מאזן אימה

זו אמורה הייתה להיות שעתה היפה של האופוזיציה. התכנון המוקדם בשס ובליכוד היה, להפתיע ברגע ההצבעה. נתניהו עצמו היה מעורב במהלכים שצברו תאוצה בעת חופשתו בארה"ב, רק בשלט רחוק.

מי שתחזקו את הציר במשך חודשים ארוכים היו יו"ר שס אריה דרעי וח"כ יואב קיש מהליכוד. השניים ביססו קשר רב פעמי עוקף מליאה – גם בתקופת הפגרה – עם ח"כי 'המשותפת' שהתחייבו להתנגד לתקציב. הרציונל שהשמיעו לח"כי 'המשותפת' היה פשוט: ברגע שהתקציב יאושר וסעיפי ההעברות ימומשו, מפלגת רע"מ תהפוך לאחות הגדולה במגזר הערבי, לזו שערביי 48' וגם 67' משחרים לפתחה.

התנאי היחיד של חברי המשותפת היה אחד: בשום קונסטלציה הם לא ייתנו יד להצבעה שתוביל לחזרתו של נתניהו לראשות הממשלה.

איך לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה? כאן נזרק הרעיון, שהפתיע כשבא דווקא מהצד של הליכוד. ההבטחה שניתנה לראשי המשותפת ומתפרסמת כאן לראשונה הייתה, כי אם נפילת ההצבעה על התקציב בתיקו של שישים-שישים תביא לתגובת שרשרת שתאפשר ללכוד עריק נוסף ולהעבירו מצד לצד – נתניהו לא יוכתר לראש-ממשלה.

ח"כי המשותפת לקחו הימור בעצם ההסכמה לחבור למהלך. אם התקציב לא היה עובר עד למועד החוקי, הכנסת הייתה מתפזרת והולכת לבחירות מוקדמות, שלאחריהן נתניהו היה עלול, בעיניהם, לחזור כמנצח הגדול. אבל הנחת העבודה של שני הצדדים הייתה, שאם התקציב לא יעבור בתוצאת תיקו של שישים-שישים, גם הקול השישים ואחד יושג, ובתקופה הקצרה עד לדד-ליין החוקי של העברת התקציב, ייווצר כדור שלג שיאפשר להעביר עוד ח"כ חפץ חיים מצד לצד.

דרעי וקיש התחייבו לראשי 'המשותפת' איימן עודה ואחמד טיבי, כי אם התרחיש יתממש והאופוזיציה תשיג את הקול השישים ואחד בדרך להפלת הממשלה בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, היא תסמן כמועמד לראשות הממשלה את דרעי ולא את נתניהו. הכל כבר נאמר על איכות הערבויות של ראשי האופוזיציה המכהנת, אך במקרה הזה הח"כים הערבים היו רגועים, יחסית. המפתחות להשגת הרוב היו בידיהם, והם הבהירו כי בכל מקרה לא יתמכו בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, אם נתניהו יוצע כחלופה.

דרעי אמור היה לשמש כפקק, שיאפשר להפיל את הממשלה כדי ללכת למו"מ מהיר שבמסגרתו יוצע לגנץ לכהן כראש-ממשלה עד לסוף הקדנציה. את הצפרדע השלוקה הזאת היו ח"כי המשותפת מסכימים לבלוע וגם היו מסוגלים להסביר לבוחר הערבי.

בברירה שבין ממשלה בראשות בנט לממשלה בראשות גנץ – אין ספק שהאחרון היה מחליק יותר לציבור הערבי בגרון, לכל הפחות בעידן שלפני ההכרזה על 'עמותות זכויות האדם' כארגוני טרור. על הדרך, ח"כי המשותפת היו משתחררים כמובן מהאיום הגדול של העברת מזוודות הכסף למנסור עבאס, והפיכת ח"כי המשותפת לעניים המחזרים על הפתחים.

תוכנית החלוקה

הסיפורים הללו נשמעים מוכרים. זהים מדי לתרחישים האופטימיים ששמענו מכיוון ימין, ערב הקמת הממשלה. איכשהו כל המהלכים המתוחכמים והעלילות הנהדרות שנלחשו בחדרים הסגורים, התפוגגו והפכו לפייק – ברגע שיצאו ממחשבה למעשה. אפשר לומר בדיעבד שאלה היו חלומות ליליים – אך לא ניתן להתעלם מכך שבצידן גם הייתה תוכנית עבודה סדורה.

גיוס מלא של אופוזיציית הימין עם ח"כי המשותפת העמיד את המתנגדים לתקציב על המספר 59 והצריך מעבר של קול אחד מצד לצד. חוזקה של הממשלה עד לתקציב היה לא רק בדבק האיבה לנתניהו שמלכד את חבריה, אלא גם בחיל המילואים של הרשימה המשותפת שתמחר בנפרד כל הצבעה, בוועדות ובמליאה. בקריאה שנייה ושלישית של התקציב, המילואימניקים הערבים סירבו פקודה, מתוך הבנה שכל מה שישיגו, יתגמד למול 'תוכנית החלוקה' שמתכנן מנסור עבאס במגזר, מעל לראשיהם.

כאן נכנס לתמונה הקול הנוסף שאמור היה לשנות את התמונה. הח"כ שאותר ברדאר וסומן כמי שזע באי נוחות מאז כניסתו לממשלה הוא מאזן גנאים מרע"מ. הרשימה בראשותו של עבאס מורכבת מתתי פלגים המאוחדים ומלוכדים ביניהם, כמו הסיעות ב'יהדות התורה'. במשך שנות הקריירה הציבורית, הפך גנאים לקול מוכר במרחב הציבורי הישראלי, כיו"ר קבוצת הכדורגל ולאחר מכן כראש העיר של סכנין. הרבה לפני מנסור עבאס, סומן גנאים כחביבה של התקשורת הישראלית, איש של חיבור בין קהלים – שקולו נשמע על גלי התדר בהקשר של כיבוש שערים ולא של עוולות הכיבוש.

בצומת הדרכים של החיבור לממשלה הנוכחית, השמיע גנאים באוזני הח"כים מהאופוזיציה שמצויים עימו בקשר במשך שנים, ביקורת נוקבת. החברים התרשמו שלא מדובר רק בשיח מן השפה ולחוץ אלא בדבר מה נוסף שיכול להבשיל ולהביא להבקעת הגול המכריע בזמן הפציעות של התקציב.

שבועיים לפני ההצבעה, הבינו הזוממים בשס ובליכוד שהסיפור גמור והמאזן הפוליטי לא ישתנה לטובה באמצעות הח"כ מרע"מ. גנאים הוא איש של כבוד, אך גם הקושרים האופטימיים בשס ובליכוד הבינו, כשראו את המספרים המתנפחים, שאיש מח"כי רע"מ לא יסכל העברת תקציב – שהופך את רע"מ ל'מפרצית' של ערביי המגזר, ל'טחונים' בכסף לחלוקה, סטייל נסיכי דובאי וקטאר.

גם בקואליציה נחשפו בשלב מסוים למגעים, וליתר ביטחון הקדימו את ההצבעה על התקציב בקריאה שנייה ושלישית לסופ"ש הנוכחי – כשבוע ימים לפני הדד-ליין שמחייב את העברת התקציב. בכך דאגו איווט והחברים, שבמשמרת שלהם לא יקרה מה שאירע לנתניהו וגנץ ביום האחרון להעברת התקציב, וגם אם ייווצר בדקה התשעים תיקו של שישים-שישים, ייוותר די זמן להגיש את התקציב מחדש להצבעה ולהכריע בתוספת הזמן.

כך הפך הקרב על התקציב, ממלחמת מוחות, למלחמת חפירות – של נאומים עקרים במליאה, שבה חברי האופוזיציה מתחרים זה בזה בתחרות נאצות.

 נקמה חמה

המגעים המתקדמים שנוהלו מתחת לרדאר, יורטו בשלב מסוים על ידי מנסור עבאס. האיש המפולפל בעל החיוך המטעה, עודכן על הניסיונות של דרעי וקיש לעשות במפלגתו הפרד ומשול. את התשובה הערמומית שלו הוא נתן בדרכו הנעימה והחלקלקה. לעברו של קיש שניהל בסבב האחרון את המגעים מול רע"מ, הוא שיגר השבוע טיל מונחה מטרה כשאיים לחשוף את תוכן השיחות וההבטחות שקיבל מכיוונו של ראש-הממשלה לשעבר.

קיש שידע למי מכוון המשורר הערבי, מיהר לעלות לשידור ולהסביר כי בשעה שניהל את המו"מ עם רע"מ, האמין לעבאס שדיבר על חיבורים חדשים, ולא היה חשוף למידע על העמותות הנלוות והיעדים הנסתרים שנחשפו השבוע בתחקיר ערוץ 13. יואב לא ידע, הוא לא ידע.

יואב קיש לא היה היחיד שהיה מודע לעומק ומשך המגעים שנוהלו בין נתניהו לעבאס. כבר אחרי סבב הבחירות מועד א', סיפר מנסור עבאס בריאיון שהעניק לי ולעמיתי משה גלסנר בערוץ כנסת, כי נתן אשל ויריב לוין, פנו אליו בשעתו בשם נתניהו ובחנו הימנעות של רע"מ בהצבעה הראשונה לכינון הממשלה. היחסים בין הגושים אחרי עריקת ליברמן, עמדו אז כזכור על שישים-שישים. הימנעות ח"כי רע"מ, שישבו אז תחת קורת הגג של 'המשותפת', אמורה הייתה לשנות את המשוואה.

בשעתו – נתניהו הוא שחטף רגליים קרות ונעלם מהזירה. אחר כך באו סבבים של גישושים ששיאם היה בערב הבחירות האחרונות, ולאחריהן, במסגרת המגעים הקואליציוניים שניהל נתניהו ב'תקופת המנדט'. לכל מי שהיה בסוד המגעים, כולל כמה מהח"כים החרדים, אין כל ספק שהצדק ההיסטורי והעובדתי, עם עבאס ולא עם נתניהו.

אלמלא בצלאל סמוטריץ', רע"מ הייתה כיום שותפה בממשלת נתניהו ונהנית מכל העולמות. כששאלתי את סמוטריץ' מי מהצדדים צודק, הוא העדיף שלא להשיב, כמי שלא מעוניין לתקוע סכין בגב המחנה, אך גם לא מתכוון להוציא דבר שקר מפיו – בשירות נתניהו.

לא 48' ולא 67' עמדו לנגד עיני נתניהו, אלא אך ורק המספר 61. בדרך להשגת האצבעות הנכספות שישאירו אותו בבלפור, ביבי הסכים להלבין את רע"מ, עם מרכך כביסה בניחוח ימין, ובדרך שאיש בשמאל לא היה מסוגל לבצע בלעדיו. עבאס עצמו הסביר בדברים שהובאו כאן בשמו בשעתו, כי הוא מעדיף לחבור לנתניהו, בשל ההבנה כי רק נתניהו יהיה מסוגל להעניק לגיטימציה מקיר לקיר לשותפות ישראלית-ערבית.

סמוטריץ' ולא נתניהו, הוא שהכשיל את המשימה, אך בדרך הוכשרה רע"מ לבוא בקהל, ומלאכת השמאל נעשתה על ידי אחרים, באדיבות אבו-יאיר. אם הסטנוגרמות משיחות המו"מ בין נתניהו לעבאס – מנסור ולא מחמוד – יישלפו, התחקיר על מטרות כספי רע"מ, ייראה בהשוואה, כמו משחק ילדים.

במצב סחיטה

יואב קיש שהוביל את המגעים לשליפת הח"כ הבודד מצד לצד, לא היה היחיד שקיבל מענה ייחודי. גם דרעי שפעל מאחורי הקלעים בציד העריקים זכה לתגובה – בדרכו הייחודית של עבאס לומר תודה. ההדלפה המכוונת בנוגע להעברת מאה מיליוני שקלים מהכסף הקואליציוני של רע"מ – לצורכי המוסדות החרדיים, הייתה סוג של תשובה, או אם תרצו: תשובה מאהבה.

במקום להתקוטט עם החרדים שניסו לתקוע טריז בין הח"כים ברשימתו, מנסור חיבק אותם כל כך חזק – עד שכולם שמעו את הקנאק. עבור הח"כים החרדים, כמו עבור ח"כי המשותפת, כל צינור תקציבי שיזרים כספים למגזר שלא באמצעותם – מייתר את עצם קיומם.

כשגפני המתפקד בסל"ד גבוה כאילו מעולם לא חלה, דיבר השבוע על כך שבקואליציה הבאה החרדים לא ייכנסו לממשלה שלא תכליל את תקציבי המוסדות בבסיס התקציב, אי אפשר היה שלא לתמוה, מדוע לא יושמה הדרישה האלמנטרית במשך כל שנות השובע שבהן ישבו הוא וחבריו בממשלה.

לרגע הדהדו באוזניים דברי התוכחה של השר לשעבר משולם נהרי, שטען בסוג של חשבון נפש על סף סיום תפקידו, כי זו הייתה העדפה מכוונת שמטרתה להביא לכך שכל מנהל מוסד ידע ויפנים, שתקציבו תלוי ועומד ברצונם הטוב של הח"כים והשרים היושבים על סיר הבשר.

"תרשום לפניך", אמר נהרי בתחזית של חכם העדיף מנביא, "בממשלה הבאה שהחרדים לא ישבו בה, כל ההישגים והתקציבים יתנדפו כלא היו, ונמצא את עצמנו כעניים בפתח. עדיף לנו לקבל פחות, אבל לא מכספים קואליציוניים אלא בכסף שנכנס לבסיס התקציב, מלקבל יותר כנדבה שתלויה בכל שנה בטוב ליבה של הממשלה, ומוצגת על ידי האוצר והתקשורת לציבור הישראלי כמו סחיטה".

נהרי טוען עד היום שההזדמנות הוחמצה במכוון, אף על פי שההתחייבות הוכללה בהסכם הקואליציוני. להאשים בכך דווקא את גפני, זו התחשבנות אחת יותר מדי. בממשלת הכלאיים של גנץ ונתניהו, החרדים אמנם שימשו לשון מאזניים עד לרגע שנתנו יד להפרת ההתחייבות של נתניהו, אך הממשלה כולה התנהלה בתת-תפקוד. עצם העובדה שבסיטואציה הבלתי אפשרית של ניהול מדינה ללא תקציב, עולם התורה לא נפגע – הייתה הישג בפני עצמו.

מה שהיה – היה. עם הפנים קדימה, אין ספק שהמסקנה של גפני נכונה. למרבה האירוניה, לא הייתה הזדמנות טובה להשגת היעד, כמו בממשלה הנוכחית. אילו הח"כים החרדים רק היו מחליטים לשבת על הגדר ולתמחר כל הצבעה, הממשלה הנוכחית הייתה מסכימה להכניס את תקציבי תלמודי התורה, הישיבות והסמינרים ואפילו את תקציב האכלת החתולים בערים החרדיות – לבסיס התקציב. כשממשלת שמאל-מרכז הייתה מעבירה החלטה מסוג זה, היועצים המשפטיים והתקשורת לא היו פוצים פה, ואפילו מסבירים טוב מאיתנו, שמדובר בעוד תיקון עוול היסטורי שמובילה ממשלת השינוי.

אך כיוון שנגזרה גזירה ללכת עם נתניהו עד הסוף ויהי מה, לא נותר לנו אלא לשאת עיניים לממשלת הימין הבאה. התוצאות ידועות כבר מהיום. בהגיע היום המאושר, אי שם בעתיד הפוליטי שלא נראה בקצה המנהרה, ההסכמים עם הליכוד ייחתמו ברוב טקס, ויכללו את כל הסעיפים המוכרים והחגיגיים של העברת הכסף החרדי לבסיס התקציב.

במציאות הידועה לכולנו – המהלך יתחיל להתגלגל בכנסת, אך תכף ומייד ייתקע בוועדות וייתקל באין ספור הסתייגויות ומהלכים משפטיים שיזכו לגיבוי בלשכת היועמ"ש ולחיבוק תקשורתי. את מה שהשמאל יכול להעניק לחרדים בקריצה, הימין לא יהיה מסוגל להעביר גם במשך עשור ומחצה.

מטוס ריק

השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שאחרי אישורו הצפוי של התקציב. האם לאחריו ישתרר שקט סטואי, שלוות עולמים פרדס חנה-רעננה, או שמא דווקא אז יתרחש הפיצוץ, אחרי שכל ההחלטות שנדחו עד למועד שאחרי התקציב, יגיעו לנקודת רתיחה.

גורם ב'יש עתיד' העריך השבוע, כי תכף ומייד אחרי העברת התקציב, המאזן ישתנה לרעת 'ימינה' – בצורה דרסטית. ההערכה הזאת מתבססת על קריאת מפה, בהתאם להסכם הקואליציוני שנתפר על ידי 'יש עתיד' בכפר המכבייה, ואליו צורפה 'ימינה' רק בישורת האחרונה. סעיפי ההסכם שמומשו והפכו לחקיקה קובעים, כי מרגע אישור התקציב, אם הממשלה תופל בגין כל נושא אחר, יאיר לפיד יהפוך אוטומטית לראש ממשלה.

כל ראש ממשלה, ולמעשה כל מנהיג באשר הוא, נבחן בכל רגע נתון בהתאם ליכולת שליטתו בסיטואציה. עוצמתו של נתניהו שאפשרה לו לכהן ברצף במשך למעלה מעשור, הייתה טמונה ביכולתו לפזר את הכנסת בכל עת, ללכת לבחירות מהירות ולזכות מחדש באמון הציבור.

אצל נפתלי בנט – היכולת הזאת פשוט לא קיימת. הסקרים המביכים שהתפרסמו השבוע, הופכים אותו לשבוי בממשלתו שלו, ושום שינוי אקלימי-פוליטי לא יביא לשינוי המציאות המדומה.

מרגע אישור התקציב, מרצ תוכל לדרוש את ליטרת הבשר הצמחוני שלה, וגם ל'יש עתיד' יתאפשר לפעול בדרכה – במישור המדיני. וכי מה יעשה בנט למול הקפאת בנייה, פתיחת קונסוליה בירושלים או חידוש המו"מ עם אבו מאזן? ללכת לבחירות – זוהי לא רק התאבדות איטית מבחינתו, לנוכח הסקרים, אלא מוות פוליטי מיידי, וזאת משום שראשות-הממשלה, על פי חוק, תעבור באותו רגע לידי יאיר לפיד.

הסיטואציה הזאת תהפוך את בנט מיום אישור התקציב, לאיש חסר משמעות היושב על כס ראש ממשלה. איך אמר וינסטון צ'רצ'יל על מחליפו בראשות ממשלת בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה? "מכונית ריקה עצרה ליד דאנוניג 10 וממנה יצא קלמנט אטלי". בנט שדרג השבוע את האמרה כשהגיח ממטוס עמוס במאה ושלושים חברי משלחת אך ריק וחלול מהנהגה, כדי להנציח את עצמו למען הדורות הבאים, בתמונות סלפי עם מנהיגי תבל בוועידת האקלים בגלזגו.

בנט דיבר בפומפוזיות על איכות הסביבה, אך כל מי שהביט בדמותו נד בראשו לנוכח איכות ההנהגה. במקום לדבר בפתוס על הסכנה לעתיד היקום, בנט היה צריך רק לומר: הביטו בדמותי וראו עד לאן מידרדרת מדינה שהחליטה לעשות שימוש בכלי של מנהיג חד פעמי.