מאחורי מסך האש

הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, עם כוחות התקיפה האוויריים הבלתי מוגבלים, ניצב בימים אלה אל מול מערכת מנהרות אדירת היקף שעליו לפעול בתוכה. זוהי לחימה תת קרקעית, מהסוג שאף אחד מהצבאות המתקדמים בעולם המערבי טרם עמד בפניה. מאות קילומטרים מתחת לפני האדמה, בלי סיוע אווירי, ובכל פינה עלולים לתפוס את החיילים קרבות פנים אל פנים.

אין ספק כי המורכבות שבפני מקבלי ההחלטות בקבינט הביטחון הישראלי היא מהקשות בעשורים האחרונים או אי פעם. במשך כעשור ומחצה בנה חמאס עיר תת־קרקעית מבוצרת היטב. כמויות הבטון שעשו את דרכן לרצועה לא שימשו לשיקומה מנזקי עופרת יצוקה או סבבים אחרים.

ממשל חמאס משתמש שנים רבות באוכלוסיית עזה כמגן אנושי. מה שנכון היה מול עשרות אלפי עזתים שניסו לנצל השבוע את המסדרון ההומניטרי שפתחה ישראל בין צפון עזה לדרומה, במטרה לאפשר לאזרחים הבלתי מעורבים כביכול, שכותרו, לצלוח את נחל עזה דרומה, לכיוון רפיח ואלה ספגו את אש החמאס שקצר בהם ללא רחמים – היה נכון גם לאורך כל השנים האחרונות. כך נולדו מתחת לבית החולים שיפא מצבורי הדלק, שנחמסו מהחולים והוסבו לתפעול מערכות הזרמת חמצן למנהרות; כך נוצלו תשתיות בית החולים לבניית מפקדות לחימה פעילות בחסות החולים והפצועים שחמאס בפעולותיו גרם לפציעתם; וכך נותבו כספי הצדקה שהוזרמו לשיקום הרצועה מוכת האבטלה וחסרת התקווה, להתחמשות ולאימונים.

ואל לבת האש התת־קרקעית הזו צריכים חיילי כוחות הקרקע לקפוץ. אין אחד שיכול להעריך עתה כמה מתוך יותר משלושים אלף לוחמי חמאס שטרם חוסלו, ממתינים להם שם בנשקים שלופים; כיצד יפעלו בנתיבים שעלולים להיות ממולכדים; לאן יפנו שעה שייתקלו בעיקולים חשוכים; ואיך יתמודדו עם יתרון הכרת השטח של האויב לעומת אפס שרטוטים ותוכניות שאיתם יוצאים חיילי צה"ל ללוחמה על אדמת האויב, בתנאי שטח שאף צבא מערבי עוד לא צבר בהם ניסיון שניתן יהיה להסיק ממנו תובנות.

הצבא הישראלי הוא אולי החזק, המתקדם והנחשב לחכם ביותר במזרח התיכון. אך בלי להיכנס לחכמה ולקִדמה שקרסו, מה שמצפה לחיילים בשטח מזקיק רחמי שמיים מרובים וניסים גלויים על כל צעד ושעל.

בעוד שחמאס טורח לפרסם את מספר האזרחים שנהרגו בידי ישראל, הוא מסתיר היטב את אבדותיו. לרוב הן גם לא ידועות לו באופן ברור, כיוון שהמוות משיג את הרוצחים הנאלחים הללו תחת פני האדמה. אולם מנגד צה"ל מפרסם יום אחר יום את שמותיהם של מפקדי חמאס שחוסלו. הרשימה מחזיקה בצֶבֶר יפה שאמור להרשים את דעת הקהל הישראלית ואולי, מי יודע, משפיע גם על דעת הקהל הפלסטינית.

כשמביטים אל ההנהגה הבכירה בחמאס מבינים שהפגיעה היומיומית היא בעיקר בשורות הפיקוד הטקטיות של הארגון בלבד. מופיעים ברשימה מפקדים הממונים על גדודים, מפקדי פלוגות ועוד אלפי מחבלים אחרים. אך השורה הראשונה, הבכירה, של חמאס, שורדת. גם מפני שמרביתה שוכנת לבטח על אדמת ניכר קטארית או טורקית, וגם משום שאיש אינו יודע אם קטע הרצועה שצה"ל כיתר, הוא המקום שממנו אכן מנהלים המנהיגים החמאסיים את פקודיהם, בלי שיראו אפילו שמץ של רצון לנסיגה או לכניעה אפשרית קרובה.

אין מי שיוכל להעניק הנחה ברורה בימים טרופים אלה, ולהצביע בוודאות היכן מסתתרת בפועל צמרת ההנהגה של הארגון; מהיכן יוצאות הפקודות אל הלוחמים בשטח. החמאס כבר הוכיח שהוא חושב כמה צעדים קדימה, הרבה מעבר להערכות הישראליות כלפיו, שרובן נטו להמעיט בערכו. לא נופתע אם נגלה שהמנהרות שמגיעות למדבריות סיני ומפרנסות את דאעש המקורי, מילטו מכבר את המנהיגים הבכירים מהרצועה והותירו את המפקדים הזוטרים ואת עשרות אלפי הלוחמים מן השורה לספוג את אש חיילי צה"ל.

מגבלות הכוח

תהא התמונה מורכבת ככל שתהא, על צה"ל יוטל ככל הנראה, בסופו של דבר, לעשות את מה שעשה באזור בית החולים שיפא, בשלהי מבצע עופרת יצוקה. אז, הפסקת האש הגיעה רק לאחר שחיילי צה"ל התקרבו אל מחנות חמאס וחדרי המבצעים שמתחת לבית החולים שיפא. כרגע, חמאס מונע מהמגן האנושי הטוב ביותר שלו לעזוב את אזור בית החולים. הוא מותיר את מחנה הפליטים הסמוך, שאטי, ללא אפשרות חילוץ לדרום הרצועה, ובכך, מבקש לשמר את מוקדי הכוח של הזרוע הצבאית של הארגון מחוץ למכות האש שהצבא מנחית בכל פעם שכוחות השריון מתקדמים.

עמוד האש שהולך לפני כוחות הקרקע הישראליים מניס את המחבלים אל תוך ארובותיהם, ומונע מהם לפגוע בכוחות השריון בעודם בתנועה. השאלה ששואלים את עצמם מי שמאיישים את חדרי הפיקוד העליון היא כיצד יוכלו כוחות הקרקע לשמֵר את היתרון הצבאי, כשאלה יפסיקו לנוע בחסות חיל האוויר. לא לנצח ניתן להגן על כל כוח משוריין ישראלי, מקיניהם של לוחמי חמאס שנמצאים במנהרות ומחפשים הזדמנות קלה לצלוח באמצעות טילי נ"ט את חורי מערכת 'כנפי רוח' שמספקת הגנה טובה, אך לא מלאה, ולהבעיר טנק אחר טנק. אין לכך פתרון מלבד התקדמות בלתי פוסקת בתוככי הזירות העזתיות, תוך המשך יצירה מתמדת של מסך האש שמֵגֵן על הכוחות.

ומה יקרה אז? שואלים את עצמם אדריכלי המלחמה. האם תוך כדי תנועה של כוחות השריון תחל הלוחמה במנהרות פנימה, על הסיכונים הרבים הכרוכים בה? ושמא לא, אם נחזור שוב אל עופרת יצוקה ואל הדגל הלבן, שהרים חמאס ברגע שהבין שמרכז הפיקוד התת־קרקעי של הזרוע הצבאית שלו עומד לקראת הכרעה?

כמה זמן עלול חוסר ההכרעה להימשך? השבוע הצהיר האלוף יעקב עמידרור כי הלחימה בתוככי עזה עלולה להימשך חודשים ארוכים. האלוף עמידרור, שנחשב לאחד ממקורביו של נתניהו, הזכיר כי רק בפרק זמן ארוך ניתן יהיה לנכש את העשבייה החמאסית מהשורש.

אם לשפוט על פי האישית־לוחצת שמפעיל בלינקן בתוככי ה'בור' בקריה, ואם ניתן להניח ביושר שביידן ונתניהו משוחחים הרבה יותר בצפיפות משנדמה לאזרחי ישראל, הרי שהלחץ מארה"ב לא מתמקד דווקא בעסקאות הומניטריות, שכוללות נוסחאות שחורות של סחורה תמורת דם. מה שעכשיו נראה כמו סחטנות הומניטרית בלבד, עלול לגרום למקבלי ההחלטות להורות לגורמי הביטחון להוריד את הרגל מהגז מהר מהצפוי, להסיג חלק מהכוחות שכבר נמצאים עתה ברצועת עזה, וחלף מיטוט החמאס צה"ל יתחיל לפעול בה על אש נמוכה בלבד.

חזית אחידה

לשבחו של ביידן ייאמר כי הוא אינו מסתפק בלחץ חד כיווני. השבוע, אחרי שמסת האזעקות עברה מדרום לצפון, הזהירה וושינגטון באופן המפורש והגלוי ביותר שיכול להיות, מעל גבי ה'ניו יורק טיימס', כי אם חיזבאללה ימשיך לפעול בחסות איראנית בירי רקטות על ישראל, ארה"ב לא תהסס לפעול ולהתערב בלחימה בפועל.

עד כה שמר ארגון חיזבאללה על שקט יחסי. כל ירי מלבנון זכה במהירות לקבלת אחריות בידי הנציגות הבלתי משמעותית של חמאס בלבנון. כולם יודעים שאין שום כיסוי להצהרות הללו שנועדו לכסות על חיזבאללה מפני מכת אש ישראלית, אבל יש דיפלומטיה, כך מסתבר, גם במלחמה. כך, למרות הציפיות לנאום מכונן של מזכ"ל חיזבאללה ביום שישי האחרון, דבריו של נסראללה היו חסרי כל אקטיביזם לוחמני ונעדרה מהם רטוריקת האש היוקדת שהעולם הערבי כה ציפה לה. התגובות הלעגניות לא איחרו לבוא.

לא פלא שבתחילת השבוע, לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה, קיבל על עצמו חיזבאללה אחריות לירי הרקטות לכיוון קריית שמונה. גם בימים שני ושלישי נורו רקטות לצפון ולגליל, ונחצה קו הגבול האווירי במטח אל הקריות. שוב חמאס גילה אחריות אך לכולם ברור מי עומד מאחורי הירי.

ההערכות המודיעיניות שמוצגות בישראל כוללות הערכה ברורה שלפיה חיזבאללה, שמחזיק בארסנל אדיר של יותר ממאה וחמישים אלף טילים, מתכונן מתחת לפני השטח לאירוע מלחמתי מוצהר וגלוי – לא רק עם ישראל, אלא גם עם ארה"ב. בקבינט המצומצם מעדיפים שלא להגיע למלחמה בשתי זירות. פיצול הכוחות, למרות הצהרות הרמטכ"ל כי צה"ל ערוך היטב גם בצפון, לא ייטיב עם המערכה בדרום. נתניהו לא מיהר ליהנות מהרוח הגבית האמריקנית, שהעניק לו ממשל ביידן, והעביר מסר ברור כי לעת עתה התגובה הישראלית תסתפק בתקיפות נקודתיות של יעדי חיזבאללה.

קשה להעריך מה יהיה סופה של המערכה הצפונית, אם וכאשר זו תיפתח. בינתיים, לאורך השנים בחרו כל ממשלות ישראל להכיל כל פגיעה בהחלטות האו"ם מצד חיזבאללה, ולא להתייחס להפרות חוזרות ונשנות של האיזון הצבאי בגבול לבנון.

מה שברור הוא שהחשש מפני חדירת מחבלים ליישובים סמוכי גדר, עשוי להחריף את בעיית המפונים הגולים, גם ביום שאחרי המלחמה בעזה וביום שהכוחות מול חיזבאללה ייצרו סוג של שגרה אזורית. החשש יהיה נכון לדרום, ולא פחות מכך לצפון. אם עתידם הביטחוני לא יובטח, בשש אחרי המלחמה איש מהתושבים לא ימהר לשוב לביתו. אך עד כה איש בקרב מקבלי ההחלטות, שטרודים בניהול השוטף של המערכה, עוד לא נערך למתן מענה הדוק יותר לביטחון יישובי קו העימות.

למצמץ ולצמצם

לרעש הביטחוני שיוצר כאב ראש לא מבוטל בחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות, יש להוסיף את הבוקה ומבולקה הכלכלית שמתרחשת אצל מאות אלפי אנשים שעסקיהם מושבתים בשל המצב, או שמקומות עבודתם הוציאו אותם לחל"ת. נתניהו העניק לסמוטריץ' את ניהול המערכה הכלכלית חברתית, ורק אחרי שינויי מתווים וצרור מתקפות תקשורתיות, נמצא מתווה הפיצוי המשופר.

אם נעזוב את הטענות שימשיכו להישמע מצד הלוביסטים העסקיים, שחלקן צודקות וחלקן מנופחות, נראה כי על סמוטריץ' יהיה להתמודד עם סוגיית המקורות התקציביים שטרם נמצאו. את תקציב 2024 הוא עוד לא מסכים לפתוח לדיון מחודש, וחלק מהמקורות לפיצויים נמצאים בכלל בכספים הקואליציוניים שמצידם מעוכבים בידי האוצר. חד גדיא, חד גדיא.

אמת, מיליארדים רבים כבר עברו לתועלת המפונים, אבל חלק הארי של הכספים למתווי התקומה והפיצוי מחכים ליום שבו בכירים באוצר יניחו, בשרשרת התפטרויות קולנית, את המפתחות על השולחן. רק כך, ובלי למצמץ מול מסמכים בני שישה עשר עמודים מהייעוץ המשפטי, ניתן לנהל מערך פיצויים כמתבקש ממדינה בעת חירום.

מנגד, אי אפשר לעצום עין מול ההערכות שהמשבר הכלכלי שאליו יקלעו המדינה, אזרחיה וקופתה, יהיה ככל הנראה חמור עוד יותר מזה שאליו נקלענו בתקופת הקורונה. אם ציפינו שבחסות התייצבות האינפלציה תגיע הורדת ריבית חדה בידי בנק ישראל, התבדינו. הנגיד בחר להותיר את הריבית הגבוהה על כנה ואיתה נותר גם תשלום המשכנתה החודשי החונק. אם לא די בכך, מחירי הדירות שכעת בדשדוש על גבול השפל, עלולים לזנק בחדות ביום שאחרי המלחמה. האטת קצב הבנייה בגלל המחסור בידיים עובדות והיעדר תזרים סדיר לחברות הנדל"ן, עלולים להתבטא בייקור בענף כולו.

את ההשלכות הכלכליות יחוש כל אזרח בכיסו כבר בחודשים הקרובים. רפורמות כלכליות שתכנן ברקת, שבמסגרתן ייפתח יבוא מוזל לצד הורדת המכס, עלולות להיעצר בשל עלויות הלחימה הגבוהות. הצרכן הישראלי ישלם על כך בסופרמרקט, הרבה פחות כסף זר יגיע ארצה ממשקיעים, ונותר רק להתפלל שהתוצאה של הירידה בצמיחה לא תתבטא בתלושי השכר של כולנו.

בגזרת ההוצאות הגדולות יהיה עלינו להדק חגורות. אולי לא נחזור למודל חתונות הקורונה, אבל בהחלט כדאי להתכונן לירידה דרסטית ברמה בשנה הקרובה. גיחת השתטחות בקרעסטיר וליז'ענסק בקצב של כל מספר חודשים, תעבור למתכונת של פעם בשנה אם בכלל, חרף מחיר הטיסות המוזל. את הרגל על הברקס יצטרך כל בית אב לשים לעצמו, אך יפה להתכונן למיתון הצפוי שעה אחת קודם: בריצוי ובתפילה, ולא פחות חשוב – בתבונה ובהצטמצמות מושכלת.

בנתיבותיה של סבתא

שלושים יום אחרי פרוץ המלחמה והנעלמים הולכים ומתרבים. יותר ויותר סימני שאלה מתרוצצים במרחב, ובאופק לא מצטיירת כל הכרעה. מרבית המלאכה בעזה עודה לפנינו. החטופים, בינתיים, שבויים בידי חיות האדם, ובמקביל לא מסתמן שום פתרון בחזית הצפונית או מועד לשיבתם הביתה של רבבות הגולים שנפלטו אל ערי הארץ ללא קורת גג לראשם.

לפעמים דווקא חכמת ההמונים, סטייל רחל מאופקים, היא שצריכה להוביל אותנו. במבט היסטורי, את ההשכלה שפשטה על אירופה לפני מאתיים שנה הביסה דווקא האמונה התמימה. הניצולים היו מי שלא התייפייפו; אלה שנצמדו אל היסודות העתיקים וחיו באמונה פשוטה. ואף אנו, ככל שנתחזק במצוות השם כך נזכה לישועה.

השבוע לפני שש עשרה שנה, בכ"ב במרחשוון, נפרדנו מסבתא, הרבנית שושנה ע"ה. סבתא הדגולה הייתה דמות הרואית בירושלים שבין החומות. כילד, ישבתי מרותק לסיפורי הגבורה מהעיר העתיקה, בשנים שקדמו לקום המדינה. ימי רעב, מחסור ומצור, לצד דבקות עיקשת באמונת צדיקים. את בניה שמרה כבבת והעבירה אותם לישיבות מרוחקות, שלא יימשכו חלילה לתנועות הנוער הירושלמיות.

גבורת נפשה הייתה מרשימה. שמעתי מפיה לא פעם כיצד כאשר יצאו מהעיר העתיקה, הבריחו לוחם מחתרת יהודי שהרג את אחד הליגיונרים הירדניים. היא סיכנה את חייה, חיפשה אותו לזקנה, וצירפה אותו למשפחתה.

תמיד תהיתי מהיכן שאבו נשות הדור ההוא את חוסנן. עורף כלכלי לא היה לסבתא שושנה. החיים היו מהיד לפה. שנות מגוריה עברו עליה בחצר ההקדשות שברחוב חב"ד בעיר העתיקה, ואת פרנסתה שאבה מניהול ישיבת פורת יוסף בקטמון. אולם היה זה דור של נשים צדקניות שמעולם לא התבלבלו. ידעו בדיוק מה חובתן, והבדילו בין תכלת לקלא אילן.

אחד מזיכרונותיי כילד נעוץ בבקרים שאחרי פיגועים או אסונות קשים. היא הייתה משכימה באשמורת, מדליקה נרות לעילוי נשמת הנופלים, קורעת שערי שמיים לרפואת הפצועים, וקוראת בשמם של כל צדיקי מרוקו, ירושלים וגלילותיה, כדי להמשיך ישועה ומרפא. אף שלא ידעה קרוא וכתוב, הסידור וספר תהילים היו שגורים על לשונה. ללא ספק, בשמיים לא נותרו אדישים לזעקת הלב של אם יהודייה.

אכן, היו אלה זמנים שהחוסן הפנימי ואמונת התום נדרשו ביתר שאת ועוז. אך גם כיום חיים אנו בזמנים מאתגרים. במובן מסוים התקופה שאנו ניצבים בפתחה זהה לעת שלאחר קום המדינה. נכון, לא התחוללה כאן שואה, אך הטלטלה שחווינו באסון הנורא משנה את פניה של המדינה ואת פני החברה לבלי הכר.

ההתמודדות הגדולה היא בין היסחפות אחר רוחות זרות המנשבות בסער זועף לבין הידבקות באבני היסוד העתיקות, ללא כחל ושרק. עלינו לצעוד על הגשר הצר, בלי לטעות בצומת המתעתע שלפנינו. וכחלק בלתי נפרד עלינו לטעת בעצמנו את התודעה הברורה והבהירה: מהו שטר הערבות שמקנה לנו את הזכות המוסרית לשבת על אדמת הארץ הזו, וכיצד ניתן להבטיח את קיומו של העם היושב בציון על חבל ארץ זה.

מורשתה של סבתא שושנה ע"ה היא התודעה שאמורה ללוות אותנו בעת בלבול שכזו. זו החדות והבהירות שנדרשות מאיתנו עם צעירים מתוכנו המחמיצים את המיקוד ומערבים עיקר וטפל, ממירים אמונת-אומֶן בשָווא ותפל.

צאו מאזור הנוחות

חז"ל לימדונו, וכך פסק הרמב"ם כהוראה מעשית, כי על כל יהודי להביט על מעשיו במאזן עולמי שלפיו העולם כולו עומד במצב שוויוני, חציו חייב וחציו זכאי, והוא במעשיו יכול להכריע את הכף לזכות או לחובה. זו ההסתכלות הנדרשת מאדם בכל עת.

על כן, זו העת שבה מוטל עלינו לעסוק בתורה. בפשטות, ללא פשעטל'ך. עלינו להשליט סדר במחשבותינו ולהשריש בתודעתנו מהו החיִל שעימו אנו נמנים. גם אם נפרושׂ עמדות מנגל מבני ברק ועד עלמה הצפונית, לא נושיע את ישראל. לא ניבחן אלא במילוי ייעודנו כשבט לוי. וכחיילים מפלוגת לוי, בל נפקיר את עמדותינו. כל אחד ידרוש מעצמו – ולא מאחרים – להכפיל משמרות רוחניות ביחס לימי שגרה ולהגביר זכויות.

בעת מלחמת ששת הימים יצא הרבי מליובאוויטש זיע"א ב'מבצע תפילין', וביאר כי בכוחן של התפילין, עליהן נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך", לשבר את כוח ה'קליפה' של האויבים. תכלית הדברים: בכוחנו לנצח את המערכה באמצעות הפעולות הרוחניות. אלה לא אמירות שנועדו לפאר כרזה פרסומית או כאסטרטגיה שתאמץ דעת הקהל החרדית. זה הזמן לבער את הבלבול בין מהות לטקטיקה; בין היעד לבין הדרך להשגתו. זהו המועד להתמקד בערך החיים האמיתי ולנטוש אסטרטגיות חיצוניות. אל נא נניח לסדקים שחלחלו לצערנו אל בתי ישראל, להמשיך ולנקב את הספינה כולה.

מי שאינו מוסיף בעשייה רוחנית בימים אלה מוחלים לו מן שמיא על ערמות הממתקים שישגר ללוחמים. קל להשתמט ולעסוק באזורי הנוחות, להתעטף בחסד ולהתעטר בחמלה. אבל זו לא התכלית שמיועדת לכלל הציבור החרדי.

כפי שכתבנו בבימה זו בשבוע שעבר: יבורכו הארגונים. אבל המסה האדירה הנדרשת מהיהדות החרדית, רוחנית וטהורה היא. תורה היא, ותוספת לומדים היא צריכה.

דיבור לדור השובע

והכי חשוב: תפקידנו עם הדור הצעיר הוא בזיקוק המסרים. הלביאות היהודיות של הדורות הקודמים, שבאמונתן התמימה הדביקו את כל סביבתן, הן בנות דור הולך ונכחד, שנצרף במלחמות והיה למוד ניסיונות. דורנו מאופיין בשובע, מה שמקשה על כלל האוכלוסייה העולמית, לא רק על זו החרדית, להתמודד עם אתגרים. איש מאיתנו כמעט אינו יודע עוני ומחסור של ממש. 'דור השפע', שפע כזה, שמתחלק בין חלקים מרכזים באוכלוסייה, הוא הניסיון של דורנו. ולדור שָׂבֵעַ בעל ניסיונות מאתגרים משלו, יש דיבור אחר. המלאכה קשה יותר לבני הדור המחנך, אך לא הותר לנו להשתמט הימנה.

בראשית הימים שבהם שלח הרבי מליובאוויטש צעירים להניח תפילין ולפעול ל'קירוב' ברחובות הערים, היו מי שלא אהבו זאת. אחד מהם אף השמיע דברי לעג לאותם צעירים שיצאו לפעילות הקודש. בשבת שלאחר מכן דיבר הרבי בכאב ואמר: יבוא יום ויבינו כי הצלת הדור איננה דווקא כלפי בני הציבור החרדי, אלא מתוך אחריות על כלל ישראל. אין לוותר על אף נשמה יהודית. ואני מקווה", הוסיף הרבי, "כי הדברים שנאמרו כלפי אותן פעולות טובות, לא ישפיעו על איש. משום שאם חלילה אלה בסופו של דבר יביאו לנמיכות רוח אצל האברכים שהולכים ל'קירוב', הרי זו ח"ו המתנה הטובה ביותר לס"מ וחילותיו".

אחת המשימות בדיבור אל דור שָׂבֵעַ היא להשריש בקרבו את גאוות היחידה של שבט לוי, אנשי משה רבנו ע"ה שבכל דור ודור. התפקיד שמוטל עליהם הוא החשוב ביותר, ולא פחות מכך: הקשה ביותר לביצוע. רק בפרקי תהילים, בתוספת דפי גמרא ובקירוב לבבות לדרך התורה והמצוות ננצח את שונאינו.

אם אחד מצעירי דורנו יושפע חלילה לחשוב שישנן חלופות אחרות לניצחון, הרי שאין קטרוג גדול מזה, חלילה. כוחה של תולעת יעקב אינו אלא בפה. זהו לא מושג סתמי. כוחן של האותיות הקדושות הוא-הוא שיעמוד לצידנו בהכרעת הכף. אמת, אין מי שיכול לעמוד במחיצת מעלתם של מוסרי הנפש בפועל, הנופלים בקרב על אדמתנו ובהגנה על עמנו. השם ייקום דמם. אולם בד בבד, מי שאינם מוצבים על הטנקים – זכותם וחובתם המוסרית היא לשבת בבתי המדרש בתוספת תגבורת ועוז.

ההימנות עם שבט לוי היא מעמד, שמעניק לנו את הכוח להבין שמעל כל קרב פיזי וגשמי מתנהל קרב רוחני. נביט אל בנק הזכויות של עם ישראל, נבחן את מאזן היתרות לזכות ולחובה, מעין אראלים ומצוקים מתגוששים אלו באלו. וככל שנעבה את מסגרת האשראי של עמנו, נעניק גב אמיתי לחיילים היוצאים לקרב, כדי שיוכלו לשוב בעטרת ישועה וכתר ניצחון.

לא נתבלבל. זירת עולם התורה מחזיקה בתפקיד כפול ומכופל בימים אלה. ככל שנפנים זאת אנחנו, נקום באישון לילה, בשעה שאימהות החיילים מתעוררות בבעתה לבדוק שוב את הטלפון, אולי שיגר יקירן אות חיים מהחזית; נוסיף שיעורים ומשמרות, בלילה וביום; נרבה בתפילה; נשתטח על קברי צדיקים; ונעתיר לפני מלך מלכי המלכים: הצלח דרכם של חיילינו והענק להם מחסה ומגן מפני כל צר ואויב, ואנא, הצלח גם דרכנו לבל נמעל חלילה בשליחותנו כבני שבט לוי.