קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא דְּלִבָּא

תיעוד ממכינה לא דתית שטלטל את ליבי, ד"ש ממעבה היער

לא האמנתי, אבל להתרגשות שלי בחנוכה הזה, אחראי אירוע מאוד לא צפוי ומאוד לא מסוקר. רמז: לא תמצאו אותו במדור 'היכלי קודש' שבהמשך המגזין הזה.

אבל לפני שנמשיך: עזבו אתכם לרגע ממניֶירות וגינונים; קלפו מעצמכם לכמה דקות את פוזת הלא-רגשן-בכלל שגברים רבים אוהבים לעטות על עצמם; ותודו: חנוכה הוא שבוע מרגש. בשמונת הימים הללו, לכל אחד יש את הרגע הזה, שבו הלב שלו עולה על גדותיו. העניין הוא, שההתרגשות הזו מאוד אינדיבידואלית ולכל אחד יש את החלק שמרגש אותו.

יש מי שמתרגשים מעצם ההדלקה: שעת דמדומי חמה, אווירה של טהרה נזרקת על כל הרחוב. ככה, באמצע החולין, אנשים נחפזים פתאום הביתה, החסידים בפאותיהם הרטובות מהמקווה, הליטאים עם שעון שמנסה לכוון את הזמן המדויק, בין שקיעה לצאת הכוכבים, באמצע פונקט. ובמשך שעה ממושכת בוקעים מכל הבתים שירי הלל, 'הנרות הללו' ו'מעוז צור'. אור בתוך החושך.

יש מי שניצוץ ההתרגשות שלהם נדלק דווקא בזמן כְּבוֹת הנרות. שתיים או שלוש שעות אחרי ההדלקה, השלהבות כבות להן לאיטן, דועכות בזו אחר זו, ומתוך הפתילה שבשלב הזה כבר התנפחה לה כהוגן, אתה רואה סיפור מסתורי שנלחש כאן כבר אלפיים שנה (לפעמים אני 'חוטא' בהוספת שמן לנרות, רגע לפני כיבוי, כדי להתבונן עוד קצת).

וכן הלאה. והלאה. יש מי שמתרגשים מאווירת ה'ביחד' של ערבי הלביבות (אם כי, עם כל התיאומים, ההיעלבויות, ההשמנות וההיטלטלויות בהלוך ובחזור, לפעמים אני רואה בזה צביטה קטנה שהשאירו לנו היוונים בתוך כל החג היפה הזה). יש מי שאוהבים את ההדלקות ההמוניות, את המנורות הגדולות בפתחי הערים ובכיכרותיהן (תודה לחב"דניקים). וכמובן: אמירת ההלל השלם, המעמדים התורניים, ההליכה להדלקה אצל הרבי עם שירי הקודש ותחושת הכיסופים, ועוד ועוד.

אבל אני רוצה לספר לכם על אירוע משולי התודעה. משהו שנחת עלי לגמרי במקרה.

זה קרה בבוקרו של היום הראשון. מישהו שלח לי תיעוד. בתיעוד נראית כיתה ב'מכינה' ישראלית. קבוצת נערים שחושבת עצמה ללא-דתית, ישבה לה בבוקר הזה, נר ראשון של חנוכה, על חומר לימודי כלשהו. מסך גדול לפני הנערים, ועליו מוקרנים טקסטים שקשורים לחג החנוכה. כל אחד מקריא קטע.

ואז אני רואה אותו. בחור ישראלי טיפוסי למראה, רק למראה. והוא מקריא טקסטים מתוך ספר חסידי קדום שהוקרן על המסך. קטע יפה ועמוק על חג החנוכה. לא בטוח שחבריו הבינו את הקטע. אבל אני, שקיבלתי את התיעוד מאותו תלמיד, הבנתי גם הבנתי. אין לי מושג מה חשב לעצמו מי שבחר את הקטע, אבל מדובר ב'שטיקל' חזק ומרומם מאוד. רק מי שיודע להגות בכתבי החסידות, מכיר את המושג שבמרכז הקטע. אני מניח שרבים ייתקלו כעת במושג הזה לראשונה.

קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא דְּלִבָּא. זה המושג. בתרגום מארמית: מידת החיים של הלב. ובקיצור: קוסטא דחיותא. מקורו של הביטוי בזוהר הקדוש, והחסידות לענפיה פיתחה אותו. המושג מתאר חלק קטן של הנשמה, שנותר בגוף בזמן השינה. רק בזכות החלק הקטן הזה, יכול האדם להקיץ בבוקר משנתו ולקבל את הנשמה בשלמותה. בכתבי חסידות מבואר, שהגאולה הצפויה, תלויה ב'קוסטא דחיותא'. גם בשיא הדרדור הרוחני, גם במעבה החושך שמכסה את הארץ, גם בשיא האטימות שסותמת את הלבבות – הכל תלוי ב'קוסטא'. כל עוד יש את שביב החיים היהודי הזה, כל עוד נקודת האמונה מרצדת אי שם בתא נסתר כלשהו – עדיין יש סיכוי.

באידיש קוראים לזה: אַ פִּינְטַאלֶע אִיד. נקודת היהדות. כמו שלהבת קלושה שעדיין נאחזת בפתילה, כל עוד היא שם – עדיין יש תקווה.

תכף אסביר לכם מדוע טולטלתי כל כך, אבל קודם כל, מה שטוב למכינה ישראלית, בטח שטוב לנו. הנה, הקטע, מתוך 'נתיבות שלום':

"בגילוי פך השמן טמון סוד נס החנוכה. דווקא מתוך מצב של הֶעְדֵר – מתחילה צמיחה מחודשת. על דרך שזורעים באדמה גרעין זרע להצמיח תבואה, אין הצמיחה יכולה להתחיל כל עוד לא הרקיב הגרעין. וגם, אם נרקב לגמרי – לא יוכל להצמיח עוד; זמן הצמיחה, הוא רק בהיותו בין ההֶעְדֵר לקיום. כאשר כמעט כולו רקוב ורק קוסטא דחיותא נשארה בלי ריקבון – אז הוא מתחיל לצמוח מחדש.

"וכן בחיי הפרט", מוסיף הרבי מסלונים זי"ע. "יש שעוברים עליו מצבים הנדמים כהעדר מוחלט, ועליו להאמין באמונה שלמה שעדיין יש בו קוסטא דחיותא, שהיא אבן פינה לבניין מחודש. ובוודאי תימצא קוסטא דחיותא שממנה תתחיל שוב צמיחה. כי אין העדר מוחלט. ותמיד נשאר פך אחד של שמן ממנו ייבנה ויתכונן כבראשונה. ובזכות האמונה הזו – עתידין להיגאל".

ובכן, לפי האבחנה העדינה הזו, עניינו של חג החנוכה הוא ללמד שגם במצבים הכי חשוכים – צריך לחפש את ה'קוסטא', וממנה לעבוד על הצמיחה המחודשת. ה'קוסטא' הזו, היא אפוא שמירה מיוחדת משמים, מעין עצם-לוז לתחיית המתים – אלא שכאן מדובר בתחיית החיים. גם אם אדם הגיע למצבים ירודים מאוד – בוודאי תימָצֵא בו אותה 'קוסטא דחיותא', שממנה תתחיל צמיחה מחודשת.

לא ראיתי זאת כתוב בפנים, אבל אפשר לפתח את הרעיון הזה לאינסוף כיוונים נוספים. הרי חג החנוכה – כל כולו משדר את אותה קוסטא-דחיותא עלומה, את אותו שביב אור קלוש שבו נאחזים וממנו מדליקים שלהבת עצומה ומאירה. החג הזה נחגג בסוף החודש – כשהירח הולך ונעלם; מצוותה משתשקע החמה – והחושך מכסה ארץ; לא סתם חושך – אלא זמן החושך הארוך ביותר בלוח השנה. הלילה מקדים לבוא, היום מאחר להפציע. אפילו הטבע בשיא תרדמתו ונראה לכאורה כמת – העצים עירומים, אפילו עלי השלכת שעל הארץ נרקבים, והקור חודר לעצמות. מצוות ההדלקה – 'על פתח ביתו מבחוץ' – היכן שהחיצונים מרקדים, בשיא הטומאה והכיליון הרוחני, וזה תלוי ברגלי התַּרְמוּדָאִים, מלשון מרידה.

שיא הדכדוך. שיא הקור. שיא החושך. אפילו הירח נעלם. ואז אומרים לך: צא וחפש את הקוסטא. תדליק שלהבת קטנה, שמרמזת על פך בודד וזעיר שנמצא בתוך כל הטומאה שטימאו בה את בית המקדש. הפך הקטנטן הזה, טיפת החיוּת האחרונה שנותרה במקדש בתקופה השפלה ביותר בתולדותיו – ממשיכה להאיר לנו עד היום.

יש את מה שרואים לעין, ויש את התהליך התת-קרקעי, התוך-נשמתי, של הקוסטא הקטנה שמתעוררת לחיים. זוהי התכוננות לצמיחה, פריצה והתחדשות.

מאי חנוכה? ובכן, זו חנוכה.

התרגשתי מאוד, על שום שהתבוננות בצורתו של החג הזה, היא עדות אחת גדולה לקיומה של הקוסטא דחיותא. חשבתם פעם מה לאנשים הרחוקים משמירת מצוות ולהדלקת נרות? יש מנגינה ישראלית מסורתית לברכת הנרות (כולל ה'אַ-אַ-מֵ-ן' שכולם אומרים יחד, כולם מברכים וכולם עונים. הם לא למדו הלכות ברכות). הטקס נחגג ברוב חגיגיות. פוליטיקאים רצים מהדלקה להדלקה, וכל אחת כזו נדמית להם כעוד חצי מנדט שלם לקופה האלקטורלית. אפילו ב'מרצ' קיימו השבוע טקס הדלקה.

ואז הפוליטיקאי הישראלי הגנרי פוצח בנאום פוליטי מרהיב, גנרי אף הוא, על "גבורת המכבים". לכו תסבירו לו, שגבורת המכבים זה נחמד בהחלט. מי לא מתלהב מסיפורם ההרואי של אב זקן וחמשת בניו, שיחד עם קומץ זעום של יהודים חלשלושים יצאו לקרב נחוש ואיתן מול הצבא היווני האדיר, המצויד בפילים אימתניים וכלי מלחמה משוכללים. סיפור הגבורה שהסתיים בניצחון מפתיע של המעטים, מצית את הדמיון של כולם.

אבל רגע-רגע. אִילו מלחמת המכבים הקדושים מול כוחות ההתייוונות ההולכים וכובשים כל חלקה בעולם הייתה נערכת בימינו; כמה מהפוליטיקאים שנדדו השבוע מהדלקה להדלקה, מנאום רהב אחד על "גבורת המכבים" לזה שאחריו – היו מזדהים עם המכבים בזמן אמת? רמז: אף אחד. כדאי להם לעלעל בדפי ההיסטוריה ולשמוע על כוח תרבותי קורץ שהילך קסמים על רוב העם היהודי שבאותו הדור. היוונים הציגו תרבות 'יפה', כזו שכלל לא שללה את חכמת התורה. להפך: היא עודדה לימוד תורה, בתור עוד חכמה שכלתנית עם הרבה עומק ורוחב; היא רק שללה את היותה חכמה אלוקית ואת היותה נבדלת משאר החכמות המלומדות שהיוונים שאפו להטמיע.

אז מה פשר החגיגות הישראליות? למה הדליקו השבוע נרות אפילו במרצ? מה להם ולציון הניצחון על ההתייוונות?

התשובה היא הקוסטא. אותו גרעין אמונה קטן, נסתר, מכוסה, תת-קרקעי לחלוטין, שנושאיו אפילו לא מודעים לקיומו. יתרה מכך: הם ###מכחישים## את קיומו. הם מוכנים להישבע בכל הקדוש והיקר שאין להם – שהאמונה הזאת לא קיימת.

אבל היא קיימת, ועוד איך קיימת. הקוסטא הקטנה הזו בצבצה השבוע ממקומה מתחת לפני הקרקע – באלפי הדלקות קטנות וגדולות שנערכו במקומות הרחוקים ביותר, הקפואים והמנוכרים ביותר. קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא דְּלִבָּא.

אחד מסיפורי הילדות שעליהם גדלתי, הוא סיפורו של רבי פתחיה. הוא היה סוחר יערות נודע ונמנה על חסידיו של הרבי הרש"ב מליובאוויטש זי"ע. שום דבר לא הכין אותו לפנייתו המפתיעה של הרבי, בעיצומו של שמחת תורה, בעניין שקשור לימי החנוכה שיחולו חודשיים לאחר מכן.

"ר' פתחיה", אמר הרבי, "הרי אתה נוסע הרבה ליער, ולפעמים אתה שוהה שם כמה ימים רצופים. בחנוכה אתה לוקח איתך נרות?" רבי פתחיה היה נבוך. "לא, רבי. אני משתדל לחזור הביתה במהלך הלילה ולהדליק עם הילדים". אבל הרבי התעקש: "השנה תיקח איתך נרות. אולי תזדקק להם".

הגיע חנוכה. רגע לפני היציאה לדרך נזכר רבי פתחיה בהוראת הרבי. הוא סב על עקבותיו, ניגש לארון העץ ולקח איתו כמה נרות גדולים, שיהיו איתו ביער. הערב בא, ירד הלילה, ורבי פתחיה עדיין ביער העבות. הכוכבים מנצנצים אליו ממרום ומזכירים לו שהשעה מאוחרת.

ואז, ממש כמו בסיפורים, זה קורה. צעדים מהירים מאחוריו. סמרטוט גס ומגושם נדחף לעיניו ונקשר מאחורי עורפו. ידיו נכבלות לאחורי גופו. גם את רגליו קושרים אלמונים זו לזו בזריזות. עכשיו הם מתחילים לחטט בכיסיו. מחפשים כסף. האחד עוסק בכיסי מכנסיו, והשני במעילו. תזקיק חלום הבלהות שלו כל חייו – מתרחש ממש עכשיו. החיים עוברים לפניו כמו בסרט נע.

הוא מקווה, שכאשר תסתיים מלאכת השדידה, לפחות נפשו תישאר לו לשלל. ישחררו אותו הביתה – ללא כספו אבל לפחות עם חייו. לא כך חשבו השודדים. "את כל כספי לקחתם", התחנן, "לפחות תשאירו לי את החיים". במקום תשובה, הופיע חיוך שטני. "נראה לך? הרי ברור שאתה תרוץ להתלונן במשטרה ואז יתפסו אותנו. אנחנו חייבים לחסל אותך".

ואז הוא נזכר בנרות. ליל ראשון של חנוכה היום. "גם כשמוציאים להורג, מקובל למלא משאלה אחרונה של הנידון. היום יש לנו חג של נרות. אנא, אפשרו לי להדליק כאן נר אחד". השלהבת, חשב לעצמו, תעלה מעלה מעלה, ועימה תעלה גם נשמתו.

לזה הסכימה הכנופיה. פתחו את כבליו, הורידו את הסמרטוט, ונעמדו להסתכל מה מעשיו לפני מותו.

רבי פתחיה שלף את הנרות הגדולים. נר אחד, שמש אחד. להדליק נר חנוכה, שעשה ניסים. ב'שהחיינו', כבר לא עמד לו קולו. במקום זאת פרץ בבכי. הנר הודלק, והוא לחש את 'הנרות הללו'. רק שפתיו לחשו את המילים בעוד עיניו זולגות דמעות. השלהבות האירו למרחוק.

לפי הסיפור, באותה שעה ממש טייל ביער האפל פריץ, ספון במרכבה. בראותו מחלון המרכבה אור מנצנץ בין העצים – נדלקה סקרנותו. הוא סטה מדרכו וכיוון את המרכבה לכיוון האור, לראות פשר דבר. גם אקדח היה בידו, ליתר ביטחון. התקרב והתקרב, והנה הוא רואה את המחזה במלוא אי נעימותו. יהודי בוכה ליד נרות, וקבוצת שודדים לפי מראם והציוד שלהם, עומדים ושומרים עליו.

את ההמשך אתם מדמיינים לבד. הספיקה קריצה אחת של הפריץ לעבר שומריו, כדי שהשודדים ייקשרו באזיקים, בדרך לקלבוש. רבי פתחיה ניצל. בזכות הנרות.

הקוסטא, רבותיי. זו שוב אותה קוסטא. שלהבת קטנה שריצדה במעבה היער, והחזירה לחסיד את חייו.

כיום אנחנו לא ביער, ושודדים לא קמים עלינו. אבל גם עכשיו, לפעמים מרגיש לנו חשוך וקר. בשמונת הלילות הללו יש לנו הזדמנות להדליק שלהבת קטנה, עם פוטנציאל להפוך לאור גדול.

תודה לך, נער ישראלי יקר ונלבב, ששלחת לי את התיעוד והזכרת לי את הקוסטא. יהי רצון שגם בך וגם בנו היא תתעורר במהרה, והשביב הזה יהפוך לניצוץ גדול ומאיר למרחקים. חנוכה מאיר!