" הכל טוב ויפה, אבל בתכל'ס שום דבר לא הולך להשתנות". זאת התגובה היחידה מבין כל סוגי התגובות שקיבלתי בעקבות סדרת הטורים 'איפה הכסף', שקשה לי להתמודד איתה.
ולפעמים המציאות עולה על כל דמיון. "שלום רפאל", נכתב באחת התגובות, "שמי… עובד בכיר באגף אסדרת עיסוקים במשרד העבודה. הגיע לידי הטור שכתבת ובו התייחסת לרגולציה על רישוי חשמלאים. כמי שעוסק יום יום בתחום, אשמח מאוד לשוחח איתך. מספר הנייד שלי הוא…"
הייתי בהלם מוחלט. חשבתי שמדובר במתיחה. אך די מהר החלטתי ליהנות מהמעמד עד תום. לא בכל יום זוכה 'פשוט עם' שעובד ממשלתי בכיר יתקשר אליו. כתבתי לקונית את מספר הטלפון והוספתי שהוא מוזמן לחזור אלי. הוא חזר.
הוא יהודי מוכשר עד אימה, בקי בחומר ובעיקר משוכנע בכל ליבו שהוא כאן לעשות רק טוב. הוא ניסה להיכנס לשיחה על נושא רישיונות החשמל ולהבין מדוע התמקדתי דווקא במקצוע הזה מתוך עשרות מקצועות שיש עליהם רגולציה.
הסברתי שאין לי שום עניין אישי במקצוע הזה. להפך, כאדם בעל שתי ידיים שמאליות השתדלתי כל חיי שלא להתעסק במקצוע עם 'פתיל' קצר, שלפעמים יכול ממש לעצבן. הסיבה שהבאתי את הדוגמה הזאת היא דווקא משום שהיא המסוכנת ביותר, לכן אין טובה ממנה כדי להוכיח על ההבדל בין הדרך שבה ארה"ב מתייחסת לרגולציה לבין הדרך בארץ והיא תשליך על הכלל כולו.
בן שיחי ניסה להסביר שכל מטרת הרגולציה היא שמירה על חיי אדם. כשטענתי שעל כך אין חולק, אבל שלא בטוח שהדרך הנהוגה בארץ לא גורמת את ההפך, בכך שהיא דוחפת אנשים רבים לעסוק בתחום בלי שום הכשרה או פיקוח – הוא טוען שאי אפשר ללמוד מארה"ב שמחולקת לעשרות מדינות, שבכל אחת מהן יש חוק אחר, כך שקשה לערוך מחקר השוואתי מה גורם יותר מקרי מוות.
כשאני מעמת אותו עם הטענות של חשמלאים שבפועל חלק גדול מעבודות החשמל בארץ נעשות על ידי עובדים מהשטחים שמעולם לא עברו הכשרה, הוא השיב שהמשרד מבצע פעולות פיקוח באתרי בנייה, וככל שמתגלות הפרות חוק, המשרד מוציא צווי בטיחות לסגירת האתר עד לתיקון הליקויים.
תוך כדי שיחה גיליתי משהו הזוי, שהדהים גם אותו: אין שום סנכרון בין הוראות החוק, לבין מה שחלק מהמרצים והבוחנים מלמדים את התלמידים. תלמידים רבים יוצאים מהקורסים עם הידיעה, שבשמשך השנה שלהם כעוזרי חשמלאי אסור להם לעשות בפועל עבודות חשמל במתקן בעל מתח נמוך, כאשר בפועל, לפי החוק, אם לא מדובר בחשמל חי, מותר להם לעשות את כל העבודות תחת פיקוח חשמלאי אחר, לתשומת ליבכם חשמלאים יקרים.
אבל את החלק המשמח באמת הוא השאיר לסוף, כשהודיע לי שבימים אלו המשרד עובד על הצעת חוק, שאם תתקבל, תקצר את תהליך הלמידה וקבלת רישיון חשמלאי מוסמך. תוך כמה ימים זה הגיע בתגובה רשמית, שני עמודים שמהם אני מצטט את הפסקאות הבאות:
"התיקונים העיקריים המוצעים במתווה המתגבש: קיצור דרמטי בשעות ההכשרה הנדרשות לקבלת התעודה, הורדת שעות הכשרה תיאורטית והתמקדות יתרה בפרקטיקה.
"קיצור דרמטי בתקופות הניסיון הנדרשות לקבלת הרישיון הסופי מיום סיום הלימודים וקבלת התעודה, כולל אפשרות לקבלת רישיון לביצוע עבודות חשמל ללא פיקוח שנותן מענה לכ-95% ממתקני החשמל במדינה, מייד אחרי קבלת התעודה".
עכשיו גם אני שואל את עצמי, למה כתבתי רק על מקצועות החשמל. אז תזכרו חברים יקרים, לעולם אל תפחדו להעז ולומר את מה שאתם חושבים. בסוף זה משפיע.
[
כפי שכתבתי, בשבוע שעבר זכינו להגיע לביקור בארצנו הקדושה. ביקור שהזכיר, שאחרי הכל, שום מקום בעולם לא משתווה לארץ אשר עיני השם בה מראשית שנה עד אחרית שנה. שום סטייק עסיסי לא ישתווה ליכולת לקחת רכב או אוטובוס, ותוך שעתיים לפרוק את הלב במירון; שום סאונה חמה לא תפצה על התחושה העילאית של טבילה במימיו הקפואים של מקווה האר"י; לשום סופר אמריקאי מפואר, אין חן של המוכר במכולת השכונתית שזרק בטעות את העודף על הרצפה, כי הראש שלו שקוע בגמרא שנשענה על הקופה.
די סנדלתי את עצמי בביקור הזה: כי הפעם הייתי חייב להוכיח, קודם לעצמי, שאפשר להיות עשרה ימים בארץ ולצרוך הכל אצל יהודים משלנו.
וזה הצליח בענק. אפילו את המיני-ואן למשפחה הברוכה, הצלחתי לשכור בחברת השכרה חרדית למהדרין, עם שירות מדהים שכולל הבאת הרכב עד לדלת הטרמינל. כשסיפרתי לחבריי, גם הישראלים וגם האמריקאים, על השירות ובעיקר על המחיר הזול – הם נדהמו. מה שמוכיח שוב, שאחת הבעיות העיקריות היא חוסר המודעות בציבור לקיומן של חברות חרדיות כמעט בכל תחום. רק צריך למצוא את הדרך לפרסם זאת בינינו.
על שירות אחד לא שילמתי. על דירה. למרות שכשביקשתי מחברים למצוא לי דירה גדולה להשכרה לתקופה שבה נשהה בארץ, הבנתי שזאת תהיה הוצאה לא קטנה.
החיפוש לא היה קל, כי רוב הדירות המוצעות היו קטנות מדי. ואז בישר חבר שהוא מצא לנו דירה גדולה במיוחד. הוא קישר אותי לאחיו של בעל הדירה, שהסביר שמדובר בדירה מרווחת ומאובזרת שבעליה עזבו אותה לפני שבועיים לארה"ב בשל טיפול רפואי לאחד מילדיהם. סיכמנו על זמני ההגעה. אבל כשהגענו התברר לנו למרבה התדהמה, שבעל הדירה מסרב לקחת כסף.
כשניסיתי להתעקש, הסביר האח שאם זה היה תלוי בו, הוא היה לוקח גם תוספת תייר (פולני האיש…), אבל אחיו בעל הדירה הזהיר אותו שלא משנה כמה אתעקש, הוא לא מוכן לקבל ממני שקל אחד.
כשניסיתי להבין למה, התוודעתי לסיפורה של משפחה מדהימה שנאלצה לעקור לפני שבועיים לארה"ב עם כל בני המשפחה, בשל מום נדיר בלב של אחד מילדיהם. כאן בארה"ב דאגו להם עסקנים לה-כ-ל, בית, כסף למחיה, ביטוח רפואי וכל מה שהם צריכים. "אחי התעקש", הסביר בן שיחי, "שהוא מרגיש צורך נואש להחזיר באיזושהי דרך על הכנסת האורחים המדהימה שהוא מקבל, לכן הוא לא מוכן לקחת בשום פנים ואופן תשלום".
לפחות אנסה לשלם במשהו: התפללו נא לרפואת הילד נפתלי בן איטה, לרפואה שלמה.
***
בשירות אחד לא השתמשתי בחברה בבעלות חרדית: חברת התעופה. ייאמר לזכותי, שסגרתי את הכרטיסים הרבה לפני שחשבתי שאכתוב בכלל את סדרת 'איפה הכסף'.
אז למה אני מעמיד את עצמי על עמוד הקלון?
טסנו עם 'אמירטס', חברת התעופה של איחוד האמירויות. במהלך הטיסה שמתי לב, שאחת לזמן מה מופיעה על המסכים שעה ומתחתיה הכיתוב באנגלית ובערבית: "זמן תפילה מקומי". זה קרה בכזאת תדירות, שהתחלתי לחשוב שאולי איננו יודעים הכל, ובפועל המוסלמים מתפללים הרבה יותר מחמש תפילות ביום.
הנה מוסר השכל עצום בשבילנו: אחים יקרים, כשאתם יוצאים לעבוד, לעולם אל תתביישו בכך שאתם שומרי תורה ומצוות. לא בלבוש, לא בדיבור ובוודאי שלא במעשה. ראו נא, להבדיל אא"ה, את חברת התעופה המוסלמית שמסיעה נוסעים מכל רחבי העולם ולרגע לא מתביישת בדת שלה. ולמרות זאת, ויש מי שיוסיפו בגלל זאת, היא נחשבת לחברת התעופה הטובה בעולם.
