן יכול להבחין בכרסום, באובדן המומנטום, בשחיקת אפקט הניצחון: בניגוד למה שחשבנו בתחילה, הציבוריות החרדית נקלעת לסיטואציה שלא העלינו על הדעת שתקרה. מצד אחד לראשונה זה שנים זכתה הנציגות החרדית לכוח סגולי חסר תקדים במערכת הפוליטית, לא רק במניין מנדטים עשיר וביתרון פוליטי דרמטי, שאינו מאפשר לימין להרכיב ממשלה בלעדיה, אלא גם לנוכח העובדה שאין אלטרנטיבות, ולו בשל הרפורמה המשפטית שמתכנן נתניהו.

עד כאן הבשורות הטובות, פחות או יותר. מכאן הכל מתחיל להסתבך: לאחר שהתבררו תוצאות הבחירות התאספו להם כל ראשי עדות ישראל, מכל המגזרים שמרכיבים את מחצית הקואליציה – שלושים ושניים ח"כים מהמפלגות ש"ס, אגודת ישראל, דגל התורה, הציונות הדתית ועוצמה יהודית – וכל אחת מהן החלה לערום את דרישותיה בנפרד, בלי לתאם מהלכים ובלי לאחד כוחות.

בארץ יש אלפי חצרות שמייצגות את מגוון אישי הציבור, הקבועים והנורבגים. ובכל מקום אומרים: "אם ניתנה לנו ההזדמנות לתקוע בשופר, הבה נתקע במיליון שופרות". למה? כי אף אחד לא יכול לומר לנו "לא". מכאן קצרה הייתה הדרך להגיע למבצע מביך ומעט מגוחך, שאומר: כל אחד מח"י הנציגים החרדים בכנסת יזכה לתפקיד משל עצמו, ולא יסתפק חלילה בעבודת הח"כ השגרתית והאפורה. לפתע משרת ח"כ פשוטה הפכה להיות קלה בעיניהם של נציגינו היקרים. כל אחד חייב 'שטעלע'.

וכך חולפים להם כמעט חמישים יום מאז שהסתיימו הבחירות, והדימוי הוויזואלי הוא זה: על במה אחת יושבים שלושים ושניים נציגים שנסחפו לאירוע ביזה אחד גדול, כי הכל מותר ואף אחד לא יכול לשים מעצור, ונתניהו, נעבעך, הוא בן ערובה. הרי אין לו קואליציה אחרת. ואז, כל הגיג שנאמר אחרי "לכה דודי" בבית הכנסת, הופך למחרת לדרישה חסרת תקדים בבטאון הבית ובחדרי המשא ומתן. עד שהציבור מרים את עיניו ומביט לעבר אותה במה ושואל את עצמו: "מה קורה פה"?

וכך נקלענו בלי משים לסיטואציה עגומה: במקום לנצל את המומנטום שמאפשר לתקן דברים שלא תוקנו במשך חמישים שנה בכל התחומים: דת ומדינה, גיור, עלייה, גיוס, כבישים למרכזים רפואיים חרדיים, חשמל בשבת ועוד נושאים חשובים רבים, אובדן האסטרטגיה וההתנהלות בשיטות של בזאר טורקי הפכו כל הישג לקשה עד בלתי אפשרי למימוש. כל חלום שריחף באוויר הפך במסגרת סדר היום הפוליטי החדש לדרישה אופרטיבית של אחת המפלגות בקואליציה המתהווה, בלי לתאם את המהלך עם הסיעות האחיות ובלי ליצור אקלים ציבורי ולנסח את ההסברה הנאותה שתאפשר את מימוש העניין. החמצה, כבר אמרנו.

כאילו אין מחר

עלינו ליצור אבחנה בין מהות לבין השתקפות; בין האמת לבין איך שהיא נראית בחוץ. ברור שהדרישות בנושאי הליבה, להבדיל מדרישות השרים והכיבודים, הן חשובות, על רובן אין סיבה לוותר. השאלה היא הצורה, האופן, חוסר התיאום והיעדר התכנון.

לו היינו חיים ב'הונגרישע הייזער' של פעם, כשאין צופים מבחוץ ואין משמעות לנִראות של התהליכים –  ניתן היה להמשיך בשקט ולדרוש ככל העולה על הדעת. רוצים תחנות חשמל לכל שכונה חרדית בשבת? קיבלתם. כביש גישה פרטי ל'מעייני הישועה'? אהלן וסהלן. תקציב מוגדל לתנועות נוער אגודאיות ודגלאיות? בוודאי, למה לא. מענקים מיוחדים למוקדי הלכה בטלפון? בהחלט. עשרה עוזרים לכל אחד מח"י הח"כים החרדים, כולל פרש על סוס שירכב לפניו וישיר "ככה ייעשה לאיש"? גם את זה קיבלתם.

ונדגיש: חוץ מהדימוי האחרון, כל שאר הדרישות שהצגנו כאן הן אמת לאמיתה. ובאמת, מדוע שעיננו תהיה צרה שרב יענק'ל טסלר ייהנה מלשכה מורחבת, ורב אורי מקלב ייהנה מתקציבים לא צבועים שיוכלו להיות מנותבים כראות עיניו של סגן המיניסטר, והאם ייגרע חלקם של הנורבגים מש"ס חלילה ולא יחזיקו במשרה נוספת מעבר לתפקיד האפור של ח"כ בפרלמנט הישראלי? מה אכפת לנו? אדרבה ואדרבה. יקבלו כולם כל מה שהם חפצים בו וייהנו כל הדרך אל הלשכה, הנהג והעוזרים.

יש רק בעיה אחת: מכל ההתנהלות במו"מ הקואליציוני עולה תחושה של נציגים שחושבים שהמשיח הגיע ונגמרה הגלות. אכול ושתו, אין מחר, אין חשיבה לטווח ארוך. הם שכחו שני דברים: א' שתוחלת החיים הממוצעת של ממשלות בישראל אינה עולה על שלוש שנים במקרה הטוב, ובמקרה הזה, לפי צורת ההתנהלות בארבעים ושבעה הימים האחרונים, אם הממשלה תשרוד שנה וחצי זו תהיה סיבה לערוך קידוש גדול.

משוואה שנייה: המסורת הפוליטית בישראל עובדת במשך שנים רבות כתנועת מטוטלת: כאשר ממשלה אחת שוברת חזק לצד אחד – נוצרת תנועת ריאקציה ציבורית, ומרכיביה של אותה ממשלה נזרקים לאופוזיציה. ההיזרקות היא מרה, צורבת ואכזרית. הרי כל הסיבה לניצחון הגוש הימני־אמוני הפעם היא בהתנהלות חסרת ההוגנות של הממשלה הקודמת. כעת, במקום ללמוד מטעויות הממשלה הקודמת, עולים דוברי המפלגות ואומרים: "תקפצו לנו. אם מנסור עבאס לקח בממשלה הקודמת 53 מיליארד – אנחנו ניקח 106 מיליארדים. הרי בין כה וכה השמאל שונא אותנו".

קשה לתאר במילים כמה טמטום וקוצר ראות טמונים בנרטיב של השתתפות בהילולת ביזה ענקית וחסרת רגישות. שנאת הדת שתפרוץ כאן בזמן הקרוב, גשם המנדטים שייפול כאן על איווט ליברמן, ורוח החיים שתופח על העצמות היבשות של שונאי הדת – הם אינם פקטור? כל השאלות הללו לא אמורות לעלות על השולחן לדיון לפני שאחד מהגאונים מקרבנו יוצא החוצה ודורש בעזות פנים ובחוסר רגישות כל מיני דרישות לא מציאותיות?

החיים בבית זכוכית

שלא יובן אחרת: אין לי הרבה מילים טובות לומר על ההתנהלות של נתניהו. גם לא באתי לעזור לו לשפר עמדות במשא ומתן עם המפלגות החרדיות. הביקורת היא פנימית: על חוסר ההבנה אצלנו. על ההתנהלות בלי להבין שכולנו חיים ומתנהלים בתוך בית עשוי זכוכית, והמינימום הנדרש הוא תכנון אסטרטגי והתנהלות ציבורית במעט תחכום, ולא רק להיתפס כנציגים מגזריים שחושבים רק על טובת עצמם ומגזרם ושהמדינה תלך לאבדון. מישהו מפנה משאבי קשב למה שקורה בחוץ? מישהו זוכר שאנחנו לא נמצאים בתוך גטו סגור? יש משמעות לאופן שבו הדברים מוצגים, ומי מתואם עם מי.

הדרך הנכונה של הנציגות החרדית הייתה להתכנס יחד, כל שבטי ישראל בציבור החרדי, כל 18 הח"כים החרדים, ולסכם יחד על שלושה עקרונות יסוד לקראת המשא ומתן הקואליציוני. עיקרון ראשון: מה מבקשים ועל מה מוותרים. לצאת מנקודת הנחה שלא כל חלום שמישהו חלם צריך להיכנס לרשימת הדרישות, כי יש דברים שהנשמה תלויה בהם ויש דברים אחרים שהם לוקסוס טפל שניתן לוותר עליו;

עיקרון שני: להירגע מיידית בנושא התפקידים. לא כל ח"כ חייב להיות מוישה גרויס. גם העבודה בכנסת היא חשובה ונכונה;

עיקרון שלישי: לעשות הכל בשום שכל, בתיאום ובהסברה, ולא להסיר את המבט מהנראות בחוץ.

לא יכול להיות מצב, לדוגמה, שכל אחד משבעת נציגי יהדות התורה יתנהל לבדו, במנותק, בלי יכולת של נציג הליכוד, יריב לוין, להבין מה עמדתה של כל קבוצה ומה רוצה כל אחת מתתי הקבוצות שמייצגות את הסיעה. במקום שכל הנציגים ישבו יחד, יכינו מסמך תקין וסביר שישקלל את המשמעויות השונות תוך הבאה בחשבון של תקציב המדינה ושל מערכת האיזונים בין הכנסת לבתי המשפט, כל אחד מעדיף לנהל אסטרטגיה משל עצמו. 18 ח"כים עם 18 סדרי יום ו־18 אסטרטגיות קוטביות.

הנהנות מכל המבוכה הציבורית הזו הן שתיים. האחת היא התקשורת שמקבלת בחינם כותרות סנסציוניות בתחילתו של חורף מנומנם: המהדורות נפתחות, הכותרות הראשיות נמרחות, והכל מתנהל מול שער ריק: אין בצד שלנו מי שינסח אפילו תגובה מכובדת, שאיננה מורכבת מהשורש המזוויע 'תקפצו לנו'; הנהנות הנוספות הן תנועות השמאל הקיצוניות שמקבלות חיים חדשים. למה? כי מישהו חושב שאי אפשר להסתפק רק בסל התפקידים שהוצע, וצריך לדרוש עוד כמה. ולמה עוד? כי החלטנו לבקש את תיק מירון, ומתי? רגע לפני שוועדת החקירה מרימה את המסך על כל ההתנהלות התקציבית בהר במשך השנים האחרונות.

גיוס כל הכוחות 

המוקש הגדול טמון בחוק הגיוס. אם גנרטורים לשבת הם משהו שגם אם לא יושג יהודים שמקפידים על כך ידעו להמשיך ולהסתדר, וכביש גישה לחדר מיון בבני ברק הוא משהו שלכל היותר יסודר על ידי העירייה, הרי שחוק הגיוס הוא ליבת הקיום; הסדרת לימודם של בני הישיבות הוא הסיבה מספר אחת לנוכחותן של המפלגות החרדיות בכנסת.

השבוע נשמע נתניהו אומר בחדרים סגורים את התובנה הבאה: "כבר איבדתי פעם אחת את היכולת להרכיב ממשלה בגלל שהציבור החרדי לא ידע להתארגן סביב מתווה אחד מוסכם שיכלול את רוב הדעות של כולם. עכשיו אני מרגיש שאני הולך להגיע למקום הזה שוב. אם הממשלה לא תקום או חלילה תקרוס בטרם עת – זה יהיה בגלל חוסר היכולת להתגבש על חוק גיוס מוסכם".

"למה אתה כזה פסימי?" שאל אותו בן שיחו, ונתניהו ענה: "כי אני נמצא פה בשבועות האחרונים. אני נחשף לריבוי הגרסאות והמתווים שמוגשים ליריב לוין. לפני שבאים אלינו בדרישה הייתי מצפה שהמפלגות החרדיות יתגבשו ביניהן על גרסה אחת. אני לא יודע לחיות עם זה".

"מה פירוש אתה לא יודע לחיות עם זה?" שאל איש השיח. נתניהו הגיב: "נניח שאני מחליט ללכת על חוק שמאפשר לכל בן ישיבה להשתחרר מהצבא ללא שום סנקציות, מכסות ויעדים. האם אני יודע לחיות עם כל התוספות וההצעות, בזמן שאני רואה לפחות שמונה חברי כנסת בליכוד שיעדיפו להצביע נגד הקמת הממשלה מאשר לתמוך בכל מיני ורסיות שיש להן משמעות אולי ברמה ההצהרתית, אבל הן יגרמו למהומות גם בתוך הליכוד פנימה, וגם בדעת הקהל?"

בכל מה שקשור לחוק הגיוס, מסתבר שנתניהו מצולק מאוד מאותם ימים שבהם דרעי העריך באוזנו שהעסק יסתדר, ובסוף ליברמן סגר את הדלת על אצבעותיו בגלל החוק. גם כעת נתניהו מסוגל לחיות עם חוק הגיוס שמציעה ש"ס אבל חושש מהמתווים שדורשים בדגל התורה ובאגודת ישראל. הוא מבין שאין גישה אחת מסונכרנת, אלא כל אחד חי לעצמו, תחת בית מדרש עצמאי משלו. "מצפים ממני שארוץ בין 300 חצרות ואמצא את המתווה הנכון? תסתדרו ביניכם, תביאו משהו שאני יודע לחיות איתו, והעיקרון יהיה שכל בחור ישיבה יכול ללמוד תורה ללא סנקציות", הפציר נתניהו.

משפטים בל ידעום

נתניהו נזהר עדיין מאוד בכבודם של הנציגים החרדים. את רוב שעות היממה הוא מבלה במחיצתם, מנסה לפשר ולגשר, להרגיע ולתפור תפקידים. לראות כיצד ניתן להשביע את רצונו של כל אחד, לדאוג שלכל קבוצה יהיה ביטוי, ושלכולם יהיה טוב, ללא אינטרס להיאבק. מה שהנציגים לא יודעים הוא, שבליבו פנימה נתניהו מרוכז בנושא אחר לגמרי. הראש שלו נמצא בתפירת הרפורמות החדשות שהוא מתכנן מייד עם כינונה של הממשלה החדשה.

בגלל חוסר החכמה של חלק מהנציגים המעולים שלנו, נוצר מצב אבסורדי: במקום שדעת הקהל תעסוק ברפורמות המשפטיות הכבדות ביותר שנעשו כאן מאז קום המדינה, חלק מהנציגים מתעקשים להעביר את מרכז הכובד של ההתעניינות התקשורתית אל "הדרישות של החרדים". זוהי עסקה שנוחה בעבור התקשורת, נוחה בעבור נתניהו ואסונית מבחינת הציבור החרדי.

ומה כוללות אותן רפורמות שנתניהו מתכנן? שימו לב: לכאורה, כאשר יריב לוין נשאל על כך הוא נמנע מלתת סימנים. שר המשפטים המיועד מדבר במשפטים כלליים. לוין הוא איש חכם היודע שהשתיקה עדיפה על הדיבור. הדיבור הרשמי הוא על פסקת ההתגברות שתאפשר לרוב של 61 להתגבר על פסילת חוק של בג"ץ. אבל מעבר לכך, נתניהו מתכנן לבצע כמה צעדים דרמטיים, כמו מהפכה דרסטית בהליך למינוי שופטים, בניית מערכת איזונים חדשה בין הכנסת לבית המשפט העליון, מינוי ניצבים מעל לכל מחלקה במשרד המשפטים, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשני תפקידים: סניגור הממשלה והתובע הראשי. ועוד שורה ארוכה של חוקים שאליהם ראש הממשלה המיועד מתכנן להוביל לאחר שיעלה בידו להקים את הממשלה.

מדוע נתניהו עושה זאת? איך הדבר אמור לסייע לו במשפטו הפרטי? בואו ותשמעו תזה שרווחת בסביבת נתניהו בחודש האחרון: לדעתו החל מהרגע שבו יוכיח כי הוא מתחיל לקדם את הצעדים הראשונים ברפורמות המשפטיות, המערכת תתיישר לבדה ותהיה זהירה מאוד בהתנהלותה מולו. תהיה זו העברת מסר מצידו ברוח: 'בינתיים הגעתי עד כאן; אם תמשיכו לא להכיר במגבלות הכוח – יש ליריב לוין עוד כמה רעיונות איך לרסן את שיכרון הכוח המשפטי'.

מי שניהל שיחות עם יריב לוין בחודש האחרון פגש אדם חצוי. מצד אחד הוא מאמין שזו ההזדמנות היחידה להוביל את הרפורמות. מצד שני לוין אינו סומך על נתניהו שיהיה לו האומץ לתת לו את הגיבוי המלא לרפורמות המשפטיות. זו הסיבה שבגללה יו"ר הכנסת הזמני התמהמה מלתת לנתניהו תשובה לגבי רצונו לקבל את תיק המשפטים. רק בשבוע שעבר סיכמו נתניהו ולוין על כך שהאחרון יאייש את תפקיד שר המשפטים ובתמורה, נתניהו ייתן לו אור ירוק לכל תיקון משפטי שהוא חושב שנכון לקדם.

אבודים בדרך לתיק 

יריב לוין הוא הבכיר היחיד כמעט בליכוד שיודע איזה מינוי יקבל בממשלה הבאה. השני הוא יואב גלנט, שסמוך ובטוח על כניסתו הקרובה למשרד הביטחון. מלבדם איש אינו יודע כלום והאנדרלמוסיה גדולה. מירי רגב אינה מעוניינת בתיק החינוך המקוצץ. הוא הדין לגבי אלי כהן שהתיק הוצע אף לו. כלל לא ברור איך יורכב כל הפאזל הזה, לאחר שנתניהו נכנע לכל גחמה מצד השותפות הקואליציוניות, קרע את המשרדים, פיזר סמכויות, נייד אגפים והפך חלק מהמשרדים לשלדים בורסאיים עם שמות מפוצצים ואפס סמכויות והשפעה.

ולמרות הכל, נתניהו מעריך שיצליח ברגע האחרון למצוא מתווה מוסכם לחוק הגיוס ויצליח באותות ובמופתים להפיס את דעתם של בכירי מפלגתו ולצייד אותם בתיקים ובכיבודים עם ארומת זוהר ושמות מפוצצים. הבעייתיות הגדולה בממשלה שבדרך טמונה באנרגיות הקשות שנוצרו בין כל מרכיביה. השבוע, לאחר ההצלחה בהצבעה על מינוי יריב לוין ליו"ר הכנסת הזמני, ניתן היה לראות באגף הקואליציה המסתמנת מחיאות כפיים וחיבוקים הדדיים. אבל אל תטעו: האנרגיות קשות מאוד.

כשמדברים עם הבכירים במפלגות החרדיות הם מאשימים את שר האוצר המיועד בצלאל סמוטריץ', כמי שלטענתם פתח את הסכר ואת התיאבון לכל ח"כ חרדי לדרוש כל מה שעולה על רוחו, בגישה של 'אם הוא מקבל כל כך הרבה – גם לנו מגיע'. מנגד, בציונות הדתית מטיחים האשמות בדגל התורה שהותירה אותם לבד בזירת המאבק למען לומדי התורה ואברכי הכוללים, בלי לתת את הגיבוי המצופה. ולא נלאה אתכם בהאשמות הבלתי פוסקות בין יהדות התורה לש"ס, שלפיהן כל אחד מאשים את השני: רק אנחנו דואגים לאידישקייט בעוד שאתם ממוקדים בתפיסת שררה.

באנרגיות שכאלה אי אפשר לצאת לדרך עם ממשלה חדשה. וכך, נתניהו ושותפיו קיבלו ניצחון מזהיר, שהצית לבבות, שיכול היה לפתוח פרק חדש בחברה הישראלית, והפכו אותו לגל עכור מלווה בתחושת החמצה. מדהים ומעציב לגלות שאפשר להפוך ניצחון כה מתוק לטעם כל כך מר וחמוץ והאנרגיות של כולם הן בהתאם.

טעם מר בפה

ברור לכולנו שבקרוב תצא הממשלה לדרכה. זה יקרה כאשר הפנים של חברי הקואליציה צהובות זה לזה, העיניים צרות איש ברעהו, התיאבון לא ידע שובעה וכל אחד ידרוך על הרגל של חברו. ברור שממשלה כזו איננה יכולה לשרוד מעבר לשנה וחצי-שנתיים.

נכון שנתניהו נערך כבר להביא במהירות תקציב לשנתיים מראש, כיוון שהיעדר תקציב הוא אבן הנגף שמרסקת את רוב הממשלות, אבל הבעיה היא שגם אם אף אחד לא ירצה להוביל במו ידיו את הממשלה להתרסקות – הדינמיקה היא שתעשה זאת. הדם הרע יגבר על השכל הישר ומתישהו יקרה הדבר העצוב הבא: ההישג הכביר ביותר שהביא הימין האמוני בישראל בתולדותיו, יתנפץ בקול רעש גדול וייפח את נשמתו כעבור זמן לא ארוך.

המתכון המדויק לחורבן של כל בית הוא כאשר כל אחד רואה רק את עצמו, חושב שרק לו מגיע, ואין לו גרם של נדיבות וג'נטלמניות לצרכים של האחר. זהו תשקיף לגאווה ויוהרה וגסות רוח שאינם יכולים לאפשר את קיומה של הממשלה. זה בדיוק מה שקורה בין מרכיביה של הקואליציה המתגבשת.

קחו לרגע את האלטרנטיבה. תארו לעצמכם שלפני חודש וחצי היה נתניהו לוקח את ההישג הגדול הזה ומכריז שבכוונתו הפעם להרכיב ממשלה בת 18 שרים, ובגלל המשבר הכלכלי – אין בכוונתו למנות ולו סגן שר ליצן אחד. בהזדמנות חגיגית זו הוא מודיע שאין חוק נורבגי ואין נעליים, ומי שרוצה לעבוד בכנסת למען הציבור מוזמן לעשות זאת בלי להתפנק. ובדרך אגב הוא היה מודיע: "אני הולך להסתגר כעת שלושה ימים בכפר המכבייה ולסגור ממשלה, ונראה מי בימין מעז לא לתמוך בה".

אם כל זה היה קורה נתניהו היה הופך מנגרר למנהיג; ממושא לחוכא ואטלולא לאיש אמיץ שזכה לאמון עצום מהעם. ומאותו הרגע כל אותם שרים לענייני גורנישט וסגני שרים פיקטיביים ועשרות נורבגים מיותרים, וכל אותם מאות מיליונים של כולנו שהולכים לכבוד מדומה ושררה מטופשת, היו מסתתרים בחורים שלהם, בולעים את הרוק, מיישרים את החליפות ובאים לסגור על כניסה לממשלה בלי טריקים ובלי שטיקים, בלי דרישות מופרכות ובלי ציפיות הזויות. במצב כזה ניתן היה להיאבק על הדברים האמיתיים: הפרהסיה של השבת, הזכויות של האברכים והבחורים, ביטול סעיף הנכד וכל יסודות הליבה שלנו במדינה.

איזה קידוש השם היה פורץ אילו הנציגים החרדים היו באים בגישה של 'תנו לנו יבנה וחכמיה ועזבו אותנו מכל תפקידי הרהב ושררת הפייק'? גישה של 'אנחנו רוצים מדינה יהודית וכבוד ללומדי תורה, ומוותרים על מינויים כפולים וכיבודים מופרכים'? חשבתם לרגע אלו כבוד והערכה היו מתעוררים בציבור אילו המפלגות החרדיות היו מכנסות מסיבת עיתונאים ומודיעות שהן מוותרות מראש על תפקידי סגן שר ותפקיד נורבגי ורוצות להילחם רק על הנשמה של המדינה?

ועוד משהו קריטי בחשיבותו: תארו לעצמכם מה היה קורה אילו ח"כ חרדי היה חושב שצריך להכניס לסל הדרישות גם כמה בקשות כלל ישראליות, שמייצגות את כלל הסקטורים, כמו עזרה לחיילים משוחררים; כמו תוכנית למלחמה בעוני שאיננה רק נגזרת של חלוקת תלושי מזון; כמו יצירת מקומות עבודה מותאמים לציבור החרדי כדי לסייע למשק הישראלי. נושאים שכולם ייהנו מהם וישדרו מסר של שותפות גורל בהנהגת המדינה. איזה קידוש השם היה יוצא מגישה כזו!

ניתן עדיין לקוות שההתעשתות בוא תבוא במהרה, גם אם באיחור. אולי סוף סוף נבין שכולנו חיים בבית של זכוכית, וכל דבר קיצוני ובלתי סביר יכולה להתהפך לצד השני. מוטב שכל אותה מקהלת 'תקפצו לנו' תיקח הפסקה לכמה חודשים ונצטייד במבט בוגר, אחראי ויהודי.