יוסי אליטוב
ב' אב התשפ"ה
האמת? הופתעתי. מאז שיצאנו לפני כשנתיים למסע האחרון של הסדרת מעמד בני הישיבות, התרחש לפנינו תהליך מדהים למדי של ליבון ובירור.
חז"ל לימדונו כי לפני ביאת המשיח יתבררו הדברים: מי כרע ברך לאלוקים חיים, ומי הברכיים אשר כרעו לבעל דבר וחילותיו. כשנזכה לגאולה השלמה, הטוב המוחלט יתברר מתוך הרע, והרוע יתכלה לחלוטין. לפיכך, לפני כן, בתקופה שאותה כינו חכמינו "עקבתא דמשיחא", אנו זוכים לתופעות שמימיות של בירור וליבון לאותם עניינים שבשנים הקודמות היו לוטים בערפל, מכוסים ונסתרים מעיני הציבור.
במה דברים אמורים? אין זה סוד שמאז קום המדינה ועד היום, בגלים שונים ומשונים, נאבקו גופים ורשויות במדינה נגד העובדה המבורכת שלפיה יושבים בני שבט לוי והוגים בתורת ה'. היא מגמתם וכל חפצם, ואין להם בעולמם אלא דל"ת אמות של דבר השם בלבד.
אלא שההבנה כי בניו הנבחרים של אותו שבט נעלה מעניקים בתלמודם זכויות לעם היושב בציון, לחיי היום יום, להצלחה בסבבים מלחמתיים, ויוצקים ישע ופדיון לכל ההתמודדויות והאתגרים – לקתה תמיד בחסר אצל חלקים שונים מהאוכלוסייה. למן הרגע הראשון, מאז קום המדינה ועד היום, באו גלים שונים, תואמים לתקופה ולעיתוי, ובכל פעם נטלה קבוצה אחרת את הובלת המאבק הקולני נגד בני הישיבות. הדיחוי מהשירות הצבאי היה לזרא בעיניהם. הללו התעקשו על הסדרה שתגרום לבני התורה המסולאים מפז לסגור את הגמרא ולהפסיק את רצף שירת חייהם המופלאה.
אומנם היו אי אלו תקופות בודדות שנחלתו של שבט לוי ידעה מנוחה וההצקות לבני הישיבות פחתו בחסדי שמיים, אך מאז פרצה המלחמה לפני כשנתיים הגענו למצב הקשה ביותר שידע אי פעם עולם התורה בארץ הקודש.
המצב כה גרוע עד שגם אם נתייחס רק לנתונים הפשוטים והידועים, די יהיה בהם כדי להבין את חומרתו. גל מעצרים גדול של בני ישיבות עומד לפתחנו; קשיי קיום של רבות מההנהלות להתמודד עם קיומן החומרי של הישיבות; הסתה אין סופית, עלבונות, הטחת האשמות והפיכת בחורי החמד לשק החבטות של החברה הישראלית.
רב שבענו בוז. שעת מבחן של תורה מתוך הדחק צילום: פלאש 90
בחירה מחודשת
לא מעט מחשבות והרהורים עלו בנו לאחרונה מדוע כך עלתה בימינו. מה הסיבה שדווקא לאחר שזכינו לניסים כה רבים ולהארת פנים עליונה בחודשים האחרונים, שכל משטרי הרשע נפלו, איראן הגרעינית קרסה, אויבי ישראל הישירים נעלמו מהמפה, מדוע אם כן נכפה עלינו עתה הניסיון השמימי המר הזה? כיצד כל יוזמה שעולה להסדרת חוק הגיוס, בכל קונסטלציה שהיא, נופלת שדודה עוד בטרם קמה?
הרהורים רבים וכיווני חשיבה לא מעטים אפפו אותנו בעניין. אחד מהם היה חד וישיר: משמיים מבקשים מבני דורנו מסירות נפש לתורה. כך עלתה במחשבה לפניו: שבני הישיבות בארץ ישראל ילמדו תורה מתוך הדחק, מתוך מציאות קשה ומורכבת. אולי, הרהרנו, רצון שמיים הוא שנבטא מחויבות עמוקה יותר לתורה. מחויבות שתבוא מעמקי הנשמה, מנקודת החיבור האמיתית של כל יהודי עם הקדוש ברוך הוא, שטמונה באותה מסירות נפש לתורה.
אם לאורך ההיסטוריה היו תקופות שבהן רצון שמיים היה שיהודים ימסרו את חייהם באופן פיזי על מזבח יהדותם, נראה כי עתה מבקשים מאיתנו את הלב, את מסירות הנפש הרוחנית, את ההקרבה האישית שתעלה כליל אישֶה להשם.
ומתוך כך אנו ניצבים לבחינה. אכן, זו עת מבחן לא קלה, כשצעירים, הורים ומנהלי ישיבות צריכים להתמודד עם שאלות קשות שטורדות את שלוות הלימוד, והפכו לשיח ערני ומפוחד בכל בתי ישראל. אין לי ספק שכל אחד מקוראי מדור זה קרוב לנושא באופן אישי: לכל אחד בן ישיבה או שניים לפחות בביתו, אולי נכד, אח או אחיין. ובימים אלה התהייה הפנימית נעה סביב דרכי ההתמודדות האפשריות עם מערכת המשפט והממשלה, שהפכו אותנו, בני הציבור החרדי כולו, ליריבים, לאויבים.
קו המחשבה הזה מעניק משמעות אחרת למאבק שמתנהל מעל ראשם של בני הישיבות ואברכי הכוללים. ההבנה שמשמיים מבקשים מאיתנו לעת הזאת את ההתמסרות הפנימית המוחלטת לתורה, שדווקא אנו עומדים למבחן, לא המדינה, לא האזרחים כולם ולא החילונים אלא אנו, בני עולם התורה, היא תובנה שמחדדת ומעצימה את הבחירה שלנו בחיי תורה.
לא בחרנו בהם משיקולי נוחות או מחויבות מגזרית או קהילתית שאליה נולדנו ועל ברכיה חונכנו, אלא כדי לחדד את מחויבותנו האמיתית, השורשית, אל הקשר העליון של "ובחרת בחיים". קשר שכמו נפרם ומתהדק מחדש עתה ביתר שאת על ידי כל יחיד מאיתנו. מותר לנו להודות: זה קשה, אולי אפילו נראה בלתי אפשרי, משום שזו מלחמה קיומית, על כל הקופה.
ואחרי הכל, ולמרות כל הקושי, אנחנו גאים בבחירתנו.
מאחורי החומות
אם בדרך כלל מעניקה כפולת עמודים זו הערות לסדר לצד תובנות, עצות והגיגים לפוליטיקאים ולעסקנים, הפעם אני רוצה להקדיש את השורות הבאות לאחינו, אנשי הציונות הדתית וחובשי כיפות הסרוגות.
בפתח הדברים ציינו שהופתענו. ההפתעה הזו התמקדה לא ביכולת הסיבולת והעמידות של הציבור החרדי כנגד כל המתנגחים בו. בתוך עמנו אנו יושבים, ולא היה שום גורם מפתיע.
אך הגיעה העת לדבר ברורות על מה שקורה מעבר לחומות המגזר שלנו. ייאמר ברורות וללא עוקצנות: אנו יודעים היטב שלא כל חובשי הכיפות הסרוגות עשויים מקשה אחת. בקרב בני הציונות הדתית קיימות קהילות מגוונות וקבוצות שונות, כל אחת ואופייה הייחודי.
שוכנים בתוכם עולמות שלמים של קדושה אמיתית, תורה ויראת שמיים. עולמות רוחניים שאנחנו החרדים יכולים גם לקבל מהם השראה. היוהרה שהייתה בנו בעבר כלפי עולמות התורה והרוח הללו בחטא יסודה. לבני הציונות הדתית עולמות רוחניים משל עצמם, של אמונה עמוקה ותורה רבת אנפין.
שלא לדבר על אותם אנשים יוצאי דופן שהם גם אברכים מתמידים המתמודדים עם קשיי החיים וגם לוחמים אמיצים ומוסרי נפש. במיוחד המשפחות שהקריבו את יקיריהן הקדושים במלחמה האחרונה. מי מאיתנו יעמוד בשגב מעלתם וברום המדרגות הרוחניות הנשגבות שהם מגיעים אליהן.
מאבק גלוי
אולם לצערנו, קיימות קבוצות גם בתוככי המגזר הזה שמאז טבח שמחת תורה הפכו להן למנהג של קבע לבוז ולהתלוצץ על בני התורה; לעודד בקול תרועה את כל אותם בני הערב־רב והמתבוללים, שחפצים לעקור תורה מישראל ולהשמיד את נשמתה היהודית של המדינה. הם חפצים ליצור מצב שבו בן התורה בישראל יהפוך לפושע נמלט, נטול זכויות יסוד, אדם הנאלץ ללכת בחשש ובזהירות יתרה ולהביט ימין ושמאל בכל צעד ושעל. לרבים זה מזכיר משטרים אפלים מן ההיסטוריה, ובמיוחד את המשטר הסובייטי ומשטרים רודניים דומים, שניהלו מלחמות חורמה בעולמות הרוח של עמנו.
הכאב מתגבר כי אותם אנשים המרעים לנו ומעודדים את המתבוללים הללו הנאבקים בעולם התורה ומבזים את גדולי ישראל החרדים, נוהגים לכאורה כמותנו בשמירת תורה ומצוות: מתפללים שלוש תפילות ביום, שומרים על כשרות מטבחם, וככלל צועדים לאורו של ה'שולחן ערוך'. אך נדמה כי תוך כדי ניווט אירעה טעות מצערת והם שכחו מי הם בני הברית האמיתיים לקיומנו כעם, ובחרו להם בני ברית אחרים.
ככל שחולפים הימים בשבועות האחרונים הולך ומתבהר עומקו של החורבן וגודל החרפה שקנתה שביתה אצל אותם יהודים. נחזור ונדגיש: לא מדובר בכולם ואף לא ברובם, אך לצערנו מדובר בזרמים חזקים ומשמעותיים מאוד בציונות הדתית, הנאבקים בגלוי ברמה הציבורית והתודעתית נגד כל אפשרות חוקית שתסדיר את מעמד בני הישיבות ועולם התורה.
עם ההיגיון שלהם אנחנו נדרשים להתמודד עתה, דווקא משום שהם דומים לנו ונראים כמותנו במרבית אורחות חייהם. כנגד תופעה מבישה שכזו, כשהמציאות הולכת ומתדרדרת, נידרש להתחיל ולדבר ברורות. ייתכן שאחיזה בפלך השתיקה איננה עוד האומנות המתבקשת הנכונה. חובה עלינו להבחין במתרחש, לעמוד בשער ולהתריע.
אחים מעבר למתרס. כותב השורות בראיונות לכלי התקשורת על הקרע עם שומרי מצוות שנאבקים בבחורי ישיבות
פער בלתי נתפס
ראשית, עכשיו העת להבחין ברוחב הפערים. אין ספק שמציאות החיים של היהודי החרדי ושל חובש הכיפה הסרוגה שונות לחלוטין. למרות קווי הדמיון הרבים ההבדלים עודם עמוקים מאוד. קיימים מאפיינים בהתנהלות החיים של החברה החרדית שאינם מובנים לאנשי הציונות הדתית, ואפשר להבין זאת במיוחד לאור העובדה שהם שילמו מחיר כה יקר במלחמה האחרונה: הם שילמו בדמם, בחייהם, בשירות מילואים מתמשך. אין בי גרם אחד של חוסר הערכה לאותם גיבורים. ההפך הוא הנכון, ובמיוחד לאלה מהם שמחברים גבורה רוחנית ופיזית, תלמידי חכמים ואנשי תורה שמשמשים כלוחמים במסירות שכל מילת הערכה לא תביע מספיק את תחושות הלב כלפיהם.
בקו מקביל הפכה הטרמינולוגיה אצל הרבה מאנשי התקשורת שלהם לבוז וללעג תמידי כלפי לומדי התורה. הכעס גואה פי כמה כשאנשים נבערים מדעת מרשים לעצמם להתווכח עם דעתם של גדולי ישראל. הם אינם בני פלוגתא ובלתי ראויים כלל לעמוד בכפיפה אחת בדיון עם בעלי קומה רוחנית נעלה. שלו נעליכם מעל רגליכם. טרם הגעתם לקצה קרסולם.
וכאשר אנשי התקשורת הללו מתדלקים את מכונת הארס ומסיתים את דעת הקהל נגד בני הישיבות בשפה הנמוכה ביותר ובאיבה המרה ביותר – בטקסטים ששולמית אלוני ויוסי שריד בזמנם לא העזו לחרוץ בהם את לשונם – אסור עוד לשתוק.
וכאן יש לעצור ולומר: חברים יקרים, איננו מנהלים כעת את השיח הרגיל של ההתנצחויות המוכרות בינינו, אנשי התקשורת החרדים, עם מקבילינו בציונות הדתית. לכל אחד מהמגזרים יש השלדים שבארונו והאתגרים הייחודיים אך לו. אצל אף אחד מאיתנו לא הכל נוצץ לגמרי. הקב"ה נתן ניסיונות לכל המגזרים, ואיננו רוחשים בוז לאיש. כשם שאנו מתמודדים בחברה החרדית עם הבעיות שלנו, כך אתם מתמודדים עם גל אדיר של חזרה בשאלה ועם כיתות שלמות הנוטשות את חיי האמונה. אבל לאף אחד מאיתנו אין תעודת ביטוח רוחנית. כל אחד הולך בדרך שמורים לו רבותיו ועושה כמיטב יכולתו כדי לקיים חיים אמוניים ויהודיים נכונים, לצד חיי מעשה פוריים. לפיכך לא זו נקודת העימות.
אולם כאשר מגזר שלם מחנך את דובריו ואת צעיריו שלחם חוקם יהיה לרמוס בני ישיבות יקרים מפז, עתודת הביטוח הרוחנית של כולנו, וכאשר נשמעות אמירות ברורות על שלילת זכויות מצעירים חרדים, בעוד שכולם יודעים שמדובר במאבק על הרוח ועל האמונה, זה כבר בלתי מתקבל על הדעת.
להתווכח – מותר. להסכים או לא להסכים – אפשרי, כמובן. אך להפוך את זרם הביבים לשפה השגורה בבתים רבים בציונות הדתית כשמי הקולחין הללו מופנים ישירות נגד מנהיגי עולם התורה, נגד בני הישיבות, נגד ראשי הישיבות המוסרים נפש להחזיק את עולם התורה במציאות כמעט בלתי אפשרית, לא נשתוק עוד.
אין כאן עיסוק בשאלה אם החברה החרדית היא התורמת ביותר בפן החברתי, ברווחה, בחינוך ובגמילות חסדים. השאלה המרכזית היא: האם לגיטימי בעיניכם לשלול מבן ישיבה את זכותו לשבת וללמוד תורה?! ואם אתם, דוברי הציונות הדתית, מוחאים כפיים לסנקציות פליליות על בן ישיבה, מדברים על אברך כולל צעיר בטרמינולוגיה של פושע רק כי הדבר אינו מסתדר בעולמותיכם, צאו וערכו בדק בית דחוף פנימי.
חיצי הרעל
כשאני שומע דוברים היושבים מולי באולפנים ולועגים לחשש אמיתי של אם חרדית, היודעת כי היא אינה מוכנה להפקיד את בנה הצעיר במסגרות צבאיות שבהן קיימת חזרה בשאלה באחוזים גבוהים מאוד, ומבחינתה הדבר החשוב ביותר הוא שבנה ימשיך בדרך אבותיו, אני מתפלץ. משום שאותה אמא דואגת תחזיק בעמדתה זו ללא עוררין גם אם המחיר יהיה עזיבת הארץ. היא לא תוותר על החיים האמוניים של בנה הצעיר. והנה, יושבים מולי דוברים חובשי כיפה סרוגה ולועגים לחשש הזה, כאילו היה מדובר בהצטרפות לחוג התעמלות או פיסול קרמיקה ולא לצבא שחרט על דגלו את היותו כור היתוך לבאים בשעריו.
וכשמי שנמצא מולך אינו מבין שיכולת ההישרדות שלנו כעם תלויה אך ורק בשמירת נשמת המדינה ולא רק בהגנה על גופה החומרי, ההתמודדות עוברת מפסים של ויכוח לגיטימי להבדלי תפיסה מהותיים. אם אין חשבון נפש אצל מי שאינם מבינים שהמתנה הגדולה של מדינת ישראל כלפי שמיים, אחרי כל רגעי ההשגחה והניסים, עלולה לרדת לתהום כי היא מבכרת לרדוף את בני הישיבות ולהפוך אותם לפושעים ועריקים – הרי שהמגזר הזה, שממנו יצאו דוברים לגלגניים אלה, נדרש לחשבון נפש שורשי. עליו להבין מאין יונקים עשבים שוטים אלה, שמייצגים אותו בעיני המצלמות, את הרקב המכוער הלזה ואת שנאת לומדי התורה; מהיכן הרצון להפר את ברית היסוד בין השותפים להבטחת "אם בחוקותיי תלכו" כשטר הביטוח של העם הזה?!
אם הגענו למצב שכל דרדק סרוג בתקשורת יורה חיצי רעל בבוז כלפי לומדי התורה, הבעיה אינה בנו, חברים. הבעיה היא אצלכם. לכו וערכו חשבון נפש כי ללא ספק: כולנו עוברים עתה מבחן שמימי – גם בני הישיבות החרדים, ולא פחות מהם גם בני הציונות הדתית. בסופו של דבר, כל אחד יידרש לעמוד במבחן.
אם הנאמנות שלכם במבחן תימדד חלילה במספר לומדי תורה שרמסתם ושלכבודם לעגתם, שדחפתם ודחקתם את שלילת זכויותיהם ושהפכתם אותם לפושעים – רחמיי הכנים עליכם ועל הדורות שאתם מגדלים. כולנו יודעים מה תהיה התוצאה: בסופו של דבר כל בן ישיבה יוכל לשבת וללמוד תורה. אף אחד לא יכול לשלול ממנו זכות זו. בעניינים רוחניים אף משטר לא גזל מאף אחד את החירות.
אולם להפוך את לומדי התורה לפושעים בעידודכם, לראות את הדוברים המתלהטים, המייצגים ציבור כה נהדר, חוטאים בישיבה ביציעים בחיוכים שכבר לא מוסתרים תחת השפם אלא מצטרפים למקהלת ההסתה במחיאות כפיים סוערות, רק משום שאינם מבינים את מציאות החיים החרדית, זהו סיום הדרך המשותפת בינינו.
מעולם לא נפרדו דרכינו בחדות כה ברורה. גם כאשר קידשתם את ההתיישבות והצבתם אותה לפני עשרת הדיברות כולם; גם כשלא תמיד הסכמנו – כיבדנו אתכם, כי חלק מכם, חלק הארי מתוככם, צעד בדרך רבותיכם ולא החניף למסיתים ומדיחים.
אך כעת, אם לא תוקיע הציונות הדתית מקרבה את מהרסיה ומחריביה, תצטרך החברה החרדית להיערך מחדש ולבחור בקפידה בני ברית חדשים.
חרפת עבדיך
דבר אחד ברור לנו מעל לכל ספק: סיימנו להוריד את הראש ולהמשיך לשמוע את הפוליטיקאים של הציונות הדתית מדברים נגדנו כאחרוני המסיתים ומבזים את לומדי התורה בשפה בלתי ראויה. זה לא יקרה עוד.
משמיים יושיעו אותנו, עם נתניהו או בלעדיו, עם הפוליטיקאים הללו או אחרים. במפגשים ובשיחות שאני מקיים לאחרונה עם חברים רבים מכל קצות הקשת של החברה הישראלית אני רואה תנועה אדירה של חזרה לשורשים דווקא אצל מי שאני מכנה "דתיים עם כיפות שקופות". יהודים מאמינים, שמחפשים את קרבת הקדוש ברוך הוא ומבקשים לחסות תחת כנפי האמונה. תופתעו: אבל יש בהם כבוד אדיר ללומדי התורה. מי יודע, אולי המבחן הקשה שמציב מולנו את שופרותיה של הציונות הדתית כאויבי נפש, נועד כדי לשגר אותנו לחפש פרטנרים חדשים שאיתם נכרות בריתות.
בינתיים התבררו והתלבנו הדברים. אנו מבינים בדיוק היכן הקדושה שוכנת והיכן הסטרא אחרא מקננת. משמיים יעזרונו לעמוד במבחן שלפנינו בחסד וברחמים. אנו בטוחים שאף בחור ישיבה לא יובל לכלא. קול התורה יהדהד בבתי המדרש, אם השלטון ירצה ואם לאו. המלוכה והממשלה – לחי עולמים. הן אינן נתונות לסמוטריץ' וחבריו, לר' דוד סתיו או לחגי סגל. כל אלה שבחרו צד הפעם יצטרכו לשלם את המחיר על בחירתם.
דוד המלך מבקש בתהילים: "זכור השם חרפת עבדיך" מפני שזהו אחד המקורות לביטוי "עקבתא דמשיחא", עיינתי השבוע בפירושים השונים על הפסוק, ואז צדו עיניי את דברי המלבי"ם: "הגם שיש לך לזכור חרפת עבדיך, שהם מחרפים אותם בגלותם על מה שעובדים אותך… ובאמת לא אותי הם מחרפים רק 'אשר חרפו אויביך השם', סיבת החרפה שחירפו הוא מפני שהם אויביך, וחולקים עליך ועל אלוקותך. אולם יש לי נחמה במה שידעתי שמה שחירפו הוא 'עקבות משיחך', שעל ידי החירוף יבואו עקבות המשיח, ובעת שירבו חירופיהם הוא האות שיבואו עקבות המלך המשיח".
מי ייתן ואך טוב יצמח מהבירור ומההבחנה הברורה בין נוטרי כרם בית ישראל לבין מי שבחרו לחרף ולגדף את הנאמנים לאלוקי ישראל, והאותות המסמלים את ביאת הגאולה יתגשמו מהרה, כי רב שבענו בוז.
