תרצה
חמש עשרה שנה אני מחנכת כיתה ה’. אוהבת את הגיל הזה, אוהבת ללמד את חומש דברים, ועד לשנה שעברה אהבתי גם לעבוד עם המורה המקבילה שלי – חנה.
ידענו שאפשר לסמוך זו על זו. שיעור מוצלח שלי – העברתי לה בשמחה, שיעור טוב שלה – היא העבירה לי. חילקנו תפקידים, התחלקנו בעבודות, וכשהיה צורך גם חיפינו זו על זו. עבודת צוות אמיתית שיצרה חברות עמוקה שהשביחה את עבודת ההוראה. התלמידות היו הראשונות שהרוויחו, ואני קמתי בכל בוקר לעבודה עם שיר חדש בלב.
לקראת השנה החדשה נאלצו חנה ומשפחתה לעבור לגור בעיר אחרת. היה עצוב, היה קשה להיפרד ממנה, על כל המשתמע. המנהלת באמת רצתה למצוא לה תחליף הולם, אבל כתמיד, גם לה היו אילוצים, וקיבלנו מורה חדשה לצוות – שושי. קיבלתי אותה יפה, באמת, וברור היה לי שנמשיך במסורת שיתוף הפעולה.
מההתחלה העניינים התחילו לחרוק. שאלתי אותה בטבעיות אם היא רוצה שנעבוד יחד על רעיון לקראת ראש השנה, והיא חייכה, הודתה לי, ואמרה שכבר יש לה רצף של מערכי שיעורים מוצלחים במיוחד לימים נוראים והיא תמשיך איתם. כמה התגעגעתי לחנה באותו הרגע. אבל זכותה. בטח. אחר כך, הבת שלי התאשפזה פתאום לכמה ימים ונתקעתי בלי דף חזרה למבחן. שאלתי אותה אם אוכל להשתמש במה שהיא כתבה כדי לבסס עליו דף משלי, והיא שוב חייכה (היא תמיד מחייכת) ואמרה שנראה לה שלא כדאי כי לכל אחת יש דגשים אחרים בחומר וזה סתם יבלבל את הבנות. אחר כך כבר לא ביקשתי. לא ביקשתי ולא הצעתי. מי הייתה מבקשת? הבנתי את המסר. שלום בשער של בית הספר, שלום בחדר מורות. איך אומרות הילדות? “שלום שלום ואל תבואי לי בחלום”. אני ילדה גדולה. אני יודעת להסתדר מצוין לבד. רק שנעים – זה לא.
שושי
בכיתה ג’ היה מספר בנות הכיתה שלנו אי זוגי. המורה הייתה צריכה לבחור מי תשב ללא בת זוג ואני התנדבתי בשמחה. הבנתי אז שני דברים: אל”ף: אני אוהבת לעשות דברים לבד. בי”ת: זו תופעה חריגה בנוף האנושי.
הרבה מים עברו מאז בצנרת הניקוז של בני ברק אבל לא באמת השתנה משהו. אני עדיין אוהבת לעבוד לבד, להביא את הרעיונות שלי, את הדרך, את הגישה. בבית הספר הקודם הייתה רק כיתה אחת. זה התאים לי בדיוק. כאן – פגשתי את תרצה. הבנתי מהר מאוד שהיא רגילה ואוהבת עבודת צוות. היא אישה מקסימה, באמת, אבל זה פשוט לא מתאים לי. אז אני משתדלת להיות נחמדה ולא להיתפס כמתנשאת. נראה לי שתרצה קצת פגועה ממני. מה אני יכולה לעשות? ככה נוח לי יותר. התפוקה שלי משתבחת, התלמידות מרוצות ועבודתי נעשית נאמנה. בשבילי עבודת צוות היא עונש והיא לחץ. תרצה תצטרך להתרגל, אין מה לעשות.
השק של תרצה
‘טובים השניים מן האחד’ לימד אותנו שלמה המלך. תרצה כנראה שייכת לחלק הגדול באוכלוסייה שמזדהה עם האמירה הזו. בשבילה, התועלת, הנוחות והיעילות בעבודת צוות הן מובנות מאליהן. כל כך מובנות, עד שקשה לה להכיל את העובדה שישנם אחרים (שושי למשל) שחשים אחרת.
תרצה צריכה לסגל הרגלי עבודה שונים ולוותר על הנוחות שבעזרה ההדדית. אבל יש כאן משהו נוסף. אחד הרכיבים בבניית הערך העצמי שלנו הוא תחושת התועלת שאנו מביאים לאחרים. כששושי דוחה את העזרה, תרצה שומעת משפטים אחרים: את לא מספיק טובה, את מיותרת. וזה פוגע, באמת פוגע.
השק של שושי
שושי היא טיפוס שמכונה one man show – הופעה של איש בודד.
אלו החוזקות שלה, זו צורת ההתנהלות שלה, כך היא חשה שהיא עושה את מלאכתה נאמנה, וייתכן שעבודת צוות מאיימת עליה ופוגעת במסוגלות שלה לתפקד בצורה מיטבית.
דווקא מכיוון שמוסר העבודה והמחויבות שלה גבוהים, היא מוכנה לספוג את המחיר של האי נעימות והביקורת של הסביבה. דווקא מכיוון שזהו המאפיין האישיותי שלה, היא פחות תתאמץ למצוא חן ולא תתייחס לרגשות של תרצה כעניין מרכזי.
מפגש השקים
תרצה יקרה, לשושי אין שום דבר נגדך. לאנשים שונים צרכים שונים, ועלינו להכיר בכך ולכבד אותם גם אם איננו מבינים אותם, גם אם הם נראים לנו מופרכים לחלוטין.
השנים היפות עם חנה יהיו נצורות אצלך לנצח, ואולי תצליחי לחפש מורה אחרת בצוות שתשלים באופנים אחרים את הקשר הנפלא עם חנה. חשוב שתזכרי ותדעי: שושי לא מתנשאת ולא מזלזלת בך. היא פשוט שונה. זה הכל.
ולשושי, מותר לך להיות מי שאת ולעבוד בצורה שמתאימה לך. עם זה, חלק מהותי מהעבודה בבית הספר הוא עבודת צוות. אי אפשר להתכחש ולהתעלם מכך. חפשי נישות שבהן תוכלי להעניק מעצמך בלי לאבד את העצמאות שחשובה לך. ועוד דבר חשוב: את בוודאי לא רוצה לפגוע בתרצה. ישנן בוודאי דרכים נוספות למצוא מסילות אל ליבה ולהעביר לה מסרים של ידידות והערכה.
