שמעון בריטקופף
י"ב אדר התשפ"ו
ביום שני הוא מתקשר. המפיק.
אם יש משהו שהשנים מלמדות אותך, זה שמאחורי האפרכסת לא מחכה לך המחאת בונוס.
לכל היותר הערה על 'סערה' שעוררת בטורך בשבוע האחרון, נזיפה על מה שלא כתבת, או גרוע מכך: בקשה על מה לכתוב.
אבל אני עונה. נו מה, יש לי ברירה?
היו יהודים בהיסטוריה שנאלצו למכור צלבים רח"ל בשביל להתפרנס, אני סך הכל עונה לטלפון. ואז, אחרי מילות נימוס הדדיות, זה מגיע.
השבוע, תשנה קצת מהרגיל. אולי תשנה קצת קונספט.
אל תשכח שזה גיליון פורים, הציבור רוצה לצחוק קצת.
וככה אני מוצא את עצמי עכשיו מול המסך המרצד וחושב איך מצחיקים את הציבור.
אם אני מבין נכון, הרציונל שעומד מאחורי היוזמה הזו, "לשנות קונספט", אומר שמשהו לא תקין. הציבור עצוב, צריך לשמח אותו.
ואיך תשמח אותו? איך תביא חיוך לציבור דווי, רווי תלאות, טרוד בפרנסה ובגידול הילדים, במשכנתאות ובנזילות מהגג, בהפגנות ובפקקים?
תבקש מברייטקופף ש"ישנה קונספט", זה כבר יעבוד. אחרי שנים של טורים בינוניים, של קטטות מביכות עם השכנים כדי לגרור תשומת לב, של תאוריות שלא מחזיקות מים, הגיע הזמן לקונספט.
רק ישתנה הקונספט, ושמחה גדולה תפרוץ בעולם. איך לא חשבתי על זה עד היום.
האמת שאין דבר יותר עצוב מלנסות להצחיק, ואין דיכאוני יותר מלשנות קונספט. שמחה מעושה – היא תחתית החבית של הרגשות.
תהום רבה.
קחו את בחורי הישיבות ביום השני של פורים. פורים דמוקפים. הם כבר אחרי שלושה סיבובים של שתייה.
בקושי מצליחים לסחוב את הרגליים. עוד מעט ייגמר היום, והם רק רוצים לזרוק את עצמם על מיטה, אבל אין ברירה.
אתמול הם נתקעו בסעודה אצל נגיד בני־ברקי, ושכחו בשביל מה הם יצאו למשימה.
עכשיו חייבים להשלים פערים, שהת"תניק הכעוס לא יהרוג אותם.
אז הם מידרדרים מהאוטו למדרגות, ומהמדרגות לאוטו בברכיים כושלות, בקול צרוד וברוח שפלה.
כשהם נכנסים בשערי דירתו רחבת הידיים של הנגיד הירושלמי, הם שואבים אוויר מלוא הריאות, ובקול שמבקש להסתיר את כל שהם מרגישים שרים את ה'אוי אוי אוי אאווויי אווויייי' המפורסם.
קשה להישאר אדיש מול מראה שכזה. חבורה של הושענות חבוטות, שמתנדנדות בערפול חושים, ואתה מתקשה להבחין אם הם שרים שירי פורים או בוכים על מר גורלם.
את התשובה האמיתית לא נדע לעולם, דבר אחד בטוח: זה נשמע אותו דבר בדיוק.
את הנגיד שמקבל את פניהם זה לא מעניין. הוא רוצה שיהיה לו שמח. הוא בעניין של "לשנות קונספט".
הוא הולך להוציא צ'ק, והוא דורש שישירו לו, שירקדו וישמחו אותו ואת משפחתו.
וכך מתרחש מפגש בלתי אפשרי בין בני־עשרה שרק רוצים לראות מיטה, לבין נגידים שמנמנים שיצאו מהמיטה ורוצים שירה עד לב השמיים, ואת התוצאה מכיר כל ירושלמי, והיא עצובה מאין כמותה.
אבל בדיוק כמו אותם בחורים יקרים שמנסים בכוח לעשות עוד סיבוב ושותים בפעם הרביעית ומשאירים ד"ש של קיא, מלמולים והברות לא ברורות עד שמתמוטטים בקרן זווית, גם אני נאלץ. אז נשנה קונספט. פרנסה היא דבר מקודש.
פאנל פרשנים
הקדמה קטנה: יש הסכם עוקץ בלתי כתוב בין העיתונאים במגזר החרדי לציבור הרחב.
הציבור מאמין שיש לעיתונאים ידע בכל תחום: מתאריך הבחירות, מגמת העלייה במחירי הנדל"ן, זהות המנצח בבחירות באלבניה וכמובן־כמובן השעה המדויקת שבה תתחיל המתקפה באיראן. בין העיתונאים יש הסכמה שבשתיקה – לא להכחיש. לשמור על ארשת פנים עמומה, פנים מכורכמות, פליטת המהומים לא ברורים שישאירו מקום לדמיון ועוד טכניקות מהסוג הזה.
אבל בזמנים האלה, האוחזים בעט הופכים לסמי־נביאים.
עכשיו צריך להבין משהו: בדרך כלל מי שבחר במקצוע הכתיבה הוא האישיות הכי רחוקה מהבנה מעמיקה בענייני העולם.
בדרך כלל מדובר באנשים בעלי מזג מעורער, אוהבי ספר, עם נטייה להתכרבל במיטה ימים שלמים ועצלות שאין לה סוף.
תשאלו כל מפיק בכל עיתון איזה מרדפים הוא צריך לנהל אחרי כותבי הטורים בשביל לקבל את התוצרים – ותקבלו סחרחורת.
יש סיכוי גבוה יותר שנראה את חמינאי מתגייר והופך לאברך בכולל חזון איש מש'העיתונאים' שהתכונה הכי בולטת שלהם היא דחיינות כרונית, ינצלו את ה'קשרים' לדבר עם 'מקורות' בעניין המלחמה.
וכאמור, עבדכם הנאמן, שיש מי שחושד בו שהוא יודע דברים שאחרים לא יודעים, מקבל את כל סוגי המעורבים במלחמה ההולכת ומתקרבת – וכעת הגיע הזמן לתת בהם סימנים:
האנליסט
זה שהכל ברור לו. נהירים לו שבילי המפה האווירית ומטוסי התדלוק שהגיעו לארץ כשבילי שכונתו.
הוא מונה בפרוטרוט כמה סימנים צריך בשביל לדעת ש"זה הלילה". עיניו נתונות למדד הפיצה בוושינגטון ולמדד השווארמה צמוד לקריה.
יש לו ניתוח פרופיל מעמיק על האישיות של טראמפ. הוא יודע מה הוא אומר כלפי חוץ ומה הוא מתכוון בפנים.
מעבר לזה הוא גם עוקב אחרי שדה הקרב, סופר ספינות מלחמה ונושאות מטוסים, ובלילה, כשאף אחד לא שומע, יש לו שם חיבה לכל נושאת מטוסים.
הוא מכיר את הגנרלים בשמותיהם, וגם להם שמות חיבה.
בכל מה שקשור למוכנות העורף, הוא טוען שהבעיה המרכזית היא המשגרים.
לאיראנים נשארו רק 72 מהם, ו'אנחנו' עובדים עכשיו לפגוע בכמה שיותר.
הוא גם יודע שבמערכה הזו יהיו כלי נשק שעוד לא היו.
יש לו סיפורים מזרי אימה על דברים אלקטרומגנטיים, אלוקים יודע אם הוא ממציא מילים או שקרא משהו, אבל הכל נאמר בביטחון מוחלט שצובר קהל מעריצים שהולך ומתרחב.
"בינתיים הכל דיבורים. כשייקחו את מוטק'ה השכן שלי שמתדלק מטוסים באוויר לבסיס – מתחיל הדבר האמיתי. עד מוטק'ה – הכל מסך עשן".
רשמנו.
הסקרן
הוא מגיח מהצללים של עזרת הנשים, רגע אחרי ה'עושה שלום' של מעריב.
בצעדים חרישיים, כמעט טקטיים, הוא מתקרב אליך כאילו הוא לפחות ראש אגף המבצעים במוסד ביום של פשיטה בלב ביירות.
הוא לא אומר שלום, לא שואל מה נשמע. רק לוקח אותך הצידה, אל הפינה של לוח המודעות. כנראה מודעות ההגרלה על הדירה בטבריה מסתירות את האוזניים של ה'אויב'.
"נו?" הוא זורק לחלל האוויר. מילה אחת, הברה אחת. הוא לא מפרט, כי הוא יודע שאתה יודע, ואם אתה לא יודע – כנראה אתה לא אמור לדעת.
הוא שומר על דממה מבצעית. במונחים של הסטנדרטים המחמירים של בני ברק, הוא כרגע בשטח אויב, והקירות, הו הקירות, הם מאזינים יותר טוב מה-NSA.
אתה מביט בו. לא באמת יודע מה הוא רוצה – האם זה חוק הגיוס? האם חוזרים לממשלה?
אבל אז אתה נזכר מה הוא באמת רוצה. את התחושה הזו, שהנה, הוא קרוב לצלחת, שהוא נוגע בקודש הקודשים של מקבלי ההחלטות.
אני מתקרב לאוזנו, הוא עוצם עיניים ואני יכול לשמוע את גלגלי השיניים במוחו מסתובבים במהירות במטרה להבין איזה סיווג הוא עומד לקבל. "מתחמם מאוד", אני לוחש.
"ממש מתחמם, ואל תשאל אותי יותר. אתה מבין מה אני מתכוון", אני ממשיך בלחש ופותח את הסידור מהצד של התהילים להמחיש את חומרת העניין.
"איי איי איי", הוא אומר, "אמרתי לאשתי. היא לא האמינה. מתחמם אתה אומר. פששש. ומה עוד 'אומרים שם'?"
את חטאיי אני מזכיר, זה הרגע שבו כוח האיפוק אובד לי.
אני מתחיל לזרום עם הסיטואציה עם סיפורי אלף לילה ולילה, שהיו שולחים את הסופר שמואל ארגמן לפנסיה מוקדמת.
לא בשבילי, אלא בשביל היהודי שמולי.
חסד של אמת.
המקושר
"התקיפה תהיה ביום רביעי בלילה, בשעה שתיים שלושים וחמש ושבעה חלקים".
איך אני יודע? ממנחם קולדצקי, חבר אישי שלי. אני פוגש אותו בשטיבלאך כל יום.
בחור ממש נחמד וצ'יקבער, אבל הוא יודע דברים שאף אחד לא יודע.
הוא גם מחובר מצד אחד למועצס, כשהקצינים מגיעים להתברך לפני התקיפה הוא הראשון שיודע, ומצד שני יש לו בצבא מהלכים שאתה לא מדמיין.
ראיתי לאחרונה שהוא טרוד בהרבה שיחות, ניגשתי אליו שאלתי אותו: "מנחם, תגיד רק לי, אני לא אומר לאף אחד, רק תן לי רמז, השבוע או שבוע הבא?
"תאמין לי שאני לא כמו כולם ששואלים סתם בשביל הסקרנות.
"אני חייב לדעת בגלל שגיסי מתחתן, ואם יש מלחמה אני רוצה לשריין את המקלט של החיידר".
והוא נתן לי רמזים די ברורים שזה מתקרב וצריך להיערך.
למחרת שאלתי אותו עוד פעם, והוא אמר לי: "צריך הרבה תפילות".
אתה מבין, אני לא טמבל, אני יודע לעשות אחת ועוד אחת, ובאמת ברוך השם, נס שאני שכן שלו, כי באמת שמרתי את המקלט של החיידר לחתונה. גם בלום ווייס מחתנים וגם הם ניסו לתפוס את המקלט, אבל אני סגרתי קודם.
חסד השם.
ותשועתם היית לנצח. פורים שמח, יהודים. שנזכה לראות יד השם בימים ההם בזמן הזה.