לראות עין בעין

הלקח מבלעם: מדוע לאדם אחד יש שתי עיניים, ומה קורה כאשר בוחרים להשתמש רק באחת מהן?

שאלה מפורסמת שאל פעם אחד מאבות החסידות הראשונים, הרה"ק רבי מרדכי'לה מנשכיז זי"ע. אותו צדיק – שלעדותם של חסידים יצא עליו כרוז בשמיים שקרא ואמר: 'רבי מרדכי הוא בלתי לד' לבדו' – התבונן פעם וחקר:

למה עשה הבורא ככה? מדוע נבראו לאדם שתי עיניים? לכאורה היה די לברוא לאדם עין אחת – והיא תספיק לו כדי לראות את כל הבריאה שסביבו.

והוסיף רבי מוטל'ה להתבונן ואמר: "בואו נתבונן בפה של האדם. הרי הוא נדרש לעשות פעולות רבות ומגוונות יותר. הפה מופקד על האכילה, השתייה, הדיבור והנשימה. ולכל המלאכות הללו מספיק פה אחד. ואם כן, מדוע צריך שתי עיניים כדי לעשות רק פעולה אחת – לראות?"

הוא הקשה וגם השיב תשובה נוקבת: "לא לחינם נבראו שתי העיניים. לכל אחת מהן מטרה בפני עצמה. עין אחת נדרשת כדי לראות את גדלות הבורא, בבחינת 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה', ואילו העין השנייה נועדה לראות את שפלות האדם עצמו, לגלות את חסרונותיו במידות ולראות את אפסותו לעומת גדלות הבורא".

לכל עין יש מטרה.

ומכאן בואו וניזכר בסיפור המרתק של פרשת השבוע. זהו המפגש הראשון והמרתק עם דמות של 'גדול' מאומות העולם. נביא־גוי. בלעם הרשע.

כל פרט בדבריו של אותו בלעם יכול וצריך ללמד אותנו שיעור חשוב. המשנה במסכת אבות מתעמקת ומנסה ללמוד 'מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?' ההבדל הזה חשוב ומלמד.

אין הרבה מידע על אותו בלעם, אך יש לנו עדות עצמית שלו. כשהוא פותח את אחת מסדרות הקללות שלו שהפכו לברכות, הוא מכנה את עצמו 'נאום הגבר שתום העין'. בפשטות מדובר בפגם חיצוני, אבל אחרי שאנו זוכרים את אמרתו החכמה של רבי מוט'לה מנשכיז נדע להבין טוב יותר את פשר המום הזה 'שתום העין'.

בלעם הרשע אכן היה 'שתום עין', הוא ראה רק בעין אחת. הוא אכן הכיר וידע את גדלות הבורא. אולם העין השנייה, זו שמיועדת לראות את שפלות עצמו, הייתה סתומה אצלו.

בעין אחת שלו 'מחזה ש־ק־י יחזה', עד כדי כך שדרשו חז"ל ואמרו על הפסוק 'לא קם נביא עוד בישראל כמשה' ואמרו: 'בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם נביא גדול כמשה – הוא בלעם'. עד כדי כך.

אבל בו בזמן הוא גם היה שתום עין. הוא התנהג כעיוור, הוא לא השתמש בעין השנייה, בעין שבה הוא היה אמור לראות את חסרונותיו. בלעם היה בעל סגולות נדירות ומיוחדות, אך מידותיו המושחתות הביאו לכך שעל אף רוחו הגבוהה והמתנשאת הוא מת בגיל שלושים ושלוש בשם רע ובביזיון.

כַמרחק בין הנאות גן עדן לסבל הגיהינום – המרחק בין הקצוות שבבני האדם, בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. המשנה אומרת לנו שההבדל הראשון ביניהם הוא 'עין רעה'. כלומר אי הסתפקות במה שיש, חמדת ממון אחרים ואף צרות עין וקנאה בשל אחרים.

בלעם הרשע 'הצטיין' במידה זו. כאשר שולח בלק שליחים לבקש ממנו שיקלל את ישראל, ד' מסרב לאפשר לו ללכת עימם, והוא נאלץ לשלחם בחזרה. שוב מגיעים שליחי בלק, והפעם שליחים רמי מעלה. הם מציעים לו 'כבד אכבדך', אך לא מזכירים איזו תמורה יקבל בלעם. תשובתו של בלעם להצעה זו מעידה על אופיו החמדני: 'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל', יש לו מושגים גדולים מאוד. השליחים עוד לא דיברו איתו על אופי התמורה, הם לא הזכירו לא זהב ולא כסף, והוא כבר מדבר על 'מלא ביתו כסף וזהב'. בעיני רוחו הוא רואה את העושר הנכסף.

אין אדם מדבר אלא מהרהורי ליבו, זה מה שהוא חומד ועל זה הוא מדבר.

אף על פי שמובן היה מאליו שהוא יקבל תמורה על שירותו עבור בלק בן ציפור, לא הסתפק בלעם במה שיש והמשיך לחלום על עוד בתים מלאים כסף וזהב.

'גבהות רוח' היא מידת הגאווה. אדם בעל רוח גבוהה מביט בכולם מלמעלה, ובהתאם לכך גם יחסו לזולת גס ומתנשא. הסמל של המשנה לאדם 'בעל גאווה וגסות רוח' הוא בלעם הרשע. התכונה הזו מצאה אצלו את ביטויה כאשר בלק שלח אליו את השליחים הראשונים וד' סירב לאפשר לו ללכת עימם. בלעם מנסח את סירובו ומנמק: "לכו אל ארצכם כי מאן ד' לתתי להלוך עמכם".

בלק, שמקבל את הדיווח הזה מפי השלוחים, יודע את נפש בלעם ומבין את הסיבה האמיתית לסירובו: הוא לא קיבל מספיק כבוד. לכן הוא מוסיף לשלוח לו 'שרים רבים ונכבדים מאלה'. הוא הבין שלא נאה לו לבלעם ללכת עם שרים פשוטים, אין זה לפי כבודו. הוא מכיר את צביעותו של בלעם והוא יודע שברגע שבלעם יחוש כי הוא ינחל כבוד רב – הוא יבוא בשמחה בלי להתחשב ברצונו של ד'.

והנה תופעה מופלאה. התרגום של אונקלוס על המילים 'נאם הגבר שתם העין' הוא 'שפיר חיזי', כלומר זה שרואה היטב. והדבר תמוה. כי לכאורה יש כאן היפוך משמעות. שתום העין רואה פחות טוב.

אך לפי הפשט הדבר מובן: כאשר אדם רוצה לראות במדויק, למקד את מבטו, הוא עוצם עין אחת. הדבר מצוי אצל צלפים שמנסים לכוון למטרה רחוקה. הם עוצמים עין. כך התגאה בלעם ביכולתו לראות את הנסתרות, דווקא משום שעין אחת שלו סתומה.

אלא שזה היה העונש של בלעם. העיניים שלו אכן היטיבו לראות למרחקים. הוא ראה את מה שנעשה בשמיים. אבל לרגע אחד הוא לא הצליח לצמצם את המבט בעצמו, לראות ולתקן את רוחו הגסה ואת מידותיו המעוותות.

המשימה שלנו, תלמידיו ובניו של אברהם – להתבונן בשתי העיניים. להביט אל המרחק, אבל לרגע לא לשכוח גם להביט קרוב קרוב. לצמצם את המבט אל תוך הנפש פנימה. להפוך את עצמנו לאנשים טובים יותר.