לקינו בכפליים

הברית של הגוש המאמין אינה תלויה בפוליטיקאים ובעיתונאים

1.

"שיהיה ברור: הציבור החרדי ציבור יקר. אנחנו לא שונאים חרדים חלילה". המשפט האוטומטי הזה מלווה כל טקסט שבסיום קריאתו הקורא המצוי ירגיש דחייה וגועל כשהוא נתקל בחרדים ברחוב, כבר שנה ועשרה חודשים. בטח בפארקים או בצימרים. כדי להשניא חרדים בעידן הדיגיטלי חובה לכתוב: "אני לא שונא חרדים", אבל בואו תקראו מה יש לי לומר עליהם ותראו לבד שלא צריך להצהיר על שנאה כלפיהם כדי להבין שהם הבעיה הקשה ביותר של מדינת ישראל.

אתם מכירים מישהו שמצהיר שהוא "כן שונא חרדים"? גם אביגדור ליברמן, שברגע של כנות אמר שהוא מוכן לזרוק את החרדים עם מריצה למזבלה, לא מצהיר שהוא שונא חרדים חלילה. ברוח הימים האלו אך טבעי שלקראת הבחירות הקרובות כבר מונה במפלגתו אדם שתפקידו לרכז את מטה הציונות הדתית במפלגה. אם זה נראה לכם בזבוז כסף, אתם לא מכירים את השיח בתקופה האחרונה. זו השקעה מתבקשת. גם ימין. גם הבטחות ביטחוניות עם פתרונות בתוך 48 שעות וגם חרדים עם מריצה למזבלה, ו"שיהיה ברור, אני לא שונא חרדים".

2.

מבחינתי האישית הטור הארוך הזה נכתב בעיתוי מושלם לימי בין המצרים. כבר שנים שהציבור הדתי והציבור החרדי מושמצים בזה אחר זה בתורנות. פעם בגלל תקציבים לגרעינים התורניים ופעם בגלל תקציבים למורות חרדיות. מי שמחובר גם להתיישבות, גם לחרדיות, וכמובן חפץ בהרמת קרן התורה בארץ ישראל, סובל תמיד. החיבור הפוליטי בין הציבורים המושמצים בתורנות הוא הדבר המתבקש ביותר. ברור שיש חילוקי דעות. הרי זאת בדיוק הסיבה שהמהלומות נגדנו לא מגיעות יחד. עכשיו עונת "כמה עולה לנו אברכים" ומחר עונת "כמה עולה לנו מתנחלים".

אנחנו בחורבן כפול. במונחים פוליטיים קוראים לזה משבר. אבל הפוליטיקה היא רק מגרש משחקים. מסביב יושבים המוני אנשים שלוקחים אותה ברצינות (בצדק). הם לא רואים את המשתתפים בחדרים סגורים או אפילו במזנון הכנסת. וכאן, מבחינה חינוכית, מדובר בחורבן שלצערנו הרב הפוליטיקאים לא תמיד מביאים בחשבון.

פוליטיקאי חרדי הסבור שזה הזמן 'להיכנס' בציבור הדתי לאומי, יכול להיות שמכיר את כללי המשחק הפוליטי, אבל לא את הצופים מבחוץ. הציבור החרדי הנורמטיבי יודע בצער, שסיכוי סביר שצמוד למילים 'הותר לפרסום' יופיע שם של יישוב ביהודה ושומרון. החרדי הנורמטיבי יודע ומעריך את ההקרבה, את המסירות וכואב (מרחוק. נדבר על זה) את הכאב הנורא שהציבור הדתי לאומי משלם.

קחו את אסון מירון שבו בכל ריכוז חרדי ישבו שבעה, תכפילו אותו פי כמה גם בכמות הנופלים, גם בכמות הפצועים ובעיקר בכמות הזמן שהוא מלווה אותנו ותבינו באיזו תקופה חי הציבור הדתי לאומי. תוסיפו להתמודדות אלפי נשים שנמצאות לבד בשבתות ובחגים, המתמודדות עם גידול הילדים וניהול הבית כשהבעל במילואים והכל מתוך חרדה נוראית מפני נקישה בדלת.

בתוך המציאות הזאת הציבור החרדי צריך וחייב להסדיר את מעמדם החוקי של בני הישיבות. תגידו, איך אפשר להיצמד לכאב כשצריך להיאבק ולדפוק על השולחן? נכון, קל זה לא. בכל תקופה. ובהחלט צריך לדפוק על השולחן. בשבוע האחרון מסתמן שכנראה צריך להפוך את השולחן כדי להסדיר זאת. אבל אדם חרדי חייב לזכור את התיאור הטרגי הזה לפני שמדברים עם או על הציונות הדתית. לוחמה בשטח בנוי אינה קלה. לא בקרב ולא בפוליטיקה. כך נגזר עלינו, וחובה עלינו להילחם בהתאם לתנאי השטח.

3.

רק בואו נעשה סדר רגע לפני שנמשיך, כי העיתון הזה לשמחתי מגיע לקוראים רבים בני הציונות הדתית: כשאני מדבר על הציבור החרדי אני מדבר על קוראי עיתון 'משפחה'. לא כותבים כאן בעיתון את המילים 'דתי לאומי' בראשי תיבות מעליבים. הופיעו כאן כתבות מגזין על הרבנים הגאונים הרב מרדכי שטרנברג מישיבת הר המור והרב חיים דרוקמן זצ"ל לאחר פטירתם. כשמספר הנופלים בישיבה האנונימית (יחסית כמובן) בירוחם החל לטפס, ערכנו כאן כתבה מיוחדת על הישיבה הדרומית כולל שיחה עם ראש הישיבה הרב חיים וולפסון שליט"א. כבר שנים שקורא ליטאי של עיתון 'משפחה' מחכה לקרוא שיחת חג עם משפיע או אדמו"ר חסידי; והקורא החסידי נהנה מכתבה מקיפה על דמותו של ראש ישיבה ליטאי. חבר וקורא אני לכל אשר יראוך.

האם ישנם חרדים שחלק ממבנה ההשקפה שלהם הוא זלזול בכל מה שהוא לא אני? התשובה המצערת היא: כן. אני לא מדבר עליהם ולא אליהם. אני מדבר על הציבור החרדי שמעריך את מסירות הנפש של אחיו בשדה הקרב. ברור לו בוודאות שהוא לא יכול להיות חלק מזה, אבל זה לא אומר שהוא לא מוקיר זאת. לא צריך לתרום כליה כדי להתרגש עד דמעות כשנחשפים לסיפור של תורם כליה אלטרואיסטי. (איזה נס שבמגרש המשחקים הפוליטי לא עוסקים בחוק בנושא, כך מספר התורמים הדתיים והחרדים עולה מדי יום, בלי מכסות ובלי סנקציות. ואגב, עם מעט מאוד חילונים.)

4.

הציבור הדתי לאומי, שבדיוק לפני שני עשורים (תוכנית ההתנתקות) היה המושמץ התורן ביותר המדינה, נמצא במלחמה יום יומית עם עדויות מרגשות משדה הקרב. התקופה הזאת היא ניצחון חינוכי, אבל עם החמצה היסטורית שמוקדם עדיין לאמוד אותה.

נדבר על המספרים? רמת אביב ג' – שכונת מגוריו של יאיר לפיד מונה כ־12,000 תושבים. כמה נופלים יש שם ביחס ליישוב אלעזר בגוש עציון המונה כ־3,000 תושבים? אף אחד לא מדבר על המשוואה הזאת. היא לא מפריעה ליאיר לפיד לומר השבוע: ״החרדים יצביעו על זה שהילדים שלנו ימותו והילדים שלהם ישבו בישיבות ויקבלו מיליון וחצי שקל כל אחד״.

כשנתיים בלבד לפני המלחמה זעקו רבני הציונות הדתית (על שלל גווניה) נגד פיילוט שקידם הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי המבקש לשלב בנות ביחידות חי"ר. "לאור ניסיוננו עם חיילים ומפקדים בכוח הלוחם והעורפי של צה"ל", נכתב במכתב הרבנים, "אנו קוראים להימנע מצעדים מסוכנים אלו, ולשמור על אחדות צה"ל ועל אחדות העם לפי הנהלים שהיו מקובלים בצה"ל מאז ומעולם".

גם על דרכי ההתמודדות בסיטואציה כזאת ישנה מחלוקת בין דתי–לאומי לחרדי הנתקל בה. כי מה קרה בסוף? המכתב הזה לא הרשים מישהו במערכת יותר מדי. אבל כשמשפחה חרדית מכפר חב"ד שכלה בן וגילתה שאותיות הי"ד הן לא חלק מהנוסח הצה"לי, המערכת רעדה. לגילוי המצבה המאוחר (עם 'הי"ד' כמובן) הגיע שר הביטחון בכבודו ובעצמו כדי להתנצל בפני המשפחה.

הקונפליקט בין הצורך להילחם לבין 'והיה מחניך קדוש', נדון בהרחבה כעת ביחס לציבור החרדי, אבל הוא מלווה כבר שנים ארוכות את עולם הישיבות בציבור הדתי לאומי. מצד אחד "עזרת ישראל מיד צר". מצד שני אי אפשר לסכן רוחנית את הצעירים שרוצים לקיים את המצווה. "כל באיה לא ישובון", התבטא ראש המכינה בעלי הרב יגאל לווינשטיין ביחס לסכנה הרוחנית בשירות ביחידות הקרביות שלד"ג ושייטת. למה שם זה שונה מגולני וצנחנים? בשביל לענות על זה צריך להיות ראש המכינה בעלי (או בוגר). אבל הקונפליקט קיים.

בשמחת תורה תשפ"ד אפשר וצריך היה לפתור אותו. תלמידי ובוגרי הישיבות של הציונות הדתית הסתערו על האויב בכל מקום שבו הדרג הפיקודי כשל. עד שראש אמ"ן התעורר ממיטתו ועד שמפקד חיל האוויר הזניק מטוס ראשון לאוויר, הם כבר היו בקרבות פנים אל פנים בבגדי החג ובנשקים מאולתרים שנלקחו מחיילים הרוגים שהיו בקו הראשון של המתקפה. המפקדים שהיו עסוקים ביצירת פיילוט חינוכי במקום להיערך למסוכנות של האויב, כשלו. החיילים שהגיעו לצבא מבית המדרש, ניצחו.

בהיבט הצבאי בוקר שמחת תורה היה כישלון. בהיבט החינוכי של הציונות הדתית הבוקר הזה היה ניצחון. עכשיו השאלה היא מה עושים עם הניצחון הזה? האם נותנים לרב יגאל לווינשטיין מהמכינה בעלי לקבוע לאן ממנפים אותו כדי שגם בשלד"ג וגם בשייטת צעיר דתי ייכנס לצבא דתי ויצא דתי, או שנותנים לעקיבא נוביק ויאיר שרקי, בוגרי היחידה המיותרת גלי צה"ל הרחוקים מאוד מעולם ההלכה, לקבוע לאן הציונות הדתית לוקחת את הניצחון הזה ביום שאחרי?

5.

הרבנים הפסידו. נוביק, שרקי ועוד רשימה ארוכה של עיתונאים, ניצחו והפכו להיות חוד החנית של השיח אחרי הניצחון החינוכי בשדה הקרב. אני לא בוחן כליות ולב. כל אחד מהאנשים האלו מצהיר שההלכה היא לא דבר מחייב בחייו. ההגנה הכי טובה היא התקפה, גם אצל ג'ובניקים, וכך הוכרע שהעיסוק החשוב והבהול ביותר בשיח שאחרי שמחת תורה הוא: "יחסינו עם החרדים לאן?"

הרי אף אחד מהם לא נושא באחריות של תלמידים הצפויים להתמודד בשאלות ערכיות ודתיות בצבא. ראש ישיבת 'הר עציון' הרב יעקב מדן שליט"א כתב כשנתיים לפני המלחמה מכתב התנצלות מדהים בכנותו לקבוצת תלמידים שלו שהכווין להתגייס דווקא לשריון. "מכתב זה הוא מכתב התנצלות כלפיכם ואנו כותבים לבושתנו", פתח הרב מדן בגילוי לב. "בגלל צורכי צה"ל כינסנו אתכם ערב הגיוס והפצרנו בכם בלשון ברורה להיענות לבקשה ולהתגייס דווקא לשריון במקום לחי"ר. אתם, באצילות נפשכם ובהבנתכם את צורכי צה"ל באותה שעה, נעניתם לבקשתנו והתגייסתם כולכם לשריון.

"ללא הודעה מוקדמת הכניס צה"ל צוערות לפלוגת קורס קציני שריון יחד עם הצוערים, וכעת הקורס מעורב בצורה שאינה תואמת את גדרי ההלכה ומונעת מכם לשרת בו… מכאן ואילך נמליץ לצערנו לתלמידינו להימנע מגיוס לחיל השריון עד שההדרה תתוקן. נקווה כולנו לימים טובים יותר, לימים שבהם חיילים בני תורה לא ייאלצו להיות מודרים מיחידות לוחמות, לימים שבהם צה"ל יכבד יותר את הבטחותיו".

האפשרות לימים שבהם צה"ל יכבד יותר את הבטחותיו הגיעה במלחמה הקשה. צעירי הציונות הדתית הם חוד החנית, אבל השיח החשוב מאין כמותו כפי שמשתקף מבין שורות המכתב של הרב מדן (כאן הובאו רק חלקים ממנו), נעלם כלא היה. עיתונאים המרגילים את הציבור הדתי לאומי כבר שנים להכיל ולקבל כל עבירה, פתחו במתקפה קנאית נגד המחלוקת החינוכית עם הציבור החרדי.

הפובלציסט הדתל"ש חנוך דאום כתב ספר בשם 'אלוקים לא מרשה' (האות ק' במילה אלוקים היא רק בגרסה כאן). בספר שנערך על ידי חברו יאיר לפיד מתגולל דאום על החינוך הדתי לאומי כמו שאף מאמר מערכת ב'יתד נאמן' לא עשה. דרך זה הוא מתאר את יחסיו המורכבים עם הוריו ובסופו של דבר גם עם בוראו. הכל–הכל בגלל החינוך הלקוי במוסדות הציונות הדתית. הספר גרר בצדק ביקורת רבה בתוך הציבור הדתי לאומי. בשבוע שעבר, אחרי שח"כ משה גפני דיבר נגד השותפות עם הציונות הדתית, כתב דאום: "של נעליך כשאתה מדבר על הציבור היקר הזה".

6.

האם בציבור החרדי לא צריך לעשות שיעורי בית נוכח המלחמה שקיפחה את חייהם של מאות חיילים ומטלטלת אלפי בתים כשראש המשפחה במילואים בפעם הרביעית והחמישית? אני חושב שהתשובה היא: צריך. לצד מאבק עיקש עבור התורה ולומדיה מותר לכתוב בעיתון את מה שכולם אומרים בחדרים סגורים: ההסדר שעליו עמלים לא נותן מענה למי שלא לומד תורה.

"'אל תגעו במשיחי' אלו תינוקות של בית רבן. 'ובנביאי אל תרעו' אלו תלמידי חכמים", אומרת הגמרא במסכת שבת. מי שלא רוצה להיות שותף במלחמת הקיום של העם היהודי, צריך להמציא עבורו את הדרכים שבהן יוכל להשתתף במלחמה החשובה בשדה הקרב. אבל כיום המצב הוא שהרב מדן מגוש עציון מבקש התנצלות מתלמידיו. הצבא צריך להתאמץ מאוד כדי שהשמרנות החרדית המבורכת תחיה בשלום עם רוח המפקד (ושוב קרדיט עצוב למי שגנז את הניצחון החינוכי הזה).

7.

נשאלתי כל כך הרבה פעמים במה שונה צעיר חרדי שהוגה בתורה מסעדיה דרעי הי"ד שניצל כל דקה פנויה ללימוד תורה ונהרג בשדה הקרב? או מיונתן לובר הי"ד שהלך עם ספרי הלימוד למלחמה שממנה לא שב ועוד רשימה של צעירים שהצליחו לשלב? אכן, הם ראויים להערכה רבה על כך (לא בפעם הראשונה פה בטור).

כבוגר מוסדות ליטאיים אני מקפיד לומר יישר כוח לכל תלמיד ישיבה חב"די העומד במקום הומה אדם ומציע לחילונים להניח תפילין. חינוכית, אם הייתי חושב שזה שילוב נכון, הייתי שולח את ילדיי לעשות זאת. ועדיין זה לא מפריע לי להגיד ל'תמימים' המעולים האלו, יישר כוח (תנסו אגב, זה תמיד מפתיע אותם לטובה).

השתתפתי בלווייתו של סעדיה דרעי הי"ד. אבא שלו, חיים שיחי', תיאר בהספד את הרגע שבו סעדיה 'נדלק' על הישיבה. סעדיה חזר הביתה ואמר להוריו: "מעכשיו אני עושה שתי שבתות בבית ושבת עם ההורים", כשהמילה 'בית' פירושה ל'שבתי בבית השם'. מי אמור לזוז באי נוחות מה'מחייב' הגדול של סעדיה וחבריו הקדושים? צעיר חרדי שהוגה בתורה בבית השם בהתאם להשקפה שינק מהוריו ורבותיו, או עקיבא נוביק וחנוך דאום?

סעדיה דרעי, יונתן לובר, איתן רוזנצוויג, אורי שני ועוד רשימה ארוכה של קדושים הי"ד, הם ההוכחה הטובה ביותר שהספר המסית של חנוך דאום הוא שקר.

המבט הנכון, החיבור האמיתי, לא תלוי בפוליטיקאי או עיתונאי כזה או אחר. הוא תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו, יושבי בתי המדרש והנלווים אליהם. אם נבין שרב המשותף על המפריד וההסתה המתחלפת כלפינו היא רק בגלל החשש שבאמת נפעל יחד, התיקון הדרוש ייבנה ויכונן במהרה בימינו, אמן.