שמעון ברייטקופף
י"ב סיון התשפ"א
אחד מהחידושים הידועים של ר' חיים מבריסק זצ"ל, אבי שיטת הלימוד בעולם הישיבות הליטאיות, הוא בחיפוש תירוץ אחד על קושיות רבות.
אם אתה מתייגע בסוגיה ויש לך הרבה שאלות שנותרו ללא מענה, תחפש משהו בבסיס. הבנה אחת מעמיקה של שורש הסברה שתאיר לך בבת אחת את כל הסוגיה.
למשל, הגמרא במסכת חגיגה כותבת כך: איזהו שוטה? הלן יחידי בלילה, והלן בבית הקברות והמקרע כסותו.
שוטה הוא רק מי שמבצע את שלושת המעשים, לא כל אחד בנפרד.
לכל אחד מהמעשים, כשהוא נעשה לבדו, יכולה להיות סיבה מוצדקת.
אתה רואה יהודי יוצא לבד בלילה? כנראה הוא לא נרדם ורוצה לנשום אוויר. אתה רואה הלך ישן בבית הקברות? אולי אשתו נעלה אותו מחוץ לדלת והוא לא שם לב איפה נרדם. קורע את בגדו? אולי זה שעטנז, אולי הוא 'עילוי' שלא שם לב.
לכל דבר עשויה להיות סיבה אמיתית.
נו, אז למה כאשר מצרפים את שלושתם האדם נקרא "שוטה"? אולי מדובר באותו יהודי אומלל שננעל מחוץ לבית, נדד ללינה שקטה בבית הקברות, ואז בטעות קרע את בגדו.
יהודי מסכן, נעבאך. למה שוטה?
הו, זה כבר לא יכול להיות.
כשיש לך קושיה אחת – אומר רבי חיים מבריסק, תחפש תשובה. שתי שאלות, תחפש שתי תשובות. אבל כשיש לך שלוש שאלות – תחפש תירוץ אחד על הכל.
וכן, התסריט הזה אולי פחות דרמטי מאשר אותו יהודי שננעל מחוץ לבית והלך לישון בבית קברות, הסיפור פשוט בהרבה. מדובר באדם שוטה, עם בגדים קרועים שמסתובב לבד בלילה וישן בבית קברות. למה? כי ככה מתנהגים שוטים.
וזה לא הספיק
צריך להיות עיוור מוחלט או שוטה מדופלם, כדי לא לראות את המסרים שמועברים אלינו בשנה האחרונה. מסרים? מדובר ברמקול שמהדהד מסוף העולם ועד סופו.
בהתחלה, נזרקנו מבתי הכנסת ומהיכלות התורה.
נו, מה אפשר לעשות, קורונה. מגפה עולמית. "לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתך בעדך".
אפילו מנייני חצרות נאסרו. ישבנו במרפסות וקיימנו מנייני תפילה מרחוק. סצנה הזויה שהעולם היהודי לא ראה מאז שהתפילות סודרו על ידי אנשי כנסת הגדולה.
ניסינו להתחכם, להתפלל ביחד – אבל המגפה התפשטה במהירות ופשוט לא אפשרה לנו לקיים מצוות ומנהגים.
לקראת חורף תשפ"א, בחסדי שמים, הובילה מדינת ישראל את מבצע החיסונים העולמי, ובמעשה ניסים גורשה הקורונה מחיינו.
האירוע ההמוני הראשון וההזדמנות הראשונה לממש את היציאה מהמשבר, היו במירון. הילולת הרשב"י.
כמה כיסופים. כמה געגועים. כמה הכנות. עשרות אלפי יהודים שעולים במסירות נפש כל שנה לרבי שמעון, ורק בשנה שעברה לא עלו, טיפסו על ההר בלב הומה ובעיניהם דמעות. ושם, במקום הקדוש, ברגעים הקדושים ביותר, קיבלנו סטירה לפרצוף. אוהו, איזו מכה. יארכו עוד שנים להתאושש ממנה.
וזה לא הספיק.
אך שבנו ממירון, ובתי כנסת עולים בלהבות בעכו ובלוד ויהודים רצים עם ספרי תורה. מראות שכאילו נלקחו מלפני מאות שנים. אחרים נקלעו להמון אנטישמי זועם שקרע את איבריהם. חלקם ניצלו בנס, חלקם לא. המילה "ליל הבדולח" נאמרה שוב ושוב.
וזה לא הספיק.
הפחד חדר ללבבות. ביום החג של הכותל המערבי, החג הראשון שמסמל את שחרור הכותל יותר מכל, חג השבועות, הכותל שמם השנה. בליל החג, במנייני הוותיקין, שועלים הילכו בו.
וזה לא הספיק.
עכשיו גם טרגדיית חסידות קרלין. חסידות שחנכה בית מדרש שהושקעו בו דמים רבים ושנים של חלומות ותקוות. ודווקא ביום הכי שמח, ביום קבלת התורה, ביום חנוכת הבית, בחסידות שהכי שומרת על הכללים באדיקות קנאית – כזה אסון נורא.
ולכל אירוע יש תירוץ מסודר.
קורונה? "היא בכלל מגפה עולמית". מירון? "המשטרה אשמה, המהנדס אשם, למה לא סגרו את המעבר, למה שוטרים חסמו אותו". שיממון הכותל בשבועות? "נו, היה מבצע צבאי בעזה והעסק מתוח". קרלין? "לא ראית איך חיברו שם את הפארנצ'עס?"
אבל הגיע הזמן לומר: מספיק.
חייבים להפסיק לעצום עיניים. ולא, אין לי פתרון קסם. אבל דבר אחד בטוח: מלהכות על החזה של מישהו אחר – לא תבוא הישועה. בתקופה האחרונה הסתכלתי קצת בתגובות של אנשים אחרי אסונות. פלאי פלאים.
כל אחד יודע בדיוק למה בא האסון. אין לו אפילו שנייה של תהייה. המוות הזה, בגלל המחלוקת בישיבה ההיא. האסון ההוא, בגלל האינטרנט של ההוא. הטרגדיה? זה ברור, בגלל הפאות הארוכות, וכן הלאה.
הכל ברור ופשוט. הכתובת הייתה על הקיר. חבל שלא מקשיבים. לו רק אותו יהודי היה מתעשת וזורק את המכשיר שלו, היינו חיים בגן עדן עלי אדמות. בלי אסונות, בלי פיגועים. באוטופיה מושלמת. יש עליו ממש דין 'רודף', למנוול.
אבל אולי לאור רצף האסונות שלא נגמר, במקום לחפש את האשם ברמזים שנוחים לנו, פשוט נסתכל על המציאות. נסתכל על זירות האסון, המקומות הקדושים ביותר שלנו, שדווקא בהם הקב"ה מעביר לנו מסר: אני לא רוצה לראות אתכם. לא בבית כנסת, לא בהילולא, לא בכותל, לא בחנוכות הבית לבתי מדרשות חדשים. לכו. לא רוצה לראות אתכם עד שתחשבו מסלול מחדש, אולי הגיע הזמן לעשות את זה. ולעשות את זה נכון. כל אחד עם עצמו. בלי להסתכל החוצה ובלי להציץ.
ואם כל אחד מאיתנו יטה אוזן וינסה להקשיב למה שמדברים איתו – אולי סוף סוף יפסקו הצעקות מחרישות האוזניים.
אמן.
ציידי הלייקים
זה בולט בעיקר בשעות מלחמה.
עיתונאים ישראלים בכלי תקשורת מובילים, בוחרים שוב ושוב לקדם את הנרטיב של האויב. ליצור דה-מורליזציה בציבור, להזיל דמעה על הכאב של האמא העזתית ולגלות אדישות מוחלטת לדמעות של האמא הישראלית. הם מגנים בכל פה את צה"ל, את תושבי הערים המעורבות, את גילויי התמיכה במשפחות האומללות. כל מה שקשור ליהודי הארץ הזו מגונה בעיניהם.
ואתה שואל את עצמך, איך, למען ד', זה קורה.
איך הם לא מתביישים.
ואז אתה מבין.
הרמב"ם כבר כתב על ההשפעה העצומה של הסביבה על האדם. "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו".
האנשים הללו, שגרים בתל אביב ברדיוס של שלושה רחובות, מהדהדים את מה שהם שומעים בסביבה שלהם. במכולת, בבית הקפה, הם שומעים כל הזמן רק את הדעות ה'נכונות', וקוצרים בגינן מחיאות כפיים, מה שגורם לכך שהם פשוט בטוחים שזה מה שהעם רוצה לשמוע.
והרשתות החברתיות, שהיו אמורות לגוון את סופרמרקט הדעות בישראל ולחשוף אנשים גם לדעות שונות מהדעות שהם פוגשים בחדר המדרגות, רק החמירו את המצב. כי בסוף, השיח ברשתות האלה הרבה יותר אלים, הרבה יותר קיצוני, והפידבקים הרבה יותר מהירים וחדים. הקיטוב רק מחריף והדה-לגיטימציה רק עולה.
בפועל, במקום להיפתח, אנשים נסגרים. הם עוקבים ונעקבים רק אחרי מי שחושב כמוהם, ובינתיים, ובמקום להתחבר יותר לעם, אותה קבוצה קטנה של עיתונאים, הולכת ומקצינה ומיישרת קו לחלוטין עם הנרטיב של האויב.
לא היינו נדרשים לסוגיה הזו, לולא היינו רואים סימנים מדאיגים גם אצלנו.
לפני כמה שנים היו נקודות חיכוך מעטות בין עיתונאים חרדים לחילונים. פה נפגשו באיזה כנס, שם הוזמנו לאיזה דיון. יחסים קורקטיים לגמרי.
ואז הגיעו הרשתות החברתיות, וזימנו זירת מפגש חדשה. לא מוכרת.
ופתאום גם עיתונאים חרדים יכלו לקבל חיבוק תקשורתי חם, ולהבין על מה מדובר. והתחושה הזו, כנראה ממכרת.
יש סט של עמדות שמזכות את הכותב בחיבוק תקשורתי. באהדה של הברנז'ה. כמובן, אף אחת מהעמדות האלה לא תסייע למגזר החרדי, לתדמיתו, לנראות שלו, ליחס חיובי לגדולי התורה שלו.
תמיד זו עמדה 'נועזת'. כזו שמבקרת את החלטות גדולי ישראל. שמתנצלת בשם הציבור החרדי על היותו נחשל מסכן ובור, ומנוצל על ידי עסקנים מרושעים. תמיד העיתונאי הוא 'מתקדם', הוא 'קול חשוב', 'קול אמיץ', 'קול מעורר מחשבה'.
והחיבוק הזה גורם ללא מעט מטובי אנשינו להפוך ל"ציידי לייקים" חסרי עכבות.
לשכוח מאיפה באו ולאן הם הולכים.
פה הם יגנו 'בתעוזה' את ההחלטה לפתוח חיידר בזמן הקורונה, לאחר מכן ידרשו להשליך לכלא מנהיג רוחני שתחת משמרתו קרה איזה אסון, יקנחו בדרישה חד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים לסקול בכיכר העיר את כל מי שאי פעם היה קשור להכנסת אורחים במירון, ואחר כך ילכו להתראיין על כך בארשת חשיבות ויזכו לתואר הנכסף: האמיץ.
וככה נפתחות עוד ועוד תוכניות אקטואליה: עכשיו נשמע קול חשוב בחברה החרדית, קול אמיץ שלא שומעים בכל יום, קול שחשוב לשמוע, ערב טוב ל…
וכן, זה הולך ומתדרדר.
אם בהתחלה הייתה מספיקה ביקורת קטנה על המגזר בשביל לקבל חיבוק גדול, היום התרבו הקולות והאמיצים, וכולם נדרשים ללכת עוד כמה צעדים בשביל לקבל ריאיון.
וכך מגיעות הדרישות להשליך לכלא מיד! בזה אחר זה, רבנים ועסקנים, ח"כים ושרים. ואחר כך מגיע המשפט האלמותי: במדינה מתוקנת היו עורפים ראשים על דבר כזה.
ואתה שואל את עצמך, הרי הדובר האמיץ, הקול החשוב, מעולם לא חצה את גבולות שבטי ישראל, מאיפה הוא למען ד' יודע מה קורה במדינות מתוקנות?
המדרון הוא חלקלק. אם התופעה הזו לא תיעצר מהר מאוד, יהיו עוד ועוד אנשים מתוכנו שימצאו את עצמם עמוק בעורף האויב. מצדיקים כל ביקורת ארסית על המגזר, מתכחשים לאחיהם, שונאים את המקום שממנו באו.
עוד לא מאוחר לעצור.
באומץ ובתעוזה, כמובן.
