לשרוף את המועדון

להראות להם

כשהתחילו ההפגנות על מה שמכונה 'המהפכה המשטרית', חשבתי שאסור לוותר על אף פסיק מהרפורמה במערכת המשפט. היה ברור שהמלחמה היא בכלל לא על עצמאות בית המשפט, אלא על אופייה של המדינה. בעיני השמאל הליברלי, בית המשפט הוא המעוז האחרון שכופה במדינת ישראל אורח חיים חילוני וליברלי.

כך שלמרות שמדינת ישראל הפכה ליהודית ואמונית, מוסדות השלטון ואורח החיים שלה נותרו חילוניות לחלוטין בחסות אקטיבית של בית המשפט.

בלי לעשות סקר ברחוב החרדי, נראה שמרבית הציבור תומך באופן נלהב ברפורמה המשפטית. רובם כלל לא מכירים את הסעיפים שלה, לא יודעים מה היה, ומתקשים להסביר כיצד תושפע המערכת בעתיד. אבל התחושה של "להראות להם" מאחדת את הציבור כולו.

וככל שהם זועקים, וככל שהם מפגינים, תחושת הבוז, הרצון לעשות להם "דווקא" – רק מתעצמת.

נקלעתי השבוע לבית כנסת שכונתי בבני ברק לדקות מלאות החן היהודי שבין מנחה למעריב. באותו ערב פורסם על עוד בנק שקרס, והמומחים המקומיים כבר נקבו במספרים של מאות המיליונים שירדו לטמיון. חלק גדול, הם הסבירו, כסף של השמאלנים.

האושר על פניהם של המשתתפים בשיחה דימה כאילו הכספים שנמחקו הופיעו בחשבונם הפרטי.

אחרי שהמסדרונות הללו ראו ויכוחים סוערים, השמחה לאיד נוכח מפלתם של האויבים משמאל, איחדה את הציבור באופן נדיר.

השלב הבא, הוסיף אחד המשתתפים, שיעזבו כולם את הארץ. שילכו מכאן. קישטה. נמאס.

שיפשטו רגל ואז ירדו מהארץ, הוסיף חברו. שיעזבו מכאן מרוששים, גיבה אברך נוסף.

התחושה הייתה, שגם אם נעקור לעצמנו עין אחת, הכלכלה תספוג מכה, תהיה בריחת מוחות, מעמדה של ישראל ייפגע – עדיין נהיה מרוצים אם נעקור להם שני עיניים.

לשרוף את המועדון.

אחים אנחנו

וזה הדליק לי נורה אדומה.

יש הבדל משמעותי בין חילוקי דעות, בין מחלוקות שהיו בעם ישראל אלפי שנים, ובמידה מסוימת החזיקו אותו וקיימו אותו – לבין מלחמת אחים רוויית שנאה שאנחנו נמצאים בפתחה.

ההבדלים בין הציבור החרדי לעובדי ההייטק מתל אביב, לא יספרו מרוב. אבל ב-75 שנה שמדינת ישראל קיימת, היה ברור לכל הצדדים שלמרות כל ההבדלים וחילוקי הדעות והמריבות ואורח החיים השונה, יש מכנה משותף אחד, בסיס ויציב: לפני ואחרי הכל – אנשים אחים אנחנו.

כל המלחמות התנהלו בתוך הבית. מעולם לא כפרנו בעובדה שכולנו אחים. שכולנו רוצים פה מדינה יהודית. מעולם לא הסכמנו על איך היא תיראה, מי ישלוט בה, איך יעבדו המנגנונים – אבל כולנו רצינו בהצלחתו של הבית הזה, ובהצלחתו של העם רווי התלאות הזה.

ובשבועות האחרונים יש תחושה שהוויכוח הישן הפך למלחמת שיש בה המון שנאה, תיעוב ושמחה לאיד. התחושה היא שאיזה קו נחצה. שיש שבר גדול מדי בתוך המשפחה. שהמלחמה היא לא ##על## הבית אלא ##בתוך## הבית. כאילו הבית הזה יכול להכיל רק צד אחד, וכל צד נאבק עד זוב דם שזה יהיה הוא. כאילו האופציה של חיים משותפים ירדה מהפרק.

ולמצב הזה, פחות משמונים שנה אחרי שואת העם היהודי, לא ממש משנה איזה רפורמה עומדת על הפרק – אסור שנגיע.

ציפור הנפש שלנו

מי שרואה עיתונות כללית בימים האחרונים, מתמלא בתחושת דה ז'ה וו. משהו שם מזכיר מאוד את האווירה בעיתונות החרדית בימי מאבק.

טורי דעה חריפים, סופרלטיבים שיוצאים משליטה, הגזמות פראיות, גידופים ועלבונות, מִחזור אינסופי של אותם חומרים, וזעקות גיוואלד בכל ניגון אפשרי.

מסתבר שיש ציבור גדול בישראל שחש כי הוא נמצא כעת במלחמה על הבית. במלחמה שאנחנו מכנים, "מאבק על ציפור הנפש".

צריך לומר ביושר: בכל נושאי הליבה, נושאי "ציפור הנפש" שלנו שהם בבחינת 'ייהרג ובל יעבור' עבורנו, הצד השני התיישר לפי הקו שאנחנו התווינו.

ניקח כדוגמה את הנושא הכי נפיץ במדינת ישראל: גיוס לצה"ל. כור ההיתוך.

כבר בקום המדינה, קברניטי המדינה הודיעו כי גיוס בנות לא עומד על הפרק. למעשה, מתוך הציבור היהודי, בנות חרדיות הן היחידות שפטורות מגיוס או משירות לאומי. מעמד ייחודי לבנות ישראל הכשרות. אפילו ויתרו על הפרוצדורה. כל מי שמצהירה שהיא דתיה – מקבלת מייד פטור. הצד השני הבין שזה לא נתון למו"מ. שזה ייהרג ובל יעבור, וויתר. זה היה לו קל? כנראה שלא. אבל ההבנה הזו שאנשים אחים אנחנו ולכל אחד יש את הצרכים שלו, גברה על הרצון לגייס את כל הצעירים במדינת ישראל.

נמשיך לסוגיית גיוס בני הישיבות. נושא קצת יותר טעון ונפיץ.

למרות כל הדיבורים בנושא, בכל הממשלות, גם בממשלות השמאל הקיצוניות ביותר, אף אחד לא הלך עם החרדים עד הסוף. מעולם לא גייסו בכוח בחורי ישיבות. היו מחלוקות, ויש עד היום דיונים איך הכי טוב להסדיר את העניין, אבל מעולם לא התעסקו עם המהות. מעולם לא הכריחו בחורי ישיבה להתגייס. אנחנו יכולים להתווכח אם הפיתויים ששמו לבחורי הישיבות להתגייס ראויים או לא, אבל מעולם לא ישב בחור בישיבה וחשש שמשטרה צבאית תבוא לגייס אותו בכוח. לא קרה ולא יקרה.

וזה לא קרה כי בצד החילוני הבינו שלחיים בבית משותף יש מחיר. אחד משאיר גרביים על הרצפה, השני לא מוריד כלים, והשלישי שם מוזיקה בקול בשעות לילה מאוחרות, אבל בסוף צריכים לחיות כאן יחד. מעצבן, אבל לחיי משפחה אין מחיר.

ונראה כי התחושה המשפחתית שהייתה במדינת ישראל הולכת ומתפוררת.

הציפור שלהם

ואולי זה קורה, כי לא שמנו לב שגם לצד השני יש דברים שהם ציפור הנפש שלהם. שהם גזרת הגיוס בשבילם. דברים שהם לא יכולים לחיות איתם.

קשה לשים את האצבע מהי הגזרה המדויקת שמוציאה אותם משלוותם. אולי זו התחושה שישראל נהיית קצת פחות דמוקרטית. אולי זו הפגיעה בסל הערכים הקדוש והיקר להם. אבל מה שבטוח הוא שאנחנו צריכים כאן מחשבה. שאנחנו צריכים לפתוח את הראש ואת הלב כדי להבין לחשוב איך אנחנו, שנמצאים היום בס"ד בצד הנכון של השלטון, משאירים את תחושת המשפחתיות לכל אחד מאחינו ואחיותינו במדינת ישראל. בטח לא שמחים לאידו כשהוא מפסיד את כספו או נותנים לו דחיפה בגב שהוא מאיים לעזוב את מדינת ישראל לטובת מדינה אחרת.

זו לא רק בגלל הכלכלה שעשויה להיפגע באופן קשה. אלא בעיקר מכך שאנחנו שונים מפורטוגל, יוון, ארה"ב ורוסיה. אנחנו לא רק מדינת לאום, אנחנו כולנו בני אותו עם קטן ונרדף.

אלו אחים שלנו שאנחנו מצווים לאהוב ולקרב עד אין קץ כמו שפוסק הרמב"ם: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך, צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא".

וזה הרבה יותר מזה.

אנחנו יודעים על צדיקים שנסעו לקצה העולם על מנת לשכנע בבכיות נער או נערה יהודיים שלא להינשא למי שאינו בן ברית רח"ל.

זו היא המחויבות שלנו לעתיד של עם ישראל. הסיכוי של אחינו ובשרינו להישאר יהודים בארצות הגולה הוא אפסי. אנחנו רואים את אחוזי ההתבוללות – ולא יכולים לאפשר לעצמנו את הלוקסוס הזה שיהיה יהודי שלא ירגיש פה בבית.

וכן, אנחנו לא מוותרים על אחים שלנו. גם אם זה דורש מחירים והקרבות.

ואף פעם לא מאוחר לעשות חושבים מחדש.

בכל מחיר

מודה ומתוודה: במהלך השנים פיתחתי תחביב קצת מוזר – עיון בלוחות שנה בבתי כנסת. כל בית כנסת עם הלוח שנה שלו, עם השעות שלו, עם היארצייטים שהוא מזכיר, אין לוח שאין בו חידוש, כל לוח מספק הצצה קטנה לחיי הקהילה שמאחוריו.

תנסו ותיוושעו.

השבוע, בבני ברק, בבית כנסת ספרדי קטן, ראיתי בלוח כיתוב מוזר: בתאריך יט' אדר כתוב בכתב יד קטן להתפלל עבור 'שמואל בן לאה (העד)'.

אחד המתפללים שראה שאני מסתכל בעיניים תמהות על הסוגריים קרא לי הצידה ואמר לי: תשמע סיפור מצמרר: "מתפלל פה מאיר רבין שהתפרסם בפרשיית הולילנד והלך לכלא אחרי שלא הסכים להלשין על חבריו. מי שסיבך אותו בכל הפרשייה ושלח אותו למעשה לכלא היה שמואל דכנר, עד המדינה שפוצץ את כל הפרשייה. כל החברים הישנים שדכנר מכר נטשו אותו, והוא נפטר אחרי זמן קצר משברון לב.

אבל לא מאיר רבין.

מאיר, שישב בכלא רק בגלל שלא הסכים לדבר על אף אחד, ונעצר רק בגלל הלשנה של דכנר, יצא מהכלא והדבר הראשון שהוא עשה, זה לכתוב את השם של שמואל דכנר בלוח שנה, שאנשים יזכרו לומר קדיש וילמדו לזכותו."

אם מדברים על אחים בכל מחיר, אני חושב שמאיר רבין הוא דוגמה לא רעה ליישום שלה.

ולוואי ונזכה אפילו רק לשמוע עוד סיפורים כאלה.