לשרוד או לחיות

הילד הזה בכלל לא רצה למרוד, אבל הוא רצה מאוד לחיות. סיפור

"כבר משחר נעוריו ראו בו שעדיו לגדולות".

לא, זאת לא פתיחה קלישתית לעוד ביוגרפיה על גדולי ישראל. פתיחה שאני לא ממש אוהב, דרך אגב, כי היא מראש אומרת לילד שקורא אותה: לך, חמוד, אין סיכוי להיות גדול בתורה, כי בניגוד לאותו גדול, בך משחר נעוריך ניכרו דווקא סימנים של ילד שובב ומופרע. אבל זה כבר נושא לטור אחר.

בסיפור הנוכחי הפתיח הזה דווקא כן נכון, כי אליהו הקטן באמת היה ילד פלא, בן יחיד ואחרון אחרי סדרה ארוכה של בנות. ההורים הנרגשים, שציפו לבן כל כך הרבה שנים, הפנו את כל משאביהם לטפח את הבן יקיר, שישמור ויישא בגאון את שם המשפחה המקורי וכמובן יביא להם הרבה נחת ושמחה.

הם לא חסכו דבר לוודא שלאליהו הקטן יהיה טוב. הם השקיעו בו ברוחניות ובגשמיות כאחת והילד אכן הצדיק את ההשקעה הזו וגדל לשם ולתפארת. הוא היה המוכשר ביותר בכיתה, עם הציונים הטובים ביותר; ילד מלא חן ומתיקות שעשה הכל כדי לרצות ולשמח את הוריו.

כשלמד בישיבה קטנה התחילו החריקות. מרד גיל הנעורים נתן את אותותיו ואליהו התחיל לחפש את המקום והזהות שלו. זה התחיל בנגן עם מוזיקה לא כשרה, המשיך בחוצפה למשגיח שלו, אחר כך בבגדים פחות ישיבתיים.

ההורים היו אובדי עצות ולא הבינו מה הסתבך פתאום בסיפור הזה, שהתחיל כל כך יפה. הם כעסו ובכו ואחר כך הבטיחו פרסים עד לב השמיים, רק שהילד יחזור למסלולו. אבל לצערם הרב, מפה לשם, לראשונה בחייו של אליהו הוא החל לקבל גערות והערות על ימין ועל שמאל עד שלבסוף הוא סולק מהמסגרת וחזר לביתו טעון וכועס.

מאליהו הילד המרצה הוא הפך לממורמר ומורד בכל סמכות, גם בגלוי. אליהו התחיל תהליך כואב ומצער של ירידה רוחנית ולימודית, ולאחר גלגול בעוד כמה מסגרות הוא הגיע לבסוף לצבא. שם הוא כבר פרק עול דת לגמרי, למגינת לב הוריו וכל מכריו.

למעשה, מי שהכיר באמת את הילד ידע שהאור לא כבה ושהלב שלו הוא הטוב והרגיש ביותר בעולם. אבל הכאב הפנימי והיצר עשו בו שמות. אליהו הלך והתרחק, עזב את הארץ ונפל למקומות העצובים והחשוכים ביותר בעולם. ההורים היו שבורים ורצוצים. אין כאב בעולם שדומה לכאב שחש הורה כשהוא רואה כך את בנו יחידו ואהובו. גם הקשר בין ההורים לבנם היה רחוק ומנותק. אומנם מדי פעם הייתה שיחת טלפון קצרה, טרנס אטלנטית, אבל בזה הסתכם הקשר הרעוע.

אפשר למלא ספר שלם בתלאות שהילד הזה עבר, אבל נדלג לסוף העצוב: אביו של אליהו נפטר לאחר מחלה קשה ולאחר תקופה קצרה הוא איבד גם את אימו היקרה.

אליהו הגיע מרחוק לשבת שבעה עם אחיותיו. זה לא שאמרו לו מפורש, אבל רוח הדברים, הלחישות, המבטים אמרו לו: אתה זה שאשם. הכל קרה בגלל הבן הזה שלהם. עוגמת הנפש והצער הנורא הם שהביאו לתוצאה הנוראית הזו. ואליהו שמע, ראה, שתק והחריש ורק הוסיף עוד טונות של כאב וייסורים לנפש החבולה שלו.

רצה הקדוש ברוך הוא ואת אליהו עם הסיפור שלו פגשתי באיזה בית קפה נידח אי שם בחו"ל. ישבנו שם יחד ושם שמעתי את כל הסיפור – ויותר ממה שסיפרתי לא סיפרתי. אליהו חי עם עצמו לבד. הוא עובד בעבודה ששמורה לגאונים בסדר גודל כמותו, מרוויח יפה, אבל כל זה איננו שווה לו. בסוף אליהו בודד ועצוב. הוא לכאורה לא שומר מצוות, אבל תכל'ס, למרות הכל, הוא לא יפסיד את חמש הדקות ביום של תפילין, קריאת שמע וגם כמה שורות ממסכת בבא קמא, 'עוז והדר' עבה וכרוכה, שנשארה לו מהשטייגען של הישיבה קטנה.

בסוף, רגע לפני שאנחנו נפרדים, הוא מספר לי סיפור קטן שקורע אותי לגזרים:

"ביום האחרון לפני שחזרתי לביתי אחותי מצאה בארון קופסה קטנה מלאה במאות פתקים קטנים.

"'קח, זה בשבילך', היא אמרה לי. 'זה פתקים שאמא כתבה עליך'.

"מסתבר שתקופה מסוימת בחייה היא הלכה לטיפול שיעזור לה עם כאבי הנפש שלה. המטפלת אמרה לה לכתוב משפט אחד שהיא חולמת עליו. 'בכל פעם שאת מרגישה כאב תכתבי אותו שוב ושוב'.

"כשהגעתי לבית שלי פתחתי את הקופסה. הוצאתי פתק אחד וזה מה שהיה כתוב שם:

"'שאליהו יחזור בתשובה'.

"הוצאתי עוד פתק, עוד אחד, ועוד אחד ובכולם היה כתוב אותו משפט: 'שאליהו יחזור בתשובה'. היו שם מאות פתקים קטנים כאלו, צהובים ומוכתמים בדמעות.

"תאמין לי, עברתי הרבה כאב בחיים, אבל זה היה הדבר הכי קשה שחוויתי אי פעם. החזקתי את הקופסה הזו ובכיתי כמו שלא בכיתי מעודי.

"אל תתבלבל, אני לא בכיתי מצער כי פתאום רציתי לחזור בתשובה. ממש לא. רק הרמתי עיניים לשמיים ובכיתי לאמא שלי. אמרתי לה: 'אמא, תאמיני לי שכל החיים אני רוצה לעשות את זה. את המשאלה הזו שלך הייתי מוכן להגשים כבר מזמן, אבל לחזור בתשובה לא היה הבעיה שלי, תאמיני לי.

"'את יודעת, אמא, הלוואי שהיית כותבת שם בפתקים האלו: שלאליהו שלי יהיה טוב, שאליהו יהיה שמח, שאליהו ימצא שידוך, שאליהו יצא מהדיכאון שלו, שאליהו יתחיל לחיות ולא רק לשרוד.

"'אמא יקרה ואהובה שלי – צרחתי שם בחדר – זה לא נכון הפתק הזה. האם זה בעצם הסיכום של תמצית חיי: 'אליהו, תחזור בתשובה'? לא נכון. ממש לא. הסיפור שלי זה בכלל: 'אליהו רוצה לחיות'"…

שנים שאני הולך עם הסיפור הקשה הזה ומספר אותו בכל פעם שאני פוגש הורים יקרים שרואים את בנם תועה והולך. לדבר עם הורים שחווים כאב כזה זה בחינה של 'של נעליך מעל רגליך', כי אדמת קודש היא.

ועם כל זאת, תזכרו את הסיפור הזה ותבינו שהילד הזה סובל ומיוסר לא פחות מכם. הקושי שלו הוא לא 'השיבנו אבינו לתורתך', אלא 'אתה חונן לאדם דעת'. סיפור חייו הוא לא שומר או לא שומר, אלא אם הוא חי או שורד, אם טוב לו או רע לו. וככל שנצליח לתקן את מצבו הנפשי – ממילא תחזור גם התורה הקדושה למקומה.