למוסס את הקשיחות

הילד ששכב מדמם בצד הכביש העניק לי שיעור עמוק ומהותי, כיצד נכון להתמודד עם הצער של הזולת

הכל התחיל בסיומו של יום קשה. אחרי מפגש עם כל כך הרבה כאב וצער של הורים ונערים, פתאום התנגן לו השיר המתוק של מרדכי בן דוד. "כאיש אשר אימו תנחמנו, כן אנוכי אנחמכם". הקשבתי למילים שוב ושוב, ופתאום נזכרתי בילד הקטן ההוא, שראיתי לפני כמה שבועות, שוכב על המדרכה מדמם כולו – אחרי שהחליק מאופניו החדשים.

היה לו נס גדול שהוא לא עף לכביש הסמוך. חוץ מכמה פצעים בפנים וברגליים, לא קרה לו שום דבר משמעותי. המלאך הקטן שכב מבוהל ומפוחד על המדרכה. הראשון שרץ אליו היה אביו. "אל תבכה חמוד, היית צריך להיזהר", הוא אמר והילד המשיך לבכות. "אתה דואג על האופניים? נקנה לך חדשים, יפים יותר". אבל הילד המשיך לבכות.

ואז הגיעה בריצה גם האמא. היא חיבקה אותו חזק ודיברה בשפת הלב. "כואב לך מתוק? אתה בטח נבהלת כל כך, מסכן שלי". הילד הרים עיניים והפסיק לבכות. ואז הבנתי מה זו נחמה אמיתית.

לנחם זה לא לומר 'יהיה טוב' או 'יכול להיות יותר גרוע'. נחמה אמיתית, זה להכיר בכאב ובצער של השני. זה בדיוק היה ההבדל בין הנחמה של האבא לבין הנחמה של האמא של אותו ילד. "כאיש אשר אימו תנחמנו" – הקדוש ברוך הוא מנחם אותנו, כמו אותה אם שמכירה בכאב ושנותנת לו מקום והכרה.

אחד המסרים היהודיים הכי חשובים – קשור למעגל השנה. אנחנו לא סתם מציינים אירועים, זכר לעבר. בכל חג וזמן, אנחנו בעצם חוזרים אל ההארות והסגולות של אותו מאורע קדום. ואם הדבר הזה נכון לגבי כל חג, אני חושב שהוא תקף גם לשבעת השבועות המופלאים שאנו מציינים עכשיו – 'שבעה דנחמתא'.

זה לא רק שם של הפטרות נחמה מיוחדות ומרגשות שקוראים בשבת. זו תקופה שיש בה סגולה מיוחדת לנחמה עבור כל יהודי. שבע שבתות, שבהן כל יהודי צריך להכין את ליבו ונשמתו להתחבר ולמלא את הנפש מאותן מילות נחמה ואהבה שהקדוש ברוך הוא כביכול מנסה לפייס אותנו בהן, בניו העצבים.

כשבעל הקורא מתחיל לקרוא את ההפטרה, צריך ממש לפתוח את הלב ולבקש: "אבא, אני רוצה שתנחם אותי. תנחם אותי מכל הכאב הצער והפחדים שלי". מי שבדרגה גבוהה יותר, מבקש את הנחמה על כלל ישראל, ומי שעוד יותר מבקש על הנחמה של הבורא יתברך בעצמו, שהרי 'בכל צרתם, לו צר'.

אין מה לומר, התרגלנו להדחיק ולהסתיר את כל אותם כאבים. תמיד אמרו לנו: תשתוק, אל תדבר, לך לבית חולים ותראה שיכול להיות יותר גרוע. אבל המשפטים הללו לא בהכרח משרתים את רצונו של בורא עולם. להפך, הם כאילו אומרים: אתה ראוי לקבל יחס והכרה בצער שלך, רק אם אתה ממש, אבל ממש, עם הפנים אל הרצפה. כל עוד לא הגעת לשם – תשתוק. וזה עצוב ולא נכון. זה חלק מגלות הדעת הנוראית שאנחנו חיים בה. משפטים ותובנות כאלו מקטינים את רחמי השם והופכים אותו לאיזה בוס קשוח, שמרחם רק במקרים קיצוניים.

אין לנו שמץ של הבנה בגודל האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב ורוצה אותנו. ומי שאוהב כל כך, ברור ופשוט שהוא מלא רחמים וצער גם על מה שנראה כשטות. אפילו אם זו חניה שנתפסה לך ברגע האחרון, או סתם יום מרגיז ששום דבר לא הצליח בו.

הגמרא בברכות (דף לב ע"ב) מספרת, שאחרי ש'ציון' טענה: "עֲזָבַנִי ד', וַד' שְׁכֵחָנִי" – "אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון. ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלוש מאות ושישים וחמישה אלפי ריבוא כוכבים, כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ואת אומרת 'עזבתני ושכחתני'?"

הגמרא הזו מופלאה. לפי החשבון יוצא שיש ביקום 1,064,340,000,000,000,000 כוכבים, וכולם בשבילך, ואת אומרת עזבתני ושכחתני? זאת טענה של אבא לבנו: איך אתם יכולים להעלות בדעתכם שעזבתי אתכם?!

וכשהיה הרב מרדכי אליהו זצוק"ל קורא את הגמרא הזו, היו עיניו נמלאות דמעות והיה ממחיש ומדמה את זה למקרה של אם או אב ששכחו ל"ע את בנם ברכב. אירוע כזה יכול לקרות רק באונס גמור ורק לעיתים נדירות. אומר הקב"ה: אצלי גם המקרים הנדירים האלה לא יכולים לקרות, מרוב אהבה. "התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך". אני אוהב אתכם יותר ממה שהורים אוהבים את ילדיהם. אני זוכר אתכם – יותר ממה שהורים זוכרים את ילדיהם.

כדאי לנו ללמוד את הסוד הקסום הזה של הנחמה, ולהכניס אותו לשיח שלנו עם ילדינו, עם תלמידינו ובן הזוג שלנו. כשמישהו משתף בכאב שלו, הוא לא צריך עצות. בטח שהוא לא צריך תוכחות ומוסר. גם משפטים כמו "תראה מה קורה אצל פלוני או אלמוני, כמה רע לו ואיך בכלל אתה מעז להתלונן" או מונולוגים של ביטחון ואמונה, לא תמיד יועילו. אלו משפטים שאולי צריכים להיאמר, אבל רק בעיתוי הנכון.

לפני הכל, צריכים נחמה, ונחמה זה לשמוע ולהכיר בכאב ובצער, בלי לחלק ציונים ועצות. אולי זו הסיבה שאנחנו, בעיקר הגברים, כל כך חוששים מההכרה בכאב של הזולת. זה לא נובע מרוע, חלילה, אלא מפחד סמוי מהתמודדות עם רגשות. כאילו אם אתן לזה שם ומקום, תעמוד מולי איזו מפלצת נוראה שתבלע אותי ואת כל מסכות הקשיחות והאדישות שייצרתי לעצמי.

המציאות הפוכה לגמרי: דווקא ההשתקה, ההדחקה והבריחה מהרגש, גורמות לו להתעצם, בעוד שההכרה וההכלה גורמות לצד השני להבין, שאם אני מכיר בקושי ובכאב שלו, אני משדר לו שזה בסדר להרגיש רע ומותר לבן אנוש לומר 'קשה לי', 'רע לי', גם אם לי זה נראה זוטות ושטויות. דווקא כשמגיבים כך, זה מנחם ומרגיע.

כך אפשר ללכת בדרכי הבורא. 'מה הוא רחום וחנון – אף אתה'. וכשם שאתה עוסק בלנחם את בני ביתך תלמידיך וכל סביבתך, כך הוא ברחמיו ינחם את כולנו, שנראה את הנחמה הזו גם עין בעין בקרוב ממש.