למען קדושת החיים

אלה היו רגעי מבוכה. הדיון בוועדה המסדרת של הכנסת שהתכנסה ביום ראשון השבוע, במטרה לקצר את ההליכים להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקירת האסון הנורא במירון – הפך בתוך דקות ספורות לזירת מלחמה בין שני הגושים: גוש נתניהו, וגוש רק-לא-נתניהו. ההנחיה שירדה מלשכת ראש הממשלה לכל חברי הגוש, הייתה נחרצת: מסכלים בכל דרך את ועדת החקירה הממלכתית. הנימוק שהשמיע יו"ר הקואליציה מיקי זוהר (הליכוד) לאנשי שיחו – בהם חברי כנסת חרדים נדהמים – היה: "לא את מניעת האסון הבא הם מבקשים – אלא את ראשו של ראש הממשלה. אסור לכם לאפשר את זה".

ההנחיה מלשכת ראש הממשלה גרמה מבוכה לחלק מחברי הכנסת החרדים שדווקא תכננו להצביע בעד, ובכך להעביר מסר של יִיקוּר ערך החיים ונתינת יד לכל פעילות שתחסוך סכנת נפשות. אלו היו חברי הכנסת פינדרוס וטסלר, שכבר הודיעו כי יצביעו בעד ועדת החקירה, אך המשמעת הגושית אילצה אותם לחזור בהם. כותב השורות יודע על עוד חמישה חברי כנסת חרדים לפחות, שתכננו להצביע בעד. השאר רצו להימנע.

אבל ככל שזעקת הגעוואלד מצד אנשי נתניהו הייתה גבוהה יותר – כך גדלה הצלחת האופוזיציה להעביר את החוק, בתמיכת מפלגותיהם של גדעון סער, נפתלי בנט ומנסור עבאס. המצב הזה – שבו חברי כנסת חרדים מצביעים נגד ועדה שתחקור כיצד נהרגו ארבעים וחמישה יהודים חרדיים באחד האסונות המחרידים בתולדות המדינה – גרם כאמור למבוכה וחוסר אונים. קשה היה להם להסביר את פשר ההתנגדות. "זה מחיר ההשתייכות לְגוּש", אמר לנו אחד מהם, ועל פניו ניתן היה לזהות אותות של חוסר אונים.

בתוך המפלגות החרדיות אין תמימות דעים לגבי מודל הוועדה שראויה לקום: האם זו תהיה ועדה ממלכתית, ועדה ציבורית, ועדה בראשות שופט, ועדה בראשות ראש עיר לשעבר, ועדה שתעסוק רק בתיקון ליקויים ולא תחקור את העבר, ועוד כל מיני מודלים שעלו וירדו מעל השולחן. אנדרלמוסיה של ממש שלטה בין העמדות. לכל היה ברור גודל המבוכה כתוצאה מסיטואציה שבה נציגים חרדים מתנגדים להקמת ועדה שאמורה להציל חיי אדם, בעקבות אסון נוראי שבו קופחו חייהם של 45 יהודים חרדים.

פוליטיקה לפני החיים

הדעה הרווחת בקרב חברי הכנסת הייתה – לצאת מהסבך במינימום נזקים. מצד אחד – לתמוך בוועדת חקירה ממלכתית, מצד שני – לא לריב עם נתניהו הרואה בוועדה פגיעה ישירה בו, מצד שלישי – לא לתת יד להפקרות כלפי חיי אדם חרדים, ומצד רביעי – לא לתת פרס ליאיר לפיד, שמבוכת נתניהו היא מקור שמחתו. הפתרון: הצעה ליצור כלאיים של 'ועדת חקירה ממלכתית בלי שופט'. זהו ניסיון לייצר פירמידה חדשה, שלא קיימת בספר החוקים. ללא שיניים, ללא סמכויות, כזו שיעמוד בראשה רב עיר או שכונה, עסקן או חבר מועצה. העיקר שניתן יהיה לומר ש"הח"כים החרדים דורשים ועדת חקירה.

ח"כ יצחק פינדרוס, שנוהג לומר בקול את מה שאחרים לוחשים בשקט, אמר השבוע: "במצב של כאוס שלטוני, שום דבר לא יכול להתקדם בנושא ועדת החקירה. במצב נורמלי, הממשלה מתכנסת ומקבלת החלטה להקמת ועדה שתחקור את המחדל שהוביל לאסון. אם היינו במדינה נורמלית, כבר למחרת האסון הייתה הממשלה מקימה ועדת בדיקה רצינית. אבל כולם נעלמו. והאבסורד הפוליטי הוא ש'יהדות התורה' מסייעת בנושא הזה למפלגות אחרות. הרי לנו אין מה להסתיר. אבל נקלענו לסיטואציה בלתי אפשרית".

הפתרון, לדבריו, הוא לקדם ועדת חקירה מכל סוג, באמצעות הצעת מחליטים. לא ייתכן להמשיך במצב שבו הנראות בחוץ היא שלחרדים לא אכפת הרג אזרחים חרדים. אחת האופציות שעלו, היא מינוי ועדת חקירה ממשלתית בראשות אליקים רובינשטיין, המכיר את מירון, עם חברים חרדיים ומשפטנים המכירים את צביון המקום – והדבר היה חוסך את ועדת החקירה שדורשת האופוזיציה. אבל אותו ראש ממשלה שלא עשה כלום כששרפו בתי כנסת בלוד – לא עושה כלום אחרי שנהרגים ארבעים וחמישה חרדים. הכי גרוע הוא – שבסוף לא יעשו כלום. לא תהיה ועדת חקירה ממלכתית כי אצל החרדים יש התנגדות, לא תהיה ועדה אחרת כי ראש הממשלה לא מעוניין, וכך יקרה שהאסון הגדול והנורא בתולדות המדינה יעבור בקול דממה דקה, כשהכתובת תמשיך להיות על הקיר.

בסוף, כולם יודעים את האמת: ההחלטה אם תקום ועדת חקירה או לא, תיגזר משאלה אחת ויחידה – מי ישלוט כאן בעוד שבוע ימים, כאשר יסתיימו ימי המנדט של יאיר לפיד. אם לבסוף אלה יהיו לפיד ובנט שיקימו ממשלה וקואליציית השינוי תצא לדרך – לא תהיה כל דרך למנוע את הקמת ועדת החקירה.

השאלה היא מה יקרה במקרה של הליכה לבחירות, כשהמנדט כבר לא יהיה בידי קואליציית השינוי ונתניהו ימשיך לטפס על עצים ולהטיל את מרותו על החברים החרדים. האם מישהו מהפוליטיקאים החרדים יסכים להתעמת חזיתית עם נתניהו ולומר – 'סליחה, אדוני, זה המגזר שלנו, אלה ארבעים וחמישה הרוגים מתוכנו, אלמנות ויתומים והורים שכולים שזועקים ומבקשים לדעת שמתייחסים לאסון שלהם ברצינות ודואגים שסכנה כזו לא תחזור על עצמה; חווינו אסון ברמה של מלחמת יום הכיפורים, במקום קדוש והמוני שסובל מהזנחה פושעת, ואנחנו לא מוכנים להוזיל את ערך חיי האדם ולא רוצים לחכות לאסון השלישי'? השאלה היא אם יוזזו כל השיקולים הפוליטיים הצידה, ונציגי הציבור החרדי ישדרו ששפיכות דמים היא קו אדום, או שמא שוב יגבר השיקול הפוליטי על ערך החיים.

השטח הופקר

כאן אנו מסתעפים לחלק הבא: חלק מהפוליטיקאים החרדים חוששים כי ועדת חקירה ממלכתית שממונה על ידי נשיאת בית המשפט העליון – עלולה להזיז את קני התותחים של ועדת החקירה לעבר השרים, הפוליטיקאים ובעלי התפקידים החרדים במירון ולהסיט את האש מהמשטרה שלא תפקדה, מהמשרד לביטחון פנים שלא פעל, מהמדינה שלא שיפצה, ומיתר הרשויות שאחראיות על הסדר הציבורי ולא עשו את מלאכתן. במצב שכזה, נקל להבין שהפוליטיקאים החרדים לא ישמחו לכרות לעצמם את הקבר הפוליטי.

כאן טמון הכשל הלוגי בהבנת התהליך מצידן של המפלגות החרדיות. אם הנציגים שלנו היו משתחררים לרגע מלפיתתו של נתניהו ומתעלים מעל לשיקולים האישיים שלו לעבר מקום של העמדת ערך החיים על פי התורה כשיקול המרכזי והמנחה, ויתכבדו כל הערכים האחרים ויתכנסו תחתיו – הח"כים היו פועלים מיוזמתם להקמת ועדת חקירה במתכונת הנכונה, כזו שתקבע את גבולות הדיון ואת תחומי העיסוק של הוועדה. אילו שיקול ערכי שכזה היה מנחה את הצעדים – לא היינו עומדים בפני עסק ביש שבו קואליציית הימין-חרדים מסתלקת מהזירה ומפקירה את השטח לדמויות אופוזיציוניות שנכנסות לתוך הווקום השערורייתי.

אילו נתניהו היה מקבל את ההחלטה על ועדת החקירה בממשלה – במקום שהנושא יתגלגל להצעת חוק בכנסת – יכולה הייתה הממשלה לקבוע במסמרות את אופי הוועדה ואת תחומי סמכותה. ניתן היה להודיע כי הוועדה לא תעסוק בסטטוס קוו בהר מירון ולא תקבע את צביונו של קבר הרשב"י, אלא תקבע נהלים לגבי בטיחות, דרכי גישה ושיפור התשתיות, ללא כל השפעה בנושאי צביון (השפעה שממילא אין לוועדת חקירה ממלכתית, שתפקידה להצביע על כשלים, לא לקבוע צביון).

וכך, לגודל הצער, הגענו למצב שבו שני תאריכים נפגשו יחדיו – מלאות שלושים ימי האבל לאסון הנורא שהציף את חוסר ההתקדמות סביב ועדת החקירה הנדרשת, ותום תקופת המנדט של יאיר לפיד להרכבת ממשלה. אילו היינו חיים בעולם מתוקן ובזמן שפוי שבו לא כל נושא נצבע ונעטף בדיון של 'כן ביבי' או 'לא ביבי' – ההתייחסות לאסון הייתה רצינית ועניינית, ואז היינו שומעים בפומבי את מה שהנציגים החרדים נאלצים ללחוש לנו בשיחות שלא לציטוט, לאמור: "אל תרפו, אל תחרישו, אל תיכנעו. קדושת נתניהו חשובה – קדושת החיים חשובה פי כמה".

אותם נציגים, שנזהרים מלדבר בשמם בחוץ, כדי שלא לפגוע באחידות הגושית שקודמת בימים אלה לכל ערך אחר – אומרים לנו: "אין מודל אחר של ועדת חקירה שיכולה לזמן עדים, והחלטותיה מחייבות את רשויות המדינה, וכל הגורמים כפופים לה, והיא יכולה לאתר את הכשלים ולא לאפשר מריחה וטיוח, והיא פועלת בצורה אפקטיבית כדי שאסון כזה לא יחזור על עצמו. כל המפרט הזה קיים רק בוועדת חקירה שעומד בראשה שופט בעל סמכויות. כל הוועדות האחרות – תקראו להן 'ציבוריות', 'ממשלתיות' או כל דבר אחר – אין להן סמכות, לא לחקור ולא לזמן עדים. אלו ועדות קישוט, שנועדו לרצות את זעם הציבור ולא לשנות דבר. את המלצותיהן של ועדות כאלה – הממשלה יכולה להשליך לפח הקרוב".

בריחה המונית

כשהבינו הממולחים שבחברי הכנסת החרדים שזה או ועדת חקירה ממלכתית או כלום – אין מודל אמצע – הם החלו להשמיע את התזה הבאה: "איננו חושבים שזקוקים כעת לוועדת חקירה. צריך לתת למח"ש לסיים את העבודה. נראה מה יהיה איתם, מה הם יעשו, ואחרי שיתפרסמו הממצאים – נתקדם הלאה ונחליט מה עושים".

אבל יום אחד ייגמרו החישובים הפוליטיים, ומישהו יצטרך לתת את הדעת למחדל הנורא שהוביל לאסון הבלתי נתפס. הדרך היחידה להרעיד את אמות הסיפים, לטלטל את המדינה ולקבוע מסמרות ברזל איך נראית התכנסות המונים, מה תו התקן ומי אחראי הבטיחות באירוע של רבבות – היא באמצעות ועדת חקירה ממלכתית. אילו היינו מתעוררים מייד – יכולנו לקבוע את גבולות הוועדה. תחת זאת נגררים במפלגות החרדיות בעקבות אופוזיציה, יוצאים רע בחוץ, פוגעים ברגשותיהם של בני המשפחות ונראים כמי שבאו למרוח ולברוח, לא לעצור את מרחץ הדמים הבא.

כמובן, גם ידיו של יאיר לפיד אינן נקיות. אילו באמת היה חושב רק על חיי אדם ולא על השגת דיבידנד פוליטי – יכול היה לפיד לפעול בדרך יותר יעילה ופחות מתוקשרת: בהעדר החלטת ממשלה או הצעת חוק פרלמנטרית – הגוף השלישי שמוסמך להחליט על הקמה של ועדת חקירה הוא הוועדה לביקורת המדינה. הוועדה מצביעה, משגרת את החלטתה לבית המשפט העליון, ואז יוצאת ועדת החקירה לדרכה.

בסטטוס הנוכחי, שבו הוועדה המסדרת נשלטת בידי האופוזיציה – לפיד יכול היה למנות כבר השבוע ועדה זמנית לענייני ביקורת המדינה. אותה ועדה הייתה מתכנסת בו-ביום ומצביעה על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. אבל לפיד בחר בערוץ המתוקשר: מצד אחד, הוועדה המסדרת שחררה את הצעת החוק מחובת הנחה וקיצרה את התהליכים להצבעה בכנסת; מצד שני, באותו יום מודיעה נשיאות הכנסת כי בשבועיים הקרובים לא יעלו הצעות חוק פרטיות.

בעברית מדוברת: עם כל הכבוד לקיצור הפז"ם שהשיג לפיד – בשבועיים הקרובים אי אפשר בכלל לדון בחוק ועדת החקירה, כי אין אפשרות להעלות הצעות חוק. כלומר, מקסימום תקשורת, מינימום ביצוע. קריצה אחת לדעת הקהל שאוהבת להאשים את נתניהו ואת אוחנה כמי שעומדים בראש הפירמידה ואשמים במחדל – וקריצה שנייה לפוליטיקאים החרדים, בנוסח: 'אנחנו רוצים להסתדר, לא לריב'. אין שום הסבר אחר להחלטת לפיד לפעול בערוץ של הוועדה המסדרת ולא בערוץ הענייני של הוועדה לביקורת המדינה.

ורק המשפחות שהסיבוב הזה נעשה על גבן – יכולות לעמוד בצד ולהתעצב. עליהן אף אחד לא חושב.

ארבע טענות

כיוון שהגענו עד לכאן, מן הראוי להתייחס לארבע מן הטענות שמעלים אלה מהנציגים החרדים המתנגדים לוועדת חקירה ממלכתית.

טענה ראשונה: 'יש לנו ברוך השם בציבור החרדי רבנים חשובים, מנהלי מוסדות, אנשים עם רקורד של עשייה. הם יודעים להיות בוררים בבעיות גדולות. למה שלא נכבד אותם ונושיב אותם בראש ועדת החקירה? בשביל מה צריך גורמים מבחוץ?"

תשובה: אכן, יש קשת של דמויות מכובדות ונערצות. אבל ספר החוקים של מדינת ישראל עדיין לא מצא מודל של ועדה רצינית, סמכותית, עם שיניים ויכולות ביצוע – בלי ששופט עומד בראשה. אין לנו שום עניין שבראשות הוועדה ישב שופט בדימוס ולא רב מכובד או ראש מועצה חרדי לשעבר; יש לנו עניין שתקום ועדה עם שיניים וסמכויות, שתפעל ללא חת וללא מורא, ושהחלטותיה יחייבו את המדינה. כל זאת לא קיים בוועדה שאינה בראשות שופט.

ועוד משהו: אין בעיה שלצד השופט ישב דיין נכבד, ולצידו רב נכבד, ולצד שניהם – איש מירון ותיק, ולצד שלושתם – פוליטיקאי חרדי בדימוס. כל אלה ישפיעו על רוח הוועדה, כאשר גבולות הגזרה ייקבעו מראש על ידי הממשלה, לאמור: חקירת המחדלים והמלצות לשיפורים טכניים ומבניים – כן. שאלות של צביון ורוח המקום – לא.

טענה שנייה: "כולנו מכירים את בית המשפט העליון. זה גוף שלא אוהב את החרדים, לא אוהד את נתניהו ולא קשור בכלל לעולי מירון. איך אפשר לדעת שוועדה בראשות שופט שמגיע מאותה מערכת עוינת לא תפנה את כל האש לעבר הציבור החרדי ומנהלי מירון ותפטור את המדינה ורשויותיה ואת המשטרה וזרועותיה מאחריות?"

תשובה: נכון שלא שוררת אהבה גדולה בין מערכת המשפט לציבור החרדי. אבל כל נציגי המשפחות השכולות שמצפות לשינוי בשטח, כל מי שמבין שאי אפשר לטייח, לדפדף ולדלג הלאה – שואל את עצמו את השאלה הפשוטה: האם מישהו סבור באמת שבמודל של 'ועדת שטיבל' אפשר להזיז משהו? האם יש מי שמשוכנע שוועדת-פייק של אנשי שלומנו ומקורבי נציגינו תצליח להציל חיי אדם ולהחליט על שינוי התשתיות הנדרש? הרי אנחנו אלה שהיינו אמורים לצאת לרחובות ולדרוש ועדת חקירה. זה הדם של אנשים מתוכנו. יהודים חרדים שנהרגו באסון האזרחי הגדול במדינה. מה לעשות שכל השינויים הללו יכולים לבוא לעולם בדרך אחת ויחידה – רק באמצעות ועדת חקירה ממלכתית? אין דרך אחרת.

טענה שלישית: "כולם יודעים כבר שנים מה צריך לעשות ואיפה צריך לתקן. חבל לבזבז זמן על דיונים. בואו ניגש מייד לשורת ההחלטות ונדרוש את שיפוץ ההר במאות מיליוני שקלים שהמדינה תעביר. מי צריך את כל הוועדות האלה?!"

תשובה: אם נכונים הדברים, שהכל היה ידוע לכולם כבר שנים, והכתובת הייתה על הקיר הרבה זמן, וכולם יודעים מה צריך לעשות – הרי שעובדה זו כשלעצמה היא סיבה לדרוש ועדת חקירה. איך מצפים שאותם אנשים שידעו על הסכנה, הכירו את הליקויים, ראו והחרישו – הם שיבואו לתקן? האם מישהו היה מצפה מאדריכלי אולם ורסאי לפני עשרים שנה לתקן את הליקויים אחרי הקריסה? אלה שראו את השביל המסוכן, הכירו את דרכי הגישה המשובשות, ידעו על המבנים הרעועים – עליהם נתלה את יהבנו?!

קרובים אל החלל

הטענה הרביעית: "מדובר בגזירת שמים. איננו מתעסקים בכבשונו של עולם ועלינו להתחזק בתורה וביראת שמים ולהמשיך הלאה בחיים". זו הטענה המחוצפת מכולן. אכן, זו גזירת שמים איומה ונוראה. נכון, אין עצה ואין תבונה נגד השם. ובהחלט, מה שלא היינו עושים – אם כך נגזר, זה מה שהיה קורה בכל סיטואציה. אבל כיהודים שמחויבים לתורת ישראל, אנו אמונים על הוראות מדויקות כיצד לשמור על חיי אדם, איך להרחיק את הסכנה, כיצד לבנות מעקה ולא לכרות בורות ברשות הרבים, איך עלינו להפוך עולמות כדי להציל נפש אחת מישראל ולמנוע סכנה מיהודי בודד, וכיצד לקבל אחריות כאשר חלל אלמוני נמצא נופל בשדה ולהביא כפרה על כך ש"פטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה". האם אמונה בגזירת שמים סותרת השתדלות בידי אדם?!

כולנו מחויבים להלכות רוצח ושמירת נפש ברמב"ם, להלכות פיקוח נפש שבשולחן ערוך, לחומרה היתרה שההלכה היהודית נוקטת כלפי כל חשש דחשש לסכנת חיים שנשקפת לאדם מישראל. זה לא נוגד את האמונה בגזירת שמים – זה חלק בלתי נפרד מהאמונה בגזירת שמים; חלק בלתי נפרד מהידיעה לפיה מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, ואנשים צריכים לקבל אחריות על מעשיהם.

ומשפט על הצורה שבה נראינו השבוע בחוץ: אילו הדיון היה מתקיים בתוך חדר סגור, בהשתתפות עשרים איש, וכל אופני ה'היכי תמצי' הגאוניים שניפקו נציגינו היו נשארים בחלל החדר – היינו מחרישים. אבל כל העם צופה בנו. מיליוני אזרחים עוקבים בסקרנות מהולה בחרדה, כיצד נציגי התורה הקדושה המניפים את דגל המוסר היהודי – מתייחסים לחיי אדם. האם הם יודעים להתעלות, להשתחרר משיקולים פוליטיים, להזיז הצידה אינטרסים וצרכים שאינם ממין העניין? הם אומרים: "אתם, החרדים, שדורשים מאיתנו תמיד להתעלות; אתם, החרדים, שמסוגלים לגייס מיליון דולר כדי להטיס חולה אנוש לטיפול מציל חיים בחו"ל; אתם, המגזר שכל מערך ההתנדבות הפרטי בישראל נשען על כתפיו – האם אתם יודעים להקדים את ערך החיים לפני ערך הנוחות הפוליטית?

האם לא ברור לנו שאנחנו אלה שצריכים להפוך שולחנות, להוריד את המתג הפוליטי, לעצור את כל השטיקים והטריקים ולהודיע על חודש שבו לא מתעסקים בשום דבר אחר מלבד עשיית הכל – כולל הכל – כדי שהאסון הבא לא יקרה חלילה, ושחיי אדם לא ייחשבו כמשהו זול וחסר ערך חלילה?!

התשובה, צריך לקוות, לא תגרום לכולנו להתכווץ בבושה.

לוי יעלה בכבוד

משפחת הרצוג היא המקבילה הפוליטית של שושלת הרבנים לבית לאו. מגילת היוחסין המשפחתית מתחילה ברש"י ובשל"ה הקדוש, ועוברת לגדולי תורה ורב ראשי אחד שהציל המוני ילדים לאחר השואה. בדור הקודם היה למדינת ישראל נשיא שהשתייך לשושלת הלוויים לבית הרצוג.

עד לפני חודש, הבן, יו"ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז'י) הרצוג – צפה מרחוק במירוץ המתחמם לנשיאות המדינה. בנימין נתניהו עדיין השתעשע ברעיון להתמודד לתפקיד. הוא דאג להשאיר את המגרש ריק, ולא אפשר לשום מועמד מהימין להתמודד. נתניהו התנה את התמודדותו בכך שייערכו שלושה תיקוני חקיקה. הראשונה – הפיכת הליך ההצבעה מחשאי לגלוי; השנייה – הרחבת חוק החסינות גם לתיקים עתידיים; השלישית – העברת סמכויות בתחומי החוץ והביטחון לבית הנשיא. מעבר לכך, נתניהו שלח את עורכי דינו לבדוק אם בג"ץ יכול לפסול את בחירת הנשיא.

ההתמהמהות של נתניהו, היא כרטיס הלוטו של הרצוג. נתניהו לא קיבל תשובות חיוביות על שאלותיו והחליט להישאר מחוץ למירוץ. בזמן הזה סיים הרצוג לערוך חריש עמוק כמעט בכל המפלגות וזכה לתמיכה כמעט מקיר לקיר.

יש בו, במועמד לנשיאות בוז'י הרצוג, כל התכונות הנדרשות לנשיא קשוב, ראוי, מייצג את מסורת ישראל. הרצוג הוא מהיחידים במערכת הציבורית שמחויבותם לערכי היהדות, לעולם הישיבות ולמסורת – היא מחויבות אמיתית של אחד שינק את הערכים הללו מבית אבא, ולא רק מס שפתיים לצורכי קמפיין.

מולו הוא מוצא את מרים פרץ, אשת חיל וגיבורת רוח שריגשה את עם ישראל באמונתה העצומה נוכח הקשיים שפקדו את משפחתה. אף היא אשת אמונה ומסורת. עקב האכילס שלה הוא היותה עצמאית ודעתנית, כזו שאיננה מחויבת לשום מערכת ואין לדעת לאילו כיוונים תפנה לאחר כהונתה. מבדיקה שערכנו – חברי הכנסת החרדים מתכוונים להצביע להרצוג. האצבעות החרדיות מובטחות לו, חרף 'קמפיין הדיאלנה' (משלנו, במרוקאית) המופעל על חברי הכנסת של שס.

ההכפשה הגדולה ביותר שמטיחה התקשורת בהרצוג היא ש"הוא סיכם עם נתניהו על חנינה". האמת היא שאין שום צעטל'ע שהועבר בין נתניהו להרצוג, שום סיכום או אפילו קריצה. כל מטרת הקמפיין היא לוודא מראש שהרצוג לא יעז לחלום מיוזמתו על עסקת חנינה לראש הממשלה בתמורה לפרישה מן החיים הפוליטיים. זוהי תקשורת שלא תירגע עד שלא תראה את נתניהו בכלא.

הרצוג מחויב להלך הרוח במדינה. הלך רוח שבו לבד מאיווט ליברמן וגדעון סער – איש אינו רוצה לראות ראש ממשלה מאחורי הסורגים. לכל היותר ישמחו שיפרוש ויסיים את כהונתו הארוכה בצורה מכובדת. אבל הרצוג מותקף בתקשורת הכללית, ובמקום לצאת למרתון ראיונות, הוא בוחר בחריש שקט ועמוק בקרב חברי הכנסת מכל הסיעות.

אבל מעשיו וקשריו מדברים: מתפללי בית הכנסת 'עתירת יצחק' בתל אביב – שאותו הקים אביו, הנשיא לשעבר חיים הרצוג – מכירים את בוז'י כמי שיוצק מים על ידי הכהנים בבית הכנסת, מתוקף היותו לוי. לא מכבר פגש אותו חבר מרכז הליכוד, אדם בשם אריה שאשא, וחיבק אותו נרגשות, לאמור: "אתה זה שנוטל ידיים לבן שלי, אודי, בכל שבת". מתברר שהבן-יקיר הוא הוא הכהן של בית הכנסת שבו מתפלל הרצוג בשכונת צהלה, ואילו הרצוג הוא הלוי.

השבוע ישבנו, אריה ארליך ואנוכי, בלשכה הזמנית שהכנסת העמידה לרשותו של הרצוג. הלשכה רוחשת פעילות שתדלנית. במפגש עימו גילינו, כי הקשר החרדי לא מסתיים רק בעובדה שהצדיק הירושלמי רבי אריה לוין שימש סנדק בברית המילה שלו. הרעיה, הגב' מיכל הרצוג, מייצגת ב-15 השנים האחרונות את 'קרן וואהל', התומכת רבות בתעסוקה עבור גברים ונשים מהציבור החרדי.

ביום רביעי הבא יתקיימו הבחירות. רוב הסיכויים שהכהן מצהלה, שאשא, יצטרך לאתר לוי אחר שייטול את ידיו בבית הכנסת בתל אביב. הנשיא הרצוג יצטרך לחפש כהנים באחד מבתי הכנסת שבסביבת בית הנשיא בירושלים.