לעצור את העגלה

…

טרחו ובאו

לא מעט אנשים הסתכלו בעיניים ספק-משתאות ספק-מזלזלות על שיירות התמיכה שעלו בשבוע האחרון לקומה החמישית ברחוב הקבלן 28.

על מה הדרמה הגדולה? על מה עצרות התמיכה?

נכון, הוא לא יהיה שר.

אבל ממתי מינוי אישי של מישהו נהפך להיות העניין המרכזי? היהדות החרדית לא יצאה לבחירות סוערות כדי שאדם אחד, אהוב וחשוב ככל שיהיה, יזכה בשררה.

ולא, לא שבמקום דרעי ימנו לשר את ליברמן או לפיד.

אם לא דרעי, יהיה בן צור; אם לא בן צור, יהיה מרגי או מלכיאלי. בכל מקרה יהיו שם נבחרים ראויים וחשובים שייצגו את המפלגה. לא כולם ניחנו בכישורים של דרעי, אבל כולם אנשי ציבור מוכשרים וראויים.

ותאמינו או לא, אפילו בדור המפונק שלנו, אפשר לשמוע פה ושם על אסונות שמתחרים עם הטרגדיה הנוראה הזו.

בסיפור שלנו, ברוך ה' היהודי בריא, עומד בראש מפלגה גדולה ויציבה, ימשיך בעזרת ה' להשפיע עוד שנים רבות ויהיה אחד הגורמים המשפיעים ביותר במדינת ישראל. אז לא יקראו לו שר – מה קרה?

למען השם, על מה הדרמה הגדולה?

מכיוון שתורה היא וללמוד אנחנו צריכים, נציע פה הסבר.

ולוואי שנזכה לכוון לאמיתה של תורה.

…

דרעי, שם קוד

למעשה, 'דרעי' הוא כבר מזמן לא שם של אדם, אלא שם קוד שמתאר פרק בתולדות החברה הישראלית. פרק על צמיחת תנועה יש מאין. פרק שבו אנשים חסרי פנים, שנדחקו לשולי החברה והארץ, עולים ללא 'פנקס אדום' – קמו מהעפר, ניערו את החליפה ואמרו: גם אנחנו כאן.

הסיפור הזה לא קרה מעצמו. זה כלל מאבק אדירים, שבראשו עמדה תנועה בראשות דרעי שעל כתפיו התנהל המאבק הזה, לטוב ולרע. אין ספק, הוא נהנה מהטוב – כשהיה טוב, אבל היה גם רע. הרבה רע.

כבר בשנות התשעים הצמיחה המטאורית שלו הייתה לצנינים.

מייד אחרי שמונה לשר, תחקירנים מובילים לקחו אותו כפרויקט. הברנז'ה לא יכלה לסבול את הצעיר הספרדי חובש הכיפה עם המבטא המרוקאי, שנהיה 'המנכ"ל של המדינה'. ההתבטאויות הגזעניות שצוטטו אז בעיתונות מצד האליטה השלטת, ממחישות אילו שדים דרעי עורר.

כנראה דרעי עצמו לא ידע לְמָה הוא נכנס.

מהר מאוד הגיעו החקירות, התיק האישי והתיק הציבורי. ואז המשפט המתוקשר, ההדחה הכואבת, המאסר, השחרור, כאשר כל אותו הזמן, לצד דרעי האדם, הוא נשא אחריו עגלה-נגררת שהלכה ונעשתה כבדה.

למרות המכות הלא פשוטות שהוא חטף, המשימה הוכתרה בהצלחה. בעוד הוא מנהל משפטים ונמרח בזפת ונוצות בבית המשפט, המטרות הושגו. עולם התורה הספרדי צמח, עוד ועוד ספרדים השתלבו בתפקידי מפתח במדינה, הכוח הפוליטי של התנועה התעצם ברחבי הארץ, אבל כל זה נחרש על גבו שהלך והשתוחח, עד שיצא מהמשחק לתקופת גלות ארוכה.

את האמת צריך לומר: אילו זה לא היה דרעי, אלא חבר כנסת מ'שלומי אמונים' או מ'דגל התורה', לא היינו רואים את מה שראינו השבוע.

בעיני רבים, ההחלטה של בית המשפט היא נגד הסיפור כולו. נגד העגלה הגדולה שדרעי סוחב אחריו.

…

תורת היחסות הפרטית

ולצד זה יש כמובן גם הממד האישי שגם ממנו אפשר להפיק מוסר השכל.

למעשה, כל הצרות והשמחות שבאות עלינו, הן לא אבסולוטיות. הן יחסיות.

אם אדם חי בכפר אוקראיני שהמשכורת הממוצעת בו היא 80 דולר לחודש – והוא מרוויח 200 דולר, הוא הגביר של העיירה; אבל אם אותו אדם יעבור יום אחד למנהטן וירוויח 1,000 דולר לחודש, הוא ירגיש האומלל עלי אדמות.

אז 200 דולר זה קצת או הרבה? אין תשובה אמיתית. תלוי איפה אתה מסתובב.

זה בערך מה שקורה כאן. עבור 99.9% מאזרחי המדינה, להיות קודקוד של מפלגה גדולה, עם שליטה מוחלטת במשרדי ממשלה, עם 400,000 פתקים של אנשים שמאמינים בך, זה די והותר. ואם יש לך דלקן על חשבון המדינה, זו בכלל סיבה לחגיגה.

אבל דרעי הוא לא כולם.

2023 הייתה אמורה להיות שנת השיא עבור מה שהוא מייצג. אחרי כל כך הרבה שנים של הליכה בארץ לא זרועה, הוא היה בטוח שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הציבור הספרדי מאוחד כפי שלא היה מעולם, התנועה שלו עובדת כמו אגרוף מלוכד, אין פוליטיקה פנימית, אין יורשים פוטנציאליים, אין איי מרמור, גוש הימין שניצח סוף סוף בבחירות הוא גוש מאוחד, הממשלה נראית על יסודות של בטון יצוק, הגיע הזמן לשלוט.

ואז הגיעה הכרעת בג"ץ. נכון, דרעי לא הופך להיות אזרח מן השורה, אבל בעולם שלו, מדובר במכה אכזרית מאין כמותה.

לא זוכר איזה משגיח אמר את זה ומה הנוסח המדויק, אבל המסר היה שיש לנו נטייה לזלזל בצרות של ילדים קטנים ולתת משקל עודף לצרות של 'מבוגרים'.

אם רואים ילד שנתקף בהיסטריה כי נפל לו המסטיק לרצפה או שנשבר לו המשחק, אנחנו מתייחסים לזה בזלזול.

אז נשבר לך המשחק, שטויות, תתגבר. לא צריך לבכות מכל דבר.

אבל כשאנחנו שומעים על מבוגר שאיבד את כל הונו ואיבד את שפיות דעתו, אנחנו מזדהים לגמרי. נו, מסכן, נשאר בלי כסף, מה אתה רוצה שיישאר שפוי?

אבל למעשה, אין הבדל בעוצמת הכאב בין הילד למבוגר. הכאב שמרגיש ילד שנשבר לו המשחק לפעמים גדול יותר ממבוגר שאיבד את כל הונו.

העובדה שקשה לנו להזדהות עם הסבל, מלמדת עלינו, על חוסר היכולת שלנו לצאת מעצמנו ולהזדהות עם כאב הזולת.

והכאב כאן הוא אמיתי. הוא כאב שמנקז אליו כמה עשורים של רכבת הרים משפטית וציבורית. של תקופה שבה לא היה לו יום אחד של שקט ומנוחת נפש. ואחרי שרכבת ההרים הזו עצרה סוף סוף, הוא מגלה שכל הנכסים שאפסן בכיס במסירות נפש עפו בסיבובים, והוא נשאר בלי כלום.

ומעל הכל, בסוף לאנשים יש מידה של השלמה עם עונש שהם מקבלים בגין מעשים שעשו. גם אם קשה להם, בסוף יש הבנה שיש דין ויש דיין.

כאן, בסיפור הזה, התחושה היא שהמחיר משולם על כלום ושום דבר. איש לא מקל ראש בעבירות מס, אבל מי שקורא את הכרעת הדין, מבין שמדובר בזוטי דברים. יותר רשלנות ופחות פשיעה.

ובכל זאת, הוא שילם מחיר. כספי, ציבורי, אישי ומשפחתי, והכל הכי יקר שיש ובכל חומר הדין.

…

מסע, אסור להפסיק

נחזור לשיירות העידוד.

דומה שאישי הציבור הנכבדים שעלו למעונו של דרעי, ביקשו לומר שני דברים:

ראשית, הם ביקשו לעמוד שם לצד הסיפור הגדול. לצד הכאב על התסכול האישי, הם ביקשו לומר: זה לא התיק הזה או התיק ההוא, זו לא החקירה ההיא או החקירה הזו, זו העגלה שאותה יש מי שמנסה להדוף מהדרך שוב ושוב.

ובשביל זה אנחנו כאן. להחזיק את העגלה, לתמוך בה אחרי המהלומה שספגה, לומר בבירור: את המסע הזה אסור להפסיק.

שנית, הם ביקשו להדגיש שכל טרגדיה שקורית ליהודי בחיים, כל קושי, אמורים להימדד לפי רמת הצער של היהודי שחווה אותה. היצר הרע מעורר בנו את הנטייה להיות לא מפונק על חשבון הזולת, ואנחנו מאמצים ציניות רעילה.

אתה בחור מבוגר בן 25 שעוד לא התארסת? מה אתה מתבכיין, יש מגזרים שמכניסים למעצר מי שחושב להתחתן בגיל כל כך צעיר.

יש לך שבעה ילדים ואתה גר ב-80 מטר? תגיד תודה. באפריקה הדירה שלך הייתה עשויה מקש ולוחות פח.

סובל מכאבי הרגליים? תגיד תודה שיש לך רגליים, תראה את מויש'לה עם הסוכרת שאין לו רגליים בכלל, ועוד על זה הדרך.

בזה אחר זה באו רבנים ואמרו לנו שסבל נמדד בכלים סובייקטיביים, והרגישות שלנו לזולת היא ביחס אליו, לא ביחס אלינו.

ואולי אפשר לקחת מפה איזו תובנה לחיים.

כשאנשים נמצאים במצב לא פשוט, כלכלית, חברתית, משפטית, גם אם תגיד להם שהשכן שלהם חולה במחלה הנוראה ושיפסיקו להתעסק בשטויות, הם לא יתעודדו. נכון, יש צרות יותר גדולות משלהם, אבל עכשיו הצרה שלהם היא בעיניהם הדבר הנורא ביותר בעולם.

אבל מותר שתהיה לנו אי שם בירכתי הראש הידיעה שהצרות שלנו – גם כאלה שנראות הגדולות בעולם – הן יחסיות. הן יכולות להיפתר אם רק נשנה זווית ראייה. זה אומנם לא מתיר לאחרים לזלזל בסבל שלנו, אבל זה יכול לעזור לנו להתמודד.

ובינתיים? בינתיים תודו לה' שלא הגעתם למצב שמצריך שיעלו אליכם לבית שיירות עידוד. כל השאר באמת בונוס.