לפי הקצב

מחשבות סוערות מרחבת הריקודים בעיצומה של חגיגת צלילים רועשת ומשמחת

אודה השם מאוד בפי, ובתוך רבים אהללנו״.

אנצל את הטור הזה כדי להודות ולהלל לבורא עולם על השמחה הגדולה, שמחת הנישואין של בתנו, שהתקיימה השבוע. גם עיתון שלם לא יספיק כדי לפרט את אין־סוף החסדים והניסים הקורים בתוך כל הפרק המופלא הזה של הקמת בית נאמן בישראל, במיוחד אם מצליחים להיות באמת בתודעה של הרפיה מכל הלחצים והדאגות שיכולים ללוות את הזמן הזה, ולהיכנס לתודעה גמורה של אמונה שלמה שהשם יתברך הוא מנהל האירוע מתחילתו ועד סופו.

מתוך השמחה – או יותר נכון, מתוך רחבת הריקודים של החתונה – עלתה בי תובנה מעניינת, בהקשר לאחת הסוגיות ההשקפתיות שנוגעות לעולם המוזיקה החרדי, ששינה את פניו בלי היכר: מסגנון שמרני, יהודי, אותנטי לסגנון פרוע של ממש. ולא, אני לא הולך לתקוף את זה.

הבעיה שיש לי עם הז'אנר הזה ששולט היום בעולם המוזיקה, בנגנים של רוב הצעירים, בערוצי השמע החרדיים ובחתונות היא לא בגלל הפן הרוחני, אלא מהפן המקצועי: אין בין זה לבין מוזיקה דבר.

תנו לי כל אורגן עמוס במקצבים חדשניים ואראה לכם איך אני מוציא תחת ידי מאות שירים כאלו בשעה. עמדתי כמה פעמים לפני תלמידי ישיבה ועשיתי את הניסוי הזה: הם בחרו מילים, מ"אשר יצר" ועד גיבובי הבהרות חסרות פשר, ואני הוצאתי להם 'להיטים מטורפים'. יותר נכון, אוסף של שיהוקים מוזיקליים שיכולים להקפיץ היום כל רחבת ריקודים.

יש היום יוצרים ואומנים שיכולים להוציא מוזיקה טובה ואמיתית, אבל אין לה ביקוש ואין לה הערכה. דווקא השיהוקים האלו מצליחים לתפוס גם אם זה לשבוע–שבועיים, עד שיגיע הלהיט ההיסטרי הבא.

המבוגרים והמשגיחים מלינים על המצב הבלתי נסבל, אבל המלחמה אבודה. גם אם שרים את השירים המקובלים כשראש הישיבה נמצא בחתונה – דקה אחרי שהוא יוצא המסיבה מתחילה: הרחבה מתלקחת, המבוגרים בורחים החוצה והצעירים עוברים ממעגל לריקודי סולו, הנפות ידיים ושאגות אדירות.

המצחיק הוא שהתקליטן שניצב על הבמה תמיד יהיה חסידישער, עם וסט, פאות מסולסלות ומעמד לאורגן זורח ומאיר. כן, אפשר לומר שמי שיוצר את השינוי המוזיקלי הזה הוא בעיקר האגף החסידי, אבל הבחורים, מכל האגפים, אוהבים ורוצים את זה.

אחד הלהיטים שרצים עכשיו הוא 'ק–ל מסתתר'. אחח… אילו מילים גבוהות. תדמיינו ניגונים שהייתם מלחינים על המילים האלו: 'ק–ל מסתתר בשפריר חביון, השכל הנעלם מכל רעיון" וכו'.

עכשיו, למי שלא מעודכן: הנה תקציר של הגרסה החדשה והמרגשת של 'ק–ל מסתתר'.

זה הולך ככה: הלחן מקפיץ בסגנון התרבות האפרו־אמריקאית; המקלדת של הקלידן הופכת לקונסולה שלא מביישת אף תקליטן מפורסם בעולם; וליווי טכנו–דיגיטלי, עם בסים ומקצבים משוגעים לגמרי, מלווה את המילים.

רגע, גם לקהל יש תפקיד. הזמר שר: 'קייל מסתתר' (הטעות במקור), והציבור מרים ידיים ועושה לפי הקצב: יו יו יו. אחר כך זה עובר לאידיש, אבל הציבור ממשיך בהתלהבות עצומה לעשות את היו־יו. אם לומר בעדינות: מעולם השיר לא קיבל פירוש כל כך מדויק.

יש עוד ליין־אפ ארוך של שירים כאלו, שכמו שאמרתי אולי אני לא מתחבר אליהם ברמה המקצועית, אבל מבחינת השאלה אם הוא כשר או לא אני הקטן דווקא שמחתי, ואפילו הצטרפתי לטרללת של היו־יו עם החתן המתוק שלי.

כי אפשר לעצום עיניים ולהילחם, כנראה בלי תועלת, ואפשר להבין שהצעירים היום חיים בעולם הגדול גם כשהם נטועים בפנים, והמוזיקה הזאת, שהיא לגמרי מגיעה מבחוץ, פופולרית ומדברת לצעירים יותר מהמוזיקה הטובה והישנה.

אם נהיה כנים, מאז ומעולם אימצנו השפעות מבחוץ. במקום לחכות שהצעירים ילכו לחפש בחוץ, חטפנו את זה פנימה ולא קרה שום אסון. זה נכון לאופנת לבוש, למוזיקה, לאוכל ולכל דבר.

מי שחושב שאני טועה מוזמן להביט לאחור על הרבה תהליכים שעברנו: החל מכובע וחליפה ועניבה, שהוא הלבוש הישיבתי־חרדי הרשמי, שבעצם האופנה הזו הועתקה מהרחוב הגוי שבחוץ. אפילו השטריימל השמרני הוא בגד שבא מבחוץ. היהודים לא לבשו לפני כן לא כובע וחליפה ולא שטריימל, ואופנת השעה הכתיבה גם את השינוי הזה לתוך המחנה פנימה.

אותו דבר המוזיקה. בכל דור בכו המבוגרים על המוזיקה של פעם. תרבות האוכל, הטיולים, החתונות ומה לא. עולמות תוכן שלמים של תרבות גויית, כולם באו מבחוץ ועברו גיור. רק שלפעמים יש סיפור מרגש על ניגון של גויים שהאדמו״ר שמע, גאל והעלה לקדושה; ולפעמים זה אותו דבר, רק בלי החלק של האדמו״ר. כמעט אותו עיקרון.

אנחנו לוקחים כל הזמן דברים מבחוץ ועושים להם התאמה. וכן, אם בחורי הישיבה היקרים האלו שמחים ומאושרים ב'קייל מסתתר יו יו' – שייהנו, שישמחו ויוציאו מרץ.

מצטער אבל אני לא חושב שזה כרגע האתגר הגדול של דורנו, שבגללו בחורים נושרים, השם ירחם. לעניות דעתי השיח הנוקב על מצב המוזיקה בדור והאסונות שהוא מביא קצת יוצא מפרופורציה.

יש לי גם הסבר פסיכולוגי לתופעה: כשם שיש מקצב למוזיקה, כך יש גם מקצב לחיים. החיים של היום הם פעימות קצרות שמשתנות ברמות של שנייה. כשגרו פעם בשטעטל, עם מרבדים ירוקים וניתוק מהעולם – גם המקצב היה ארוך וסבלני יותר.

ככל שמהירות החיים עלתה לרמות הזויות – עד שנראה שצריך לתת לחיים עצמם קוקטייל של תרופות לקשב וריכוז – גם המקצב הפך מהיר, משתנה, מלא ריגושים וצלילים שחייבים להתחלף במהירות מטורפת.

המוזיקה של הצעירים היא שיקוף לצורת החיים שלהם, להוריקן שיש כמעט לכל מתבגר היום בתוך הראש והלב. המחשבות והתגובות – הכל קצר והכל על הקצה.

אולי זה גם קשור למה שכתוב בספרים הקדושים שיקרה לפני ביאת המשיח. הפסוק אומר: ״אני השם, בעיתה אחישנה״, ופירושו שאם נהיה ראויים הגאולה תבוא בזמן, ואם חלילה לא – יהיה אחישנה. לצערנו, מכיוון שהחמצנו כבר מזמן את המצב של בעיתה, הקדוש ברוך הוא מריץ את הזמן כדי שיגיע גם אחישנה.

ומה יהיה כשהוא יגיע? מה ישירו?

נראה לי שזה לא יהיה כל כך משנה. כולם ישמחו וירקדו. חלק ישירו בדבקות "אנא עבדא", חלק יקפצו וירקדו למצהלות מקצבי הטכנו – אה הו.

נדמה לי שהמשיח לא יקפיד על זה. שרק יבוא כבר.