מאבק במצולות

מי עומד מאחורי פיגוע הנקמה בספינה איראנית בים האדום?

כיצד נעשה איסוף המודיעין הימי וכיצד ישליכו הדברים על התקפה עתידית?

וגם: הדו"ח המיוחד שמלמד על עוד ועוד זירות ימיות שעתידות להתחדש

ההודעה של איראן ביום שלישי השבוע לפיה ספינה ששימשה כבסיס צף שלה נפגעה ממוקשים שהוצמדו אליה בים האדום, חשפה פרטים על המאבק העז המתחולל בחודשים האחרונים בזירה הימית.

על פי הדיווח ב'ניו יורק טיימס', ישראל אמרה לאמריקאים כי מדובר בפעולת נקמה על שתי תקיפות בחודש שעבר שיוחסו לאיראן, נגד שתי ספינות בבעלות חלקית של חברות ישראליות – השייכות לאנשי העסקים רמי אונגר ואודי אנג'ל. ביום שלישי דיווח ערוץ אל־ערבייה, כי על פי מקורותיו "כוחות קומנדו ישראליים הצמידו מטען נפץ לספינה האיראנית".

כלי תקשורת ערבים פרסמו כי הספינה האיראנית שנפגעה, 'סאוויז' (Saviz), היא אניית מטען שתפקידה האמיתי הוא איסוף מודיעין ופעילות קומנדו של משמרות המהפכה האיראניות. דו"ח של מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון שפורסם ביולי 2018 כינה את הספינה 'סאוויז' "ספינת אם איראנית", אשר לפי פרסום בסוכנות הידיעות האיראנית 'טסנים' משייטת בשנים האחרונות בים האדום "כדי להעניק תמיכה לכוחות קומנדו איראניים שנשלחים בכלי שיט מסחריים למשימות ליווי נגד פיראטיות ימית".

האירוע התרחש בזמן רגיש במיוחד. שעות אחדות לאחר התקיפה התקיים בווינה המפגש הראשון בין נציגי איראן למעצמות, במסגרת השיחות על חזרתה של ארה"ב להסכם הגרעין עם טהרן. מקורות איראניים טענו כי השיחות התנהלו באווירה טובה וכי צפוי מפגש נוסף בסוף השבוע.

לא בהכרח שיש קשר בין הדברים אך ראש הממשלה נתניהו אמר ביום שלישי בדברים שנשא בכנסת: "אנחנו חייבים להמשיך לבלום את התוקפנות האיראנית באזורנו, והאיום הזה הוא לא דבר תאורטי, אינני משמיע אותו מן השפה ולחוץ, אנחנו מוכרחים לפעול מול המשטר הקנאי באיראן שפשוט מאיים למחוק אותנו מעל פני האדמה".

הזירה הימית מתברר הפכה להיות פעילה ולוחמנית מאוד. למרות מיקומה האסטרטגי בין שני ימים ושלוש יבשות – לישראל, כמדינה, לא נשאר כבר צי סוחר. יש היום רק שש אניות שמפליגות תחת דגל ישראלי, ופחות ממאה ימאים ישראלים עליהן. אבל יש עשרות רבות של ספינות בבעלות חברות ישראליות, שכל אחת מהן יכולה להיות מטרה לקומנדו האיראני. אין לישראל יכולת להגן על כל ספינה בבעלות ישראלית שסובבת בעולם וגם לא במפרץ הפרסי.

הפרשן הביטחוני אלון בן דוד פרסם לאחרונה ב'מעריב' כי איראן עוסקת זה זמן רב בהברחת נפט בנתיבים שעוקפים את הסנקציות שהטילה עליה ארה"ב. לא פעם, כדי לטשטש עקבות, מכליות איראניות מעבירות את המטען לספינה אחרת בלב ים, והיא ממשיכה ופורקת אותו בנמל היעד.

בשנים האחרונות סבלו מכליות איראניות מתקלות ומחבלות בנתיב שעשו בים האדום. לרוב אלה היו חבלות קרות, כאלה שלא מסכנות את הספינה ואת אנשי הצוות, אבל מאלצות אותה לעצור. איראן מייחסת את החבלות האלה לישראל. כל עוד נשמרו התקיפות הללו ללא פרסום נמנעה איראן מלהגיב עליהן. בעקבות פרסומים על למעלה מ-12 תקיפות של יד נעלמה כנגד מכליות איראניות החלו שורה של תקיפות מצד איראן המיוחסות על פי כלי תקשורת זרים לישראל.

זה התחיל עם פגיעה בספינת הסוחר 'הליוס ריי' במפרץ עומאן שנראתה כמו פעולת תגמול. שני מוקשי עלוקה הוצמדו לכל אחת מדפנות הספינה, כנראה עוד לפני שפרקה מטען מכוניות באחד הנמלים במפרץ הפרסי. לא היה דבר ישראלי ב'הליוס ריי'. היא הפליגה תחת דגל איי בהאמה ואיש מאנשי הצוות שלה לא דיבר עברית, אבל לאיראנים לא היה קשה לברר שבעלי הספינה הם אנשי העסקים רמי אונגר ואודי אנג'ל.

אונגר הוא ידיד אישי של ראש המוסד, יוסי כהן, שאף תרם כסף לבית הכנסת שבו מתפלל האחרון. אנג'ל הוא שותפה העסקי של משפחת עופר, שלה צי ספינות ומכליות נפט. המידע הזה הפך את ה'הליוס ריי' למטרה. בישראל חשדו שאנשי הקומנדו הימי של משמרות המהפכה הם שעמדו מאחורי הפיגוע. כמו החבלות שפגעו בספינות האיראניות – גם במקרה הזה הפגיעה הייתה מחושבת, כך שלא תטביע את הספינה ולא תפגע באנשי הצוות. זמן קצר אחר כך דווח כי ישראל תקפה מטרות איראניות באזור דמשק.

הבטן הרכה

כ-90% מיבוא ויצוא הסחורות לישראל וממנה נעשים דרך הים, כתב לפני שבועיים הפרשן הביטחוני יוסי מלמן בסקירה שפרסם ב'הארץ'. "הים הוא הבטן הרכה של ישראל", הגדירו זאת בעבר מפקדי חיל הים בניסיון להדגיש את חשיבותו האסטרטגית של החיל. התרחבות העימות החשאי בין ישראל לאיראן אל הזירה הימית קשורה לשתי נקודות זמן ולשני אנשים שונים. האחד הוא נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, והשני הוא מפקד כוח אל-קודס לשעבר, הגנרל קאסם סולימאני.

בעידודם ובהמרצתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש המוסד יוסי כהן, הודיע טראמפ במחצית 2018 על פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין והשתת סנקציות כואבות על איראן. ההחלטה האסטרטגית החד צדדית שבה נקטה וושינגטון פגעה וממשיכה לפגוע קשות בכלכלה האיראנית, במיוחד בתעשיית הנפט שהיא ענף היצוא העיקרי שלה.

ההידרדרות במצבה הכלכלי של איראן אילצה את השלטונות בטהרן לצמצם את תמיכתם הכספית במיליציות השיעיות שפועלות בסוריה ובחיזבללה בלבנון. מלמן כתב כי לפי הערכות של אמ"ן, תקציב חיזבללה, שעמד ב-2018 על כ-700 מיליון דולר בשנה, קוצץ בעשרות אחוזים. הדבר התבטא בין היתר בקיצוץ שכרם של רבבות לוחמי ופעילי חיזבללה, הפחתת התגמולים למשפחות לוחמים שנהרגו או נפצעו במלחמת האזרחים בסוריה, צמצום האימונים ופגיעה בכוננות והכשירות הצבאית. איראן גם התקשתה להזרים כספים שכבר תוקצבו.

בנקודה זו נכנס לתמונה קאסם סולימאני, האיש למשימות צבאיות מיוחדות של המנהיג העליון עלי חמינאי, עד חיסולו בידי המודיעין האמריקאי בבגדד בינואר 2020. הוא הקים יחידה ייעודית לעקיפת העיצומים, להברחת נפט ומכירתו בסוריה. לשם כך, הוא השתמש במכליות איראניות שאוישו בצוותים איראניים או זרים שתוגמלו היטב וכן בחברות ביטוח איראניות.

הנפט הוטען והוברח מנמלים איראניים בדרכי עורמה והונאה תוך שימוש בחברות קש, החלפת שמות של המכליות, וכל דרך אפשרית אחרת שתטעה את ארגוני הביון המערביים ואת גופי הספנות הבינלאומיים. סוחרים ומתווכים איראנים, סורים ולבנונים רכשו את מטעני הנפט ושילמו בתמורה (בלירות סוריות) למיליציות השיעיות ולחיזבללה. יצוין כי מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה לפני עשר שנים צלל ערך הלירה ב-2,400%, ולמרות זאת גם בלבנון מדובר עדיין במטבע עובר לסוחר.

המהלך המתוחכם של סולימאני אתגר את ישראל, וזו החלה לחפש דרכים כיצד להתמודד איתו. עוד קודם לכן, בהמלצת מי ששימש ב-2017 כרמטכ"ל, גדי איזנקוט, קיבלה הממשלה החלטה למקד את העימות עם איראן בשלושה ממדים: תוכנית הגרעין, החתירה להגמוניה אזורית והמאמץ להתבסס בסוריה כדי לאפשר לחיזבללה חזית נוספת נגד ישראל.

הרעיון היה לפתוח במערכה סיכולית רחבה תוך שימוש בכלים צבאיים, מדיניים, כלכליים ותודעתיים (פסיכולוגיים). על פי מלמן היא תורגמה לעשרות מבצעים חשאיים של איסוף מודיעין באמצעות יחידות של אמ"ן והמוסד, ולאלפי תקיפות של חיל האוויר על יעדי המיליציות השיעיות, חיזבללה, משמרות המהפכה וכוח אל-קודס. רובן נעשו בסוריה, אחרות נעשו על-פי המיוחס בגבול עיראק וכמה בודדות נעשו על-פי המיוחס בלבנון.

כך גלש המאבק בין ישראל לאיראן מהמרחבים היבשתיים והאוויריים וממרחבי הסייבר, גם אל הזירה הימית. זאת, על אף שנתיבי השיט מהמפרץ הפרסי לים התיכון דרך הים האדום ידועים מוכרים, וחיל הים פועל בהם עשרות שנים עם כל הכלים העומדים לרשותו: שייטת 13 (הקומנדו הימי), שייטת 3 (ספינות טילים) ושייטת 7 (צוללות). אלא שבשונה ממבצעי עבר שכללו טיבוע ספינות של הצי הסורי, המצרי ושל אש"ף, נחיתות בחופי לוב, אלג'יריה, תוניסיה, סוריה ולבנון וחבלות בנמלים זרים, הפעם האתגר המבצעי והמודיעיני היה אחר. ספינות לא טובעו ולא נעשה ניסיון להשתלט עליהן, הן חובלו במהלך הפלגתן מבלי לגרום לנפגעים בנפש או לאסון אקולוגי.

מבחינה מודיעינית, כדי לעמוד במטרות היה צורך בהשגת מידע מדויק מי הן המכליות שמעבירות נפט לסוריה כדי לממן את פעילות המיליציות השיעיות וחיזבללה ומי הן אלה שקשורות לעסקאות נפט בשוק האזרחי. אפשר להעריך שמידע זה הושג בעזרת סוכנים של המוסד וגופי ההאזנה והסייבר של יחידה 8200 באמ"ן. מבחינה מבצעית, החבלה במכליות מבלי לגרום להטבעתן חייבה שימוש באמצעי לחימה מעל פני הים (מוקשים או טילים). אותן מכליות היו ממשיכות לשוט אחרי שנפגעו לנמלי הבית לצורך תיקונים ממושכים או נגררות אליהן.

השיטה, שהשימוש בה החל בתקופת כהונתו של איזנקוט והתעצם בתקופת הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי, פעלה היטב. כ-20 מכליות איראניות חובלו, אך היו גם מכליות שלא אותרו והגיעו ליעדיהן. הנזק המוערך לכוח אל-קודס, חיזבללה והמיליציות השיעיות הסתכם בשנתיים וחצי ביותר מחצי מיליארד דולר. בכמה הזדמנויות אף הגיע מידע מודיעיני שאפשר לחבל גם בספינות שנשאו נשק או רכיבים לשיפור דיוק הטילים, והדבר נעשה אף שזו לא הייתה המטרה המרכזית. ליוזמי השיטה במערכת הביטחון הישראלית היה ברור שכל עוד נשמרת החשאיות, האיראנים לא ימהרו להודות שהאויב מצליח שוב ושוב לחדור למערכותיהם ולחשוף את חולשותיהם.

תיק שרביט

מבצע כה רחב של פגיעה בספינות נפט, כפי שמיוחס לישראל, מחייב מטבע הדברים עבודת איסוף מודיעיני מקיפה ומדוקדקת, ולצידה גם מאמץ חֵילי כולל של חיל הים, על שייטת הצוללות וספינות הטילים ולוחמי הקומנדו הימי, כתב בשבוע שעבר עמוס הראל ב'הארץ'. מספר תעודות ההערכה וההצטיינות שחולקו בשנים האחרונות בצה"ל ליחידות החיל עשוי להעיד על היקף המבצעים.

הפעילות ההתקפית הנרחבת משלימה מהפכה תפיסתית הדרגתית שעבר חיל הים בתקופתו של מפקדו הנוכחי, אלוף אלי שרביט, שעתיד לסיים השנה כהונה בת חמש שנים בתפקיד. אחרי הפגיעה בספינת הטילים 'חנית' ביומה השלישי של מלחמת לבנון השנייה, עוד בקיץ 2006, החלו התובנות החדשות להתגבש. אבל עברו עוד שנים רבות מדי עד שהמסקנות הובילו ליישום מהפכה בבניין הכוח הימי של ישראל.

השינוי שנדרש, שיושם לאורך השנים האחרונות, כלל הקמת מערך אש ימי שביכולתו לפגוע גם במטרות על החוף והסטת חלק ממשאבי המודיעין, באופן שיאספו הרבה יותר מידע על מטרות בחוף. בד בבד, התפתח גם העיסוק הישראלי בהגנה על המים הכלכליים, שחייב הגנה על נכסי הגז גם מפני תקיפה מחופי עזה ולבנון.

לשינויים הללו יהיו השלכות גם במקרה של מלחמה – החיל יצטרך לסכל את היכולת ההתקפית של האויב מן החוף, כאחת המטרות הראשונות שלו בעת מלחמה. בינתיים, בתקופת המב"מ, נראה שהוא מתנסה בשנים האחרונות במבצעים מקיפים יותר, כחלק ממערכה כוללת – נגד הברחות הנפט האיראניות לסוריה, הברחות הנשק ללבנון ומאמצי חמאס לשדרג את יכולות הקומנדו הימי שלו בעזה.

המתיחות גוברת

המאבק בזירה הימית נמשך כבר עשר שנים והתפרסם לאחר שעבר לים האדום. חיל הים משמר רצף של פעילות מבצעית באזור הזה. בבסיס חיל הים הקטן באילת אפשר לראות נוכחות רבה של כלים ימיים.

גם הרוסים, שחיל הים לומד לפעול לצידם במזרח הים התיכון, גילו את ים סוף. לפני שבועיים, לראשונה, עגנה ספינת מלחמה רוסית בנמל האסטרטגי של פורט סודן, בצד ספינה של הצי האמריקאי. כינון היחסים עם סודן יכול לפתוח גם עבור ישראל גישה לנמל בים האדום, שיהווה משענת לוגיסטית למקרה הצורך.

החיכוך עם הרוסים הוא אתגר מסוג חדש, כתב אלון בן דוד. מצד אחד לא מדובר באויב, אבל ודאי שלא מדובר גם בידיד. שני הציים שומרים זה על כבודו של זה ונמנעים ממגע קרוב. החיכוך מתרחש ברובו בתחום האלקטרוני, שם מפעילים הרוסים אמצעי שיבוש, ושלל זרועות צה"ל לומדות לפעול בנוכחות ההפרעות האלה.

כבר היום הים האדום הוא שער לנתח הולך וגדל מהמסחר הישראלי. אם מימוש ההסכם להביא נפט מהאמירויות במפרץ לצינור הנפט אילת־אשקלון – הנפח הזה יגדל. מי יאבטח את המכליות שיבואו לפרוק במפרץ אילת? מי ישמור על הסביבה הימית מזיהומים שסחר כזה יביא איתו? זוהי רק דוגמה לשתי שאלות שממחישות את היעדרה של אסטרטגיה ימית למדינת ישראל.

למרות התלות המוחלטת שלנו בים לקיומנו, ישראל סובלת מ"עיוורון במרחב הימי", כפי שמכנה זאת תא"ל (במיל') שאול חורב, ראש המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה. העיסוק הישראלי בים, על האוצרות והסיכונים שגלומים בו, מתחלק היום בין כמה משרדי ממשלה ונעדר גישה מערכתית. זאת לעומת חיל הים שהיטיב להכין את עצמו לקדם כל איום צבאי או טרור שיצוץ בין הגלים.

ברחבי העולם יש גידול עצום במכירת צוללות, אניות, ונשק תקיפה והגנה ימי (ולא רק מגרמניה לישראל). ד"ר סא"ל (מיל') איל פינקו, לשעבר איש חיל הים ומומחה ביטחון ימי, כתב ב'ישראל דיפנס': "יכול להיות שזה קשור למתיחות הגדולה באסיה סביב המחלוקות בים הסיני או לסטטיסטיקה המצביעה על גידול משמעותי במספר הצוללות שמשייטות בעולם (ארבעה גורמים עוינים – סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן – אחראיים ל-47 אחוזים מציי הצוללות בעולם).

רן קריל, סמנכ"ל השיווק הבינלאומי של אלביט מערכות, אמר בריאיון לעמיר רפפורט ב'ישראל דיפנס' כי "קיים גידול דרמטי שלא ראינו כמותו במשך שנים בכל הקשור ללוחמה התת ימית. אני לא יכול לשים את האצבע על איזה אירוע ספציפי שהעלה את התחום, אבל הרוסים הודיעו על השקעות מאוד גדולות בצוללות, וזה קצת הכניס ללחץ את ארה״ב. הסינים כבר שנים, בונים נכסים, מכתרים את הודו, והיו כמה חיכוכים במפרץ הפרסי, בין היתר עם האמריקאים. וזה עוד לפני שדיברנו על צפון קוריאה, סין, יפן – אזור שרוחש אינסוף פעילויות ימיות ועימותים ימיים".

בריאיון הייתה התייחסות לדבריו של חגי צוריאל, שהיה בעברו ראש חטיבת המחקר במוסד ומנכ"ל משרד המודיעין במשרד ראש הממשלה, אודות השימוש הגובר בים: "ההבנה מחלחלת בקרב ממשלות, שהעתיד נמצא בים. ההישענות הגוברת של מדינות על הים ומשאביו, מביאים להקצאה גדלה והולכת של משאבים להגנה על המים הכלכליים ועל הנכסים הימיים השונים, ובהתאם – להגדלת ההשקעה בציים. מגמה זו של הגדלת הציים מתחזקת עוד יותר על רקע התפתחות תחרות וסכסוכים על המרחב הימי ומשאביו, כמו בין טורקיה לבין יוון וקפריסין, וכמובן המחלוקות בים סין הדרומי".

לפי הניתוח של צוריאל, העימותים בים ימשיכו לגדול ולהתרבות, ולא רק במפרץ הפרסי, בגלל העימות הישראלי-איראני.

השכנה ממזרח

במערכת הביטחון עקבו השבוע בעניין אחר האירועים בירדן, לה יש את הגבול הארוך ביותר עם ישראל. הקשרים הביטחוניים בין המדינות נחשבים להדוקים ועומדים בניגוד ליחסים הדיפלומטיים שהם צוננים מאוד. לפני חודש בלבד פרץ משבר נוסף בן המדינות. ישראל סירבה להתיר ליורש העצר הירדני חוסיין (בנו של המלך) ביקור עם מאבטחים ירדנים חמושים במסגד אל-אקצא בהר הבית. הירדנים נעלבו מהביטול ובתמורה סירבו להתיר לראש הממשלה נתניהו לעבור בגבול האווירי שלהם בדרכו לביקור באיחוד האמירויות, מה שהביא לביטול הטיסה. בתגובה, פורסם השבוע ב'הארץ', ישראל מעכבת אספקת מים לירדן.

בין ישראל לירדן קיים הסכם שלום, שנחשב לצונן מאוד. רועי קייס הפרשן לענייני ערבים של 'כאן' מציין כי שני דברים מפריעים לירדן בהסכם השלום עם ישראל באופן מהותי. 1. כל עוד לא קמה מדינה פלסטינית, ירדן עם יותר מ-6 מיליון אזרחים ממוצא פלסטיני עלולה להיתפס כמולדת החלופית. 2. הפירות הכלכליים של הסכם השלום עם ישראל לא נראים באופק.

אלא שזאת רק מעטפת חיצונית ליחסים האישיים בין מנהיגי המדינות. בשנים האחרונות נראה שיש משבר אמון בין ראש הממשלה נתניהו והמלך עבדאללה. האירוע הבולט ביותר במשבר היה לפני כשלוש וחצי שנים, ביולי 2017, בשיא משבר המגנומטרים בהר הבית, צעיר ירדני דקר במברג איש ביטחון ישראלי בדירה ליד שגרירות ישראל בעמאן. המאבטח שחש סכנה לחיו שלף את אקדחו וירה. בעקבות כך נהרג הצעיר הירדני וגם בעל הדירה. סערה קשה פרצה, כוחות הביטחון בירדן הטילו מצור על שגרירות ישראל ואיימו לפרוץ אליה. לאחר שיחות ארוכות בין הצדדים הסכימה ירדן לעשות מחווה ואפשרה לישראל להחזיר את המאבטח לארץ. בתמורה הוסרו המגנומטרים מהר הבית.

כלל ידוע הוא שהסכמים דומים בין מדינות נשמרים בחשאיות. בישראל נהגו אחרת. לתדהמתם המוחלטת של הירדנים המאבטח זכה לקבלת פנים חמה שהעניק לו בפומבי ראש הממשלה נתניהו. מאז, היחסים בין המנהיגים לא חזרו לקדמותם. ב-2018 הפתיע המלך עבדאללה את ישראל והודיע כי לאחר 25 שנה בהן הוחכרו המובלעות צופר ונהריים לישראל, בהתאם להסכם השלום בין המדינות, החליט שירדן תפסיק את ההחכרות. כל הניסיונות לשנות את ההחלטה – נכשלו.

מאז מלחמת ששת הימים, ישראל העבירה לירדן את האחריות האזרחית על מתחם חראם א-שריף בהר הבית. ירדן נחשבת לשומרת על מסגד אל-אקצא, המקום השלישי בחשיבותו למוסלמים. הסירוב של ישראל להתיר למאבטחים החמושים של הנסיך להיכנס לגבולה פגע מאוד בירדנים. אלה פנו לאנשי מערכת הביטחון ואנשי המערכת המדינית וטענו כי הנסיך הירדני לא יכול לעלות לאל-אקצא ולהראות לעולם המוסלמי שבביקור בהר הבית הוא מלווה במאבטחים ישראלים. הנושא הגיע עד לראש הממשלה.

במערכת הביטחון הייתה מחלוקת משמעותית מה לעשות. ביקור הנסיך בוטל וירדן וישראל עלו על מסלול התנגשות פומבי שהפך למשבר דיפלומטי חריף. המשבר הוביל לאיסורי טיסה ועיכוב העברת מים. ככל הנראה זאת רק ההתחלה. ירדן יכולה אולי להיתפס כמדינה חלשה שצריכה את ישראל אך ישראל זקוקה לה לא פחות. מידע ביטחוני רב ועשיר מגיע מירדן לישראל, כאמור לירדן יש את הגבול הארוך ביותר עם ישראל – זה לא משהו להתייחס אליו כמובן מאליו.

מצד שני, גם לירדנים יש מה לשפר – הסכמי הנרמול החדשים מראים לשלטון בעמאן איך באמת מכונני יחסים עם ישראל, ולא פוחדים כל הזמן מדעת הקהל האנטי ישראלית.

במערכות הביטחון והחוץ מזהירים זה שנים רבות מפני משבר הולך ומחריף עם שכנתנו הוותיקה יותר ממזרח. עיקר הבעיה, מסכימים רבים מאחורי הקלעים, הוא ההתמקדות הבלעדית בשיתוף פעולה ביטחוני־מודיעיני ואבטחת הגבול על חשבון התחום האזרחי־כלכלי שהופקר כליל.