לרקוד עם הזנבות

הקיסר טראמפ

טוב, בואו נדבר על כסף. אין מנוס.

אבל רגע קודם לכן אני מרים דגל לבן: זה כבר לא קנאת סופרים אלא ייאוש סופרים. אם פעם היינו עוד בתחרות, אחרי שקראתי את מוסף הנושא של 'קולמוס' בנושא כספים, פרי עטו והגיגו של שכני מימין, שרול אלטר, כעת אני מרים ידיים. דגל לבן. שנינו כותבים אולי במחשב. אבל בזה נגמר הדמיון. רוחב היריעה, היצירתיות, הכתיבה הספרותית – באמת שאל תחמיצו.

אלא שהטור הזה מדלג בין שלוש תחנות שחלפתי בהן בשבוע האחרון. המוסף של גרובייס היה מעין סגירת מעגל. אבל בואו נלך לפי הסדר, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

תחנה ראשונה – הדלקת נרות בוושינגטון, מעצמת העולם, שנערכה על ידי ראש העיר ירושלים משה ליאון. רק לשמוע את זה, עושה צמרמורת. מי היה מאמין שראש העיר ירושלים המאוחדת יוזמן כאורח כבוד לבית הלבן וימסור אתה הערכה של תושבי ירושלים לנשיא על פעילותו למען ירושלים.

וזה קרה מייד אחרי החושך הגדול של הטבח הנורא בסידני למרגלות החנוכייה, וכאן, בעידן שבו האנטישמיות שוטפת את העולם, ובושה להזכיר את שם ישראל, עומד ליד החנוכייה נשיא המעצמה העולמית ומבטיח: "תמיד אהיה חבר של העם היהודי".

אבל לא על זה הדיון. אמריקה היא כסף. וושינגטון היא התזקיק שלה. היא–היא רומי המודרנית שעליה דיברו חז"ל, וטראמפ בהחלט עונה להגדרה של קיסר. בימים אלו הוא בונה את בניין הנשפים החדש והנוצץ שלו, והשבוע דווח כי הוא ישיק צי ימי אדיר ממדים שיכלול מאות כלי שיט אלימים במיוחד, שייקרא "צי הזהב".

המאירי הידוע אומר בקידושין שכסף הוא ראש המדברים בכל מקום. בוושינגטון פשוט רואים את זה. אין אצטלה של "כבוד התורה", גם לא בונים ארון זהב "לייקר לומדי תורה", כאן בונים ארונות מזהב ושיירות שרד מפלדה ופליז, כי זה המדד בסולם החברתי. אם אין לך כסף אתה לא שווה כלום. אתה שווה רק לפי הכסף שיש לך.

ולמרות שמהמקום הזה שולטים על העולם כולו, קשה מאוד לברוח מתחושת הריקנות. מכך שאין כלום מעבר. שהכל קליפה ריקה. שכל החליפות, לחיצות הידיים, הבשמים היקרים, החברויות כביכול, טפיחות השכם והחיבוקים המעושים, הכל הצגה שבה כולם משחקים תפקידים, כדי להתקרב עוד קצת לאלילי הכסף והזהב שמטריפים את חושיה של אמריקה.

להוציא את העיניים

אמריקה קפואה בחנוכה. מינוס 3 מעלות. אבל היהודים לא נחים לרגע.

הנושא החם ביותר בסצנה העסקנית היהודית באמריקה הוא האנטישמיות. בכל מסיבה ופורום, ערב תה ומפגש פנימי, כולם מדברים על אנטישמיות, או יותר נכון על אנטישמיות וכסף.

יש לא מעט מוסדות וארגונים שתפקידם להילחם באנטישמיות. יש להם מבנים מרשימים ומשרדי ענק שכשאתם חוצים את המסדרונות שלהם אתם מורידים כמה מאות גרם.

אגיד כאן משהו במלוא הזהירות, בידיעה שהוא עשוי להרגיז כמה אנשים.

אתה מתהלך במקומות הללו ואתה כבר לא יודע מה הביצה ומה התרנגולת. מה יוצר את מה, האנטישמיות את המוסדות הללו, או להפך.

פעם נהגו לומר, שכל היהודים האמריקאים משוכנעים שכל הישראלים הם שנוררים, וכל הישראלים משוכנעים שהאמריקאים מיליונרים, וזאת מסיבה פשוטה: אלו המייצגים שהם פוגשים.

האמריקאי שאתם פוגשים בגאולה בערב פסח הוא לא האמריקאי הרגיל. הוא מהעשירון העליון שמרשה לעצמו להשמיד כאן סכום שאנחנו היינו מחתנים איתו ילדים. ומכאן בשורה לאמריקאים בארה"ב, הישראלי שאתם פוגשים בשטיבלך, וגם זה שמנסה לתפוס טרמפ ביציאה משדה התעופה קנדי, הוא לא הישראלי הרגיל. והרי החדשות: רובנו לא עוסקים במשלח יד לפרנסתנו.

וזה נכון גם לגבי אמריקה כולה. לצד העושר מנקר העיניים, באמריקה יש מאות מיליונים שחיים בעוני מחפיר. לא מזמן הסתובבתי עם חבר שמשכיר בתים ברוצ'סטר באפסטייט ניו יורק, אחת הערים החשובות באמריקה, עם מוסדות רפואה מהשורה הראשונה בעולם ואוניברסיטאות נחשבות. לכאורה אתה נמצא בטופ עולמי.

אבל אז אני נכנס איתו לבתים ורואה את אמריקה האמיתית. עוני מחפיר, אנשים מהתחתית של התחתית. משפחות שמרוויחות 2,000 דולר לחודש, ונחנקות. שכבות של חרפה אנושית שגם אם תגרדו חזק לא תמצאו בארץ משהו שמתקרב לזה. אנשים שחיים בתת תנאים, בכוכים חורקים, עם שיניים רקובות, מוקפים בערמות של שמאטעס שאספו מהרחוב, ובטינופת שקשה לדמיין. ואתה עובר מבית לבית ורואה מחזות שהלב מתקשה לעכל.

גם הנתונים הפיננסיים לא מותירים ספק. החוב של המגזר הפרטי באמריקה הוא הגדול ביותר בהיסטוריה אי פעם. מיליוני אמריקאים נחנקים מחובות שאין להם דרך להחזיר.

אני שואל את החבר שמכיר היטב את העסק: הזאת אמריקה? והוא משיב: זאת אמריקה האמיתית.

ארה"ב היא אחת המדינות עם פערי העושר הקיצוניים בעולם. חלק קטנטן מהאוכלוסייה מחזיק הון, וכל השאר מתחלקים בפירורים. את הכסף שמחזיקים בעלי ההון הם לא יוכלו לבזבז גם בעוד 500 שנה.

יושב אותו עמל כפיים בסוף היום, מול המסך המרצד, מרבית הסיכויים אגב שהוא יהיה שחור, ורואה יהודים מחצינים את העושר שלהם, מארגנים ערבי גאלה נוצצים (למלחמה באנטישמיות), מושכים ומעורבבים, והוא שקוע ברפש שלו, ולפעמים זה הרגע שהאנטישמי נולד בתוכו. למחרת כשחבר מהעבודה יציע לו להצטרף להפגנה נגד רצח העם של המדוכאים בפלסטיין, והוא יחוש הזדהות מיידית.

אז נכון, יהיו כאלו שמייד יגידו: מה אתה רוצה, שיהודים יתחבאו? מה זו התודעה הגלותית הזו?

ראשית, כן. אנחנו עדיין בגלות. והאויבים שלנו מחכים מעבר לפינה. יהודים צריכים להיות חזקים, אבל אין מצווה להוציא את העיניים לכל אמריקה, על אוכלוסייתה המוחלשת.

יהודים תמיד היו תולעת יעקב. וכשאמרו ש"כוחנו בפינו" לא התכוונו לשתיית קוקטיילים בערבים לגיוס משאבים למלחמה באנטישמיות, אלא לשתדלנות שקטה ולאמירת פרקי תהילים מכל הלב.

בזיעת אפיך

נחתי בישראל ממש בערב שבת קודש. אי שם בשעת השקט נטלתי לידי את ה'קולמוס' שעסק כל כולו ברצון לעושר בהלכה ובהשקפה. מגוון שאלות וסיפורים היסטוריים שעוסקים בעניין הזה: כסף.

התחנה השלישית הייתה במוצאי שבת, כשנסעתי להתפלל אצל ר' שימען במירון.

רבי שמעון הוא תמונת מראה לכל רודפי הממון. מי שאכל קב חרובין במערה ולא הבין איך אנשים מסוגלים לעבוד את האדמה במקום לעסוק ברוח – דווקא הוא זכה לכמיהה של כל עם ישראל אליו, מכל קצות תבל.

הלא דבר הוא.

אחד מתחביביי הוא לקרוא מודעות אבל בעיון. זה עולם של קודים שרק חרדי מלידה יכול להבין, וגם הוא צריך להיות בפוקוס של מאה אחוז. אם כתוב "קבע עיתים לתורה", אתם מבינים שמדובר ביהודי שמעולם לא ראו אותו פותח ספר; אם הוא מכונה "ת"ח מופלג", ייתכן שהיה לו שיעור בדף היומי. "אוהב תורה" זה כבר סיפור אחר לגמרי. מרוב אהבה הוא לא התקרב.

סרקתי בחיי מאות מודעות שכאלה, באף אחת מהן לא כתוב "עשה מכה גדולה בחייו"; "היה יזם מצליח"; "הייתה לו רשת חנויות עם סניפים וזכיינים בכל הארץ"; "בסוף ימיו החזיק ברכב של מיליון שקל".

בכולם כתוב על ה"צנוע ומעלי", "מחלק צדקה לעניים", "טוב ומיטיב לכל", "בעל עין טובה ונפש אצילית", השאיר בנים תלמידי חכמים וכו'.

והדיסוננס הזה מפעפע. הרי כולנו יודעים מה חשוב בעולם. על מצבה של יהודי יהיו רשומים רק הדברים הרוחניים שקנה בחייו. למה כל זה לא מקבל ביטוי ביום יום?

איך תשעים אחוז מהיום שלנו עובר בעשיית דברים חסרי תוחלת, שאנחנו עצמנו לא רואים בהם משהו מספיק חשוב כדי שיהיו אקורד הסיום שלנו?

יש אגדה שהשטריימל החסידי התחיל מגזרה שגזר פריץ רשע על היהודים באזורו לעטות זנבות על ראשיהם כדי להשפילם. היהודים, ובפרט החסידים, שהם כידוע חכמים מאוד, החליטו לעשות מהגזרה המשפילה הזו חגיגה.

כך הומצא השטריימל הראשון, ומאז כל השאר היסטוריה. לפעמים אני כליטאי מתבייש בכובע המקומט שיש לי על הראש וחבריי החסידים מסתובבים עם ארנב חי ופועם על הראש.

הטכניקה עם הזנב והפריץ מלווה את העם שלנו בעוד עניינים.

כשהקב"ה השליך את אדם הראשון מגן עדן הוא קילל אותו: בזעת אפיך תאכל לחם, פירוש רש"י: "בזעת אפיך – לאחר שתטרח בו הרבה".

אולי חלק מאיתנו שכח, כי עברו כמה שנים מאז שנזרקנו מגן עדן, אבל העבודה היא קללה. היא אילוץ, היא לא חגיגה של שום דבר. ההתמכרות אליה וההשתעבדות לנוע במעגל האין סופי של הרדיפה אחרי הממון, היא התגלמות קללת האדם.

ובכל זאת רבים וטובים לוקחים את הזנב הזה וקושרים ככתר על הראש, ומסתובבים בגאווה בראש חוצות.

הם יעבדו בשש עבודות, ולעולם לא יסרבו לאף פרויקט. בבוקר יעבדו כשכירים, בצהריים יהיו עצמאיים, ובערב יתקמבנו על עוד איזה ג'וב שסידר להם הגיס המקושר. בסוכות ימכרו אתרוגים ובשמיטה ימכרו קרקעות לאמריקאים תמימים.

ואז אני חוזר לקרוא בקולמוס. כמה כתבות מרתקות על עשירים שהצליחו איכשהו – בעיקר בגלל מעשי צדקה – להיחרט בהיסטוריה.

וחשבתי לעצמי כמה עגום המצב. אנשים עובדים חיים שלמים בפרך, מתגדרים בנוצות העושר, וכל זה חולף ונעלם. גם אם יתמזל מזלכם ותהיו מהפרומיל של עשירי העולם, המקסימום שתקבלו יהיה אזכור בקולמוס של עוד 200 שנה, שיכתוב נינו של גרובייס, וגם את האזכור הזה תקבלו בעמוד 68 בלי תמונה.

היחידים שנותרים קיימים הם הרבנים, תלמידי החכמים, הצדיקים והישרים שמשאירים מורשת נצח. את משנתם לומדים ובתורותיהם הוגים וצדקתם עומדת לעד.

הנה כאן אצל רבי שמעון העני מהחרובים, נדחפים רבבות יהודים ומבקשים לזכות לחיים טובים.

אז מה עושים עכשיו? מתחילים להיגמל. סוגרים את העיתון ורצים ללמוד. או לעשות דברים של נצח.

זכותו תגן עלינו.