מיכל פרץ - יהודה
י"ט טבת התשפ"ה
זה היה בבוקר גשום וסגרירי, לאחר לילה מוזר במיוחד שבו לא חלמתי על פרס מורת המאה אלא על פילים אדומים וג’ירפות ננסיות. הפיל האדום מהחלום ניגש אלי והתחיל לשיר ‘מי שטוב לו ושמח שירקע!’ והוא רקע חזק והייתה רעידת אדמה שהפחידה את הג’ירפה הזערורית, ואז הוא פשוט התחיל לעוף בעזרת האוזניים, ותאמינו לי שהיו לו אוזני דמבו כמו של סנוואר יימח שמו, אבל הבעיה שהוא לא הספיק ללמוד תעופה בכיתה א’ של גן החיות, ואז הוא נחת על הקרקע ונשברו לו השנהבים. רציתי לצעוק לו שלא נורא, וגם את סנוואר זיהו בעזרת שיניים, אבל רעידת האדמה התגברה, ופתאום אני רואה את חדווה מנענעת אותי: “אמא, קומי! כבר שבע!”
רציתי לנטוש מייד את הג’ירפה האומללה והפיל החצוף, אבל משום מה לא הצלחתי לקום מהמיטה, וחדווה הוסיפה: “אויש, אימונת, את רותחת מחום!” וככה פתרה לי את התעלומה בקלי קלות.
“מה זאת אומרת חום?” הסתחררה דעתי. “לא אכפת לי שעזבתי את הג’ירפה לבד, אבל היום יש יום הולדת לפאני נאמני! וכבר קבעתי עם אמא שלה שהיא תביא עוגה וכל שאר השטויות של הבנות ו…”
“אבא!!!” נבהלה חדווה, “יש לאמא הזיות! יש לה חום גבוה!”
רחמים מיהר לחדר ומצא אותי מדברת על ג’ירפות גמדות, פילים מוסלמים ופאניות נאמניות למיניהן, ומייד ציווה: “רוחה! היום את לא הולכת לעבודה! אנחנו מייד נתקשר למנהלת, ונודיע לה שתארגן לך מילוי מקום!”
“עכשיו אתם מתקשרים?!” נזפה המנהלת תרצה בחדווה המסכנה, שעל כתפיה השחוחות הוטלה המשימה להודיע על ההיעדרות. “מאיפה אני אגריל עכשיו ממלאת מקום?”
“א…אני לא יודעת”, נבהלה חדווה והזריקה לפי סירופ משכך כאבים, כי אני ממש לא יודעת לבלוע כדורים. רחמים, מושיקו והבנות עמדו מסביבי אכולי דאגה וצקצקו.
“לא ציפיתי שתדעי”, זעמה תרצה. “אז הנה, אני אומרת לך שאין לי מאיפה להביא עכשיו מילוי מקום, כשעוד פחות מחצי שעה אנחנו מתחילות את התפילה!!! תגידי לאמא שלך שתדאג למילוי מקום ועכשיו!”
חדווה לא הספיקה לנתק את השיחה, וראשה של ניקול בצבץ מהחלון. “אני אלך למלא את מקומך, רוחה! הסירי דאגה מליבך!”
כל הנוכחים מחאו כפיים, ואני כיסיתי את ראשי הסחרחר ומיהרתי להציל את הג’ירפה המסכנה מהפיל הערבי.
באחת עשרה בבוקר, בעודי מחרפת נפשי להציל את הג’ירפונת הקטנה, נשמעו קולות מוכרים שרים ‘מי שטוב לו ושמח’ מבעד לחלון. בהתחלה חשבתי שהאחים של הג’ירפה באו לחגוג לה יום–הולדת, אבל לאט לאט התברר לי ש…
טראח! דלת הבית נפתחה בטריקה על הקיר, ומייד זרם אל הבית נחיל בראשות פאני נאמני שהחזיקה בידיה עוגת קרם גבוהה. כאשר נכנסו עשרים ותשע הבנות האחרות עמוסות בשקיות חטיפים, סגרה את הדלת כבוד המאספת טרוטת העיניים ומגולגלת האישונים, הלא היא ניקול.
“באנו לעשות ביקור חולים!” צווחה פאני. “המורה בטח גאה בנו שאנחנו עושות מצוות!”
“כן… בוודאי…” כיסיתי את גופי הכחוש והמעונה, שחס וחלילה לא תיראה ולא תימצא הפיג’מה של הלו קיטי הידועה לשמצה רבה.
“והעוגה, זה כבר קשור ליום–הולדת שלי, המורה!” הבהירה לי פאני קונטקסטים. “ועכשיו נעשה את היום–הולדת שלי כאן, בבית שלך, כי אנחנו לא מוותרות על המורה רוחה בשום מצב, נכון בנות? המורה רו–חה! המורה רוח–חה!”
“ניקול, אני מקווה שהקלטת את המשפט האחרון. המפקחת חייבת לקבל העתק של מה שקורה כאן”, לחשתי לניקול הלחוצה, בזמן שכולן מחאו כפיים סוערות והתנחלו על הספות, הכיסאות, השולחן והשטיח! אוי! השטיח הפרסי! הוא לא בנוי לבמבות ולביסלים! אללי! הצילוני! מה יהא עלי???
בבוקר שלמחרת, אחרי שרחמים והבנות ניקו כל הלילה את הסלון בשואב אבק, זרנוקי מים ומכונת פוליש, מדדתי חום. “שלושים ותשע פסיק תשע זה חום בקטנה!” אמרתי לרחמים, “אני הולכת לעבודה!”
“אולי תישארי עוד יום?” גירד בפדחתו. “עוד יום אחד, תתחזקי!”
“בשום אופן לא!” בלעתי שלושה כדורים במכה לנגד עיניו המשתאות, “היום אמורה להיות בכיתה מסיבת סיום פרשה! חזק חזק ונתחזק!”
מָצָב רוּחָהּ
לחשבת השכר במשרד החינוך שלום! בשל העובדה שממלאת המקום שלי, ניקול ת”ז 052508447 לא מורשית להעסקה, אשמח שתעבירו אלי את השכר מהתאריך הנ”ל. מצ”ב גם אישור מחלה לתוספת.
רק בריאות
מַדְּעֵי רוּחָה
האות השביעית חלשה (פתרון לחידה הקודמת: חורף)
לְאָן נוֹשֶׁבֶת רוּחָהּ
לבקר מורה חולה:
נגד: אין הקטגור הופך לסנגור
בעד: אם כבר, מקובל לקנות מתנה (עדיף גיפט כארד)
