למי שייך המרחב הציבורי?

• נוסטלגיה היא עניין שקשה להסביר. בעבר הרחוק חשבו שהיא מחלה שצריכה טיפול. היום למדו שהיא אפילו תופעה חיובית. געגועים אל העבר. הפסיכולוגים של ימינו נוהגים לומר שכאשר אתה שומע שיר ילדות, ופתאום חש בעיטת נוסטלגיה אדירה בתחתית הבטן, אתה לא מתגעגע אל השיר הזה. אתה מתגעגע למי שהיית אז, כששמעת אותו בפעם הראשונה.

לכל אדם יש בעיטות הנוסטלגיה שלו.

אצלי למשל זה קרה השבוע, דווקא בימים שבהם אסור לשמוע ניגונים. האמת שזה קורה לי בהרבה בקרים, כאשר אני פותח את היומון שבעצם לימד אותי לקרוא בלי ניקוד. האמת שבעידן שלנו איש לא קורא עיתון כדי להתעדכן. אנחנו לא צריכים שמישהו יספר לנו ביום ראשון בבוקר שביום שישי בצהרים היה פיגוע או שראש השב"כ זומם איזו הפיכה. אנחנו הרבה יותר חכמים מהעיתון.

ובכל זאת, אין תחליף לעוצמת הנוסטלגיה.

כקורא ‘המודיע' בערך מגיל חמש, קצת קשה לי להסביר כמה קשה עליי פטירתו של “הסופר הצבאי" (כך קראו פעם לעיתונאים) א' פאר שבעצם היה הראשון שלימד אותי משהו על צבא. נכון שכבר יותר מעשור שלא צרכתי את עדכוניו, אבל אי אפשר שלא לחשוב מי יורה צבא לדור העתיד.

לא על ישראל קצובר המנוח באתי לדבר אלא על כותרת אחת קבועה שמתפרסמת אחרי כל חג ומועד. העיתונאי המבוגר שבי מביט על הכותרת הזו בחיוך קצת ציני, אבל הנוסטלגיה מעיפה אותי עשרות שנים לאחור, כאשר עוד הייתי “שרוליק" עם החולצה הצבעונית, ובלעתי בהתרגשות כל מילה בנפרד.

אז עוד לא הכרתי את המונח העיתונאי “אוזן שמאל", אבל תמיד ידעתי לחפש את הכותרת הזו בצד שמאל למעלה. והנה עכשיו, כך וכך שנים אחרי, אני קורא את אותן מילים ומתרגש: “התעלות רוחנית והתרוממות הנפש ביום השבת קודש ושביעי של פסח".

כותרת המשנה מרגשת לא פחות: “מאות אלפי יהודים התכנסו בבתי הכנסת לאמירת שירת הים בשבח והודיה להשי"ת על הניסים הגדולים". קובייה שחורה ענקית, שהיום אני קורא לה “טינק" ואחריה עוד כותרת: “ימי החג בכללם עברו בהתגברות בלימוד התורה". טינק.

נכון, יש הרבה עניינים שהצטברו על השולחן. הרבה רצון לכתוב ולתקוף. אבל לפני הכל אני חש חובה לחזור על אותה כותרת. למרות שהתבגרנו ואיבדנו קשב למילים ארכאיות, לפעמים חובה עלינו להזכיר לעצמנו גם את זה: בחסדי שמיים זכינו, כל אחד לפי דרכו, לחגוג את חג הפסח כהלכתו. שרנו הלל, התעלינו קצת, נחנו, החכמנו.

עכשיו, אפשר להתחיל לקשקש.

• כמו שקשה להעביר מוזיקה טובה למילים כתובות, כך יש אתגר לא פשוט לנסות לכתוב תיאור של הבדחן האמריקאי ר' אברום מרדכי מלאך. מכיוון שמלאך עצמו נוהג להתלוצץ על כך רבות, רק אציין שמדובר ביהודי רחב מידות. וכאשר הוא עומד על שולחן הטיש בסאטמר, וסביבו אלפי חסידים, הכל הרבה יותר משעשע.

כמו סטנדאפיסט טוב, הבדיחות שלו הן יותר תיאור סיטואציה וחיקוי שלוכד ניואנסים. וכך הוא מתחיל לתאר יום קיץ לוהט, שבו הוא מתהלך ברחובות ניו יורק הלוהטים והוא חש שגרונו ניחר בצמא. כמו יהודי טוב, במקום לחפש קיוסק עם בעיות כשרות, הוא מחפש בית כנסת.

הוא מוצא בית מדרש ליטאי קטן. האורות כבויים. בצד, מתחת לפנס, יושב אברך ולומד. מלאך מזהה שבחדר הצדדי יש קומקום קטן, יש גם בקבוק חלב שנראה קצת אחרי התאריך, והוא תוהה לעצמו אם הוא יכול להכין לעצמו קפה. הוא ניגש לאברך. וכאן מתחיל דיאלוג משעשע, שמורכב מהרבה סטריאוטיפים.

האברך מבהיר שאין לו שום יכולת לתת רשות מכיוון שמדובר ברכוש של “ציבור" והוא לא רשאי לדבר בשם “הציבור". מלאך כמובן לא נשאר חייב. הוא מבקש ש"יקנה" לו את החלק שלו בחלב. אבל האברך מתחיל להתפלפל. הוא לא בטוח ש"הציבור" נותן לו רשות להקנות למישהו אחר. יש פה בעיה חמורה של קניין. בקיצור, מלאך נשאר צמא.

הוא לוקח אוויר. ואז עובר לספר את המשך המעשייה. “עזבתי אותו בפחי נפש, רצתי כולי לוהט בצמא והנה לנגד עיניי אני רואה בית מדרש ענק של חסידי סאטמר". הוא כמובן נכנס פנימה. אבל עדיין ליבו מהסס. בסאטמר יש “קאווע שטוב" – חדר קפה שדומה יותר למפעל ענקי. דודי ענק רותחים, שרוולים של כוסות קלקר (באמריקה מעדיפים את זה עדיין) וקערות של קפה עם מקררי חלב ענקיים.

וכאן מגיע הפאנץ'. “אני ניגש לאחד החסידים במקום ושואל בהססנות: ‘אני יכול להכין לעצמי כוס קפה אחת?' היהודי תוקע בו מבט לא מבין: ‘איזו שאלה? זה הרי של ‘הציבור'".

בפעם הראשונה ששמעתי את מלאך הצטרפתי לצחוקם המשועשע של חסידי סאטמר. כמי שמתפרנס מבדיחות ‘חסידים-ליטאים' (תשאלו את השכן ברייטקופף), מיהרתי לצרף את הבדיחה הזו לאוסף, ולעשות בה שימוש בכל מקום.

אלא שככל שנוקפים הימים, אני מבין שהבדיחה הזו מגלמת תהייה פילוסופית חשובה, שראוי לתת עליה את הדעת.

• למי שייך המרחב הציבורי?

זה נשמע אולי כמו שאלה למדנית משפטית, אבל יש לה השלכה על החיים של כולנו. משום שנרצה או לא, כולנו חיים גם במרחבים משותפים. אנחנו יוצאים מהדירה המבוצרת שלנו ומגיעים לחדר מדרגות; אנחנו יוצאים ממנו ומגיעים לחניה משותפת עם עוד כמה בניינים; מחוץ לחניה יש רחוב וכך הלאה והלאה.

וכאן עולה השאלה: של מי השטח הציבורי הזה? אם נחזור לבדיחה של מלאך, בעצם, מי צודק: הליטוואק או הסאטמראי? האם משהו משותף מופקר לכל, או שמא ממון ציבורי הוא דבר שכל יחיד חייב להיזהר בו, כי הוא של כולם?

מכיוון שאינני מומחה לזכויות קניין ולדיני חצר השותפים, אני מבקש לזנוח את הדיון ההלכתי ולדבר על המציאות שאנחנו רואים לנגד עינינו.

מסתבר שבשאלה הזו יש מחלוקת בין הציבור החרדי לכל היתר.

בתל אביב ובמודיעין מקובל לחשוב שהרחוב וחדר המדרגות הם נכס משותף, ולכן חייבים לכבד אותו. אתה לא יכול להחליט פתאום שהסלון שלך קטן ולכן אתה נוגס קצת בשטח של אף-אחד, אלא להפך. כשאתה עולה בחדר המדרגות אתה חייב לשמור על הבן והכלב שלא ילכלכו, זה הרי של כולם.

מנגד, יש אנחנו, או לפחות רובנו. אצלנו הרחוב הוא בעצם הפקר אחד גדול. נתקעת עם משטח של משהו? ובכן, זרוק אותו לרחוב; אתה פוחד שהילדים ילכלכו את הבית שעכשיו נשטף? שלח אותם לעשות את זה בחדר המדרגות. וכך הלאה וכך הלאה.

וכאן העסק הופך להיות עצוב ועזוב.

בערב פסח חשתי שהתופעה הזו מגיעה לידי ביטוי קצה. לא רק בעובדה שכל ארגון שבא לו יכול להפוך לך את החניה למחסן של חלוקה ולשכוח את הקרטונים המלוכלכים כאילו שום דבר לא קרה, אלא אפילו בעניינים שיש בהם חשש לא מבוטל של איסור.

מבחינה הלכתית למשל חמץ שנמצא בשטח משותף, כל אחד מאלו שהוא שייך להם עובר על האיסור. בשנים עברו המידע הזה היה מטריד כל יהודי באשר הוא. היינו רואים יהודים שיוצאים עם הנר לבדוק גם בחדר המדרגות. אבל ככל שאני מתבונן, העסק הזה הולך ומשתנה.

בבוקרו של ערב פסח זכיתי לראות קבוצת יהודים מחפשת לה מקום לשרפת חמץ. מסתבר שלפני שנה הייתה בבית שמש ראשת עיר שלא זכתה ל'השקפה' הנכונה, והיא בזבזה כספים כדי להקים גינות ציבוריות (בחסדי שמיים הדחנו אותה, ומכאן ואילך הכספים יועברו רק לכיסים הנכונים).

בקיצור, כדי לקיים ‘תשביתו' בהידור, הוחלט שהגינה הציבורית, היא שטח מצוין לבער בו את החמץ. מבוגר אחד הדליק, מבוגר אחר הוסיף, חמישים ילדים ערבבו במקלות של מטאטאים. ולילדים שבאו לשחק בחג הפסח בגינה היו גם פחמים של פיתות ולחמניות שהותירו אחריהם אנשים יראים.

• ואם נראה למישהו שהעובדה שהרחובות שלנו נראים כמו שהם נראים: שבורים, מפויחים ומקושקשים, היא בעיה של כמה “מודרנים" שמחפשים אסתטיקה, הוא כנראה לא יודע היסטוריה.

ההיסטוריה מלמדת שכאשר יותר מדי צעירים מתחילים להפנים שחרדיות משמעה לכלוך, שקי זבל, חולדות, גרפיטי ונזקים – הם עלולים להתחיל לשוטט באזורים היותר אסתטיים ונקיים. לפעמים, כך לפחות קרה בעבר, הם יעדיפו להישאר שם רח"ל.

בשלב הזה אנחנו נוהגים לחפש את האשמים. בדרך כלל נפנה את האצבע אל ראש העיר, אל חברי המועצה, אל העסקנים וכל אלו שלצידם. אבל זה ממש לא נכון. אבל אשמים אנחנו.

כשאני מעיין בזה מתגבשת לי תאוריה שיכולה אולי ללמד זכות וקצת להסביר. זה קשור לכל הגישה שלנו אל המושג “רחוב". במשך עשרות שנים יהודי חרדי חי בתחושה שהרחוב הוא מקום שלא שייך לו, שהוא צריך לעבור בו במרוצה, משום שיש בו מראות לא ראויים ואנשים לא הגונים. ואת הגישה ההיא, שהבאנו מהימים שבהם התגוררנו בשכונות מעורבות, אנו מתעקשים להמשיך לסחוב גם לשכונות החרדיות שלנו.

אין ברירה. אם חפצים חיים רוחניים וגשמיים אנחנו, חייבים לשנות תפיסה. הרחובות שלנו, מבני ברק ועד רכסים, הפכו משל ושנינה. יש כאן חשש גדול של חילול שם שמיים. אם חז"ל הזהירו ש"תלמיד חכם אסור שיהיה לו רבב על בגדו" – מה נאמר על אזורים שלמים שמלאו קיא וזוהמה?

איך נוהגים הבחורים לשיר: “ולקדש שם שמיים".

• ואי אפשר לסיים טור השבוע בלי להזכיר לפחות את האסון הגדול שקרה למרחב הציבורי שלנו:

פטירתו של החכם השלם, היהודי שהגדיר מחדש את המונח “גאון", “עניו", “צדיק": רבי מאיר מאזוז זי"ע. זכיתי להתקרב אל אורו הגדול ולהתפעם מגאונותו, ועדיין המילים לא מגובשות מספיק.

אותו עניו ציווה שלא להספידו. אך לעסוק בתורתו ודמותו, תורה היא וללמוד אנו חייבים. ועוד חזון למועד אם ירצה השם.

תורתו ומעשיו ימליצו טוב בעדנו.