מאימתי קורין

 למה יאיר לפיד קומם אותי השבוע, מה כתבו לי השבוע, ולמה כל כך התרגשתי השבוע. וגם: סיפורה האומלל של מצלמה משפחתית

1.

השבוע, היאיר לפיד הזה, השר הכלומניק שמתיימר לייצג אותנו בעולם, פשוט הגזים. הבעיה רק, שההגזמה הזאת היא על חשבוננו. השבוע הוא התחיל עם הפולנים. לא שאני מחבב אותם יותר מדי, ולא שאני מתעלם מזה שעוברים שם כל מיני חוקים מוזרים שיש להם ריח לא משהו, אבל מכאן ועד לשבור את הכלים עם מדינה שחשובה לנו מדינית בשביל איזה חוק מטופש, לא מוצדק ככל שיהיה?

אז לא נוכל להשיב את הרכוש הגנוב. ואפילו אם כן נוכל להשיב אותו, האם זה יעזור לנו להשיב את מליוני הנפשות שנשרפו ואלפי הקהילות שנכחדו? המחשבה אפילו שהשבת הרכוש הגזול תעשה מעט צדק, היא עיוות הצדק הגדול ביותר. אז אפשר לגנות. אפשר אפילו להתרעם בגלוי. אבל להגזים כל כך? רק חסר השכלה ודמגוג כמוהו, שרק חושב על הכותרות של עיתון המחר, יכול להגיע למצב הזה. מי שמבין מעט בסדר עדיפות, יודע לא להגיע למצב הביש הזה.

אני זוכר את הסבים האהובים שלי, ז"ל, מספרים את סיפורי השואה שלהם, גם זה מעט מדי. אבל מעולם לא שוחחו על הרכוש שלהם או על הבית שהותירו אחריהם. זה לא עניין אותם. הם היו עסוקים בנקמה האמיתית שלהם: להקים עוד ועוד דורות בדמותם ובצלמם של הנספים. רוב הניצולים, מעולם גם לא רצו לחזור למקומות שבהם הם נולדו וחיו. רק סבא אחד שלי חזר לשם, ובאיחור. ורק מפני שרצה להתפלל על קבר אביו, שנפטר כשהיה ילד קטן.

אני, משום מה, דווקא כן התעניינתי. לפני עשרים שנה בערך. איך שהזמן רץ. נסעתי לבקר בעיירה הקטנה שסבא הגליצאי שלי נולד וחי בה. רוזבדוב. לקח זמן עד שהבנתי שהעיירה הזאת הפכה כבר מזמן לחלק אינטגרלי מעיר גדולה, כנראה במסגרת איזו התייעלות אורבנית. מכל מקום, בעזרת הספרן הקשיש של הספרייה המקומית, איתרתי את הבית שבו הם התגוררו. אם חשבתי לרגע שהנה, נפל עלינו אוצר משמים, בא הספרן המקריח והוציא את האוויר מהמפרשים. הבנתי שהוצאות עורך הדין שיטפל בעניין, יעלו על ערכו של הבית כולו.

אבל מה אני מלין על לפיד שלא קרא ולא שנה ולא מבין מה שאנחנו מבינים מזמן? שהנצחת הנספים בשואה לא עוברת דרך נקמה פיזית במרצחים, או השקעה בסמלי עץ ואבן. בטח לא בהתמחרות פומבית על רכוש. בעיניהם של הניצולים החרדים שהשאירו את רוב בני משפחתם במחנות, התשובה הנוקבת למרצחים השפלים היא הבנים והבנות הנכדים והנכדות הנינים והנינות שהלכו בדרך של אבותיהם.

סבא שלי היה מספר תמיד על קצין נאצי שבעט בו קשות והכה אותו בכל חלקי גופו, עד שנשמתו כמעט פרחה ממנו. בכל שמחה משפחתית הוא היה מעלה על נס את זכרו של הקצין ההוא ובהנאה גלויה היה מקדיש את הקמת הבית היהודי החדש לזכרו.

זהו אופייה של הנצחה יהודית אמיתית. כל השאר – לא מעניין.

2.

אני חושב שכבר הגיע הזמן להקדיש את הטור העונתי לתגובות שהצטברו אצלי, רק מהשבועות האחרונים. אבל מה לעשות שבינתיים יש עניינים בוערים, תרתי משמע, על הפרק.

אבל בינתיים אקדיש את הקטע הזה לתגובה מפתיעה שהגיעה אלי, והנה היא לפניכם:

"לדוד היקר

"א. כמו תמיד נהניתי מציורי המילים הנפלאים שלך. רבי דוד זריצקי לא היה בוש בהם.

"ב. בתיאור אווירת פניא דמעלי שבתא במירון, עוררת בי געגועים לשבתות מירון, בלתי נשכחות, מימי קדם.

"ג. 'להסתבך בסיפור חב"די'.

"הרבי מבעלזא לא היה במלחמת העולם הראשונה בארץ הקודש. מרן זיע"א הגיע במלחמת העולם השנייה! ט' בשבט תש"ד. אכן, מרן היה בבית הרב אשכנזי בבתי ורשה בתקופת פורים תש"ד ואף קרא במגילה בבית המדרש החסידי.

"(תזכיר לי פעם לספר לך עדות ששמעתי מילד שעמד בקריאת המגילה, עת קרא מרן את המילים 'להשמיד להרוג' וכו'.)

"אגב, המשמשים, רבי יוסף ורבי מנשה אייכלר ז"ל, היו שם עם מרן זיע"א כבר בבית אשכנזי.

"ד. בעל האכסניה זכה לבן גדול בתורה, שכיהן שנים רבות כרב כפר חב"ד. גם נכדו משמש היום כרב כפר חב"ד.

"אַ גוּטְ'ן ליל שישי!

"שלך,

"ישראל אייכלר".

3.

אתמול זה קרה.

חיימ'ל שלנו התחיל 'מאימתי'. כלומר, התחיל את המשנה הראשונה של מסכת ברכות. זה חודשים מדברים על זה והיום זה התרחש. לראשונה הוא התוודע לשפה התלמודית. למחלוקת בין תנאים. והעיקר, הוא כבר יודע שקריאת שמע של ערבית אפשר לקרוא עד חצות.

איך אני יודע?

כי הערב הוא לא רצה ללכת לישון, כי עדיין לא חצות…

מכל מקום, זה רגע מרגש ביותר. אני עדיין זוכר בערפול את ה'מאימתי' שלי. גם אנחנו התחלנו ללמוד את המשנה הראשונה של מסכת ברכות, ומאז, שיננו מסכתות רבות ונבחנו עליהן בעל פה. בתוך החיידר וגם במסגרות מחוצה לו, כמו 'תורה שבעל פה' של הרב גפנר ז"ל. נראה לי, שעד היום אני מחזיק באיזשהו מקום את הפנקס הירוק שלהם.

היום חיימ'ל גם הביא את השיר שהרב'ה רבי יצחק שר איתם לרגל האירוע המרגש. שיר יפהפה, שמתחרז היטב באידיש, ומכל מקום אני מתרגם אותו לעברית, לטובת הקוראים:

משה הָאט דִי יוּדֶען – פוּן מצרים גֶעפִיהרְט (משה הסיע את ישראל ממצרים)

הָאבְּן זֵיי – בַּיים בַּארְג סיני גֶערוּהְט (הם חנו למרגלות הר סיני)

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע – דָארְט גֶעשְׁרִיגֶען (נעשה ונשמע – הם צעקו שם)

דִי הֵיילִיגֶע תורה – פוּן בַּאשֶׁעפֶער גֶעקְרִיגְן (את התורה הקדושה – הם קיבלו מאת הקב"ה)

אַיינְגֶעטֵיילְט – אוֹיף פִינְף ספרים (מחולקת לחמישה ספרים)

בראשית שמות ויקרא – במדבר דברים

אַלֶעס קְלָאהר גֶעשְׁרִיבְּן – אוֹיף דֶעם קְלַף (הכל רשום בבירור – על הקלף)

פַאר דֶעם הֵייסְט עֶס – תּוֹרָה שֶׁבִּכְּתַב (לכן הוא נקרא – תורה שבכתב)

גֶעקוּמֶען זֶענֶען דִי רַבָּנָן אוּן אַלֶעס עֶרקְלֶעהרְט (באו חכמים והסבירו את הכל)

דִי 613 מצוות – אוּן נָאךְ פַארְמֶערְט (את 613 המצוות והם עוד הוסיפו)

אוֹיסְנְוֵויינִיג לֶערְנֶען מֶעהר אוּן מֶעהר (בעל פה ללמוד יותר ויותר)

דָאס הֵייסט – תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה (זה נקרא – תורה שבעל פה)

שְׁפֶּעטֶער אַ צַייט – אִיז גֶעוָוארְן שְׁוֶוער (מאוחר יותר – נהיה קשה)

מֶען הָאט נִישְׁט גֶעקֶענְט – גֶעדֶענְקֶען מֶעהר (אי אפשר היה לזכור יותר)

לֶערְנֶען אוֹיסְנְוֵויינִיג – הָאט מֶען נִישְׁט גֶעקֶענְט (ללמוד בעל פה – לא היה אפשרי)

אַלֶעס גֶעדֶענְקֶען – וָואס מֶען הָאט גֶעלֶערְנְט (לזכור הכל – מה שלמדו)

רַבֵּנוּ הַקָדוֹשׁ – הָאט גֶעזֶעהן דִי סַכָּנָה דֶערִין (רבנו הקדוש – הבין את הסכנה שבדבר)

סְ'וֶועט נִישְׁט בְּלַייבְּן – קֵיין תַּלְמִידַי חַכָמִים (שלא יישארו תלמידי חכמים)

פֶעדֶער טוּנְט אוּן פּאַרְמֶעט – הָאט עֶר גֶענוּמֶען (קולמוס דיו וקלף הוא נטל)

אַלֶעס אִין זֶעקְס סְדָרִים – אוֹיף גֶעשְׁרִיבְּן (את הכל רשם בתוך ששת סדרים)

דִי זֶעקְס סדרים – גֶערוּפְן הָאט עֶר זֵיי (שישה סדרים הוא כינה אותם)

זְרָעִים מוֹעֵד נָשִׁים – דִי עֶרְשְׁטֶע דְרַיי (זרעים מועד נשים – שלושת הראשונים)

נְזִיקִין קָדָשִׁים טַהֲרוֹת – זֶענֶען דִי אַנְדֶערֶע (נזיקין קודשים טהרות – הם האחרים)

אַלֶעס צוּזַאמֶען – שִׁשָׁה סִדְרֵי מִשְׁנֶה (הכל ביחד – שישה סדרי משנה)

בְּעֶזְרַת הַשֶׁם יִתְבָּרַךְ – טוּהן מִיר מִיט פְרַיידְן (בעזרת השם יתברך – אנחנו בשמחה)

דִי עֶרְשְׁטֶע משנה אִין בְּרָכוֹת – אָנְהֵייבְּן (את המשנה הראשונה בברכות מתחילים)

הֶער מִיךְ צוּ – שִׁמְעוּ נָא רַבּוֹתַי (הקשיבו נא לי – שמעו נא רבותיי)

וֶועל אִיךְ אָנְהֵייבְּן – מֵאֵמָתַי (אני אתחיל – מאימתי)

תמונות רחוקות

אתמול התקשרה הבת שלנו מהארץ. השארנו אותה לעוד עשרה ימים בארץ הקודש. ממילא בית הספר שלה לא פותח את שעריו לפני שהגויים מונים את היום הראשון בספטמבר. היא לא יכלה לדבר מילה. הקול שלה נשנק. לא ידענו מה לחשוב. ואז היא כן הצליחה לפלוט את המילה: מצלמה. ושוב התייפחה.

כמעט התייפחנו גם. אבל בעיקרון הבנו מה שקרה – המצלמה שלה איננה!

המצלמה החדשה והיקרה, שרכשה בכסף שחסכה, איננה. כלומר היא כן נמצאת, באיזשהו מקום, אבל לא אצלה. כל אלפי התמונות שצילמה בחודש האחרון, כלואות שם. במהלך השבועות ששהתה בארץ, היא צילמה כל מה שזז. את כל מה שהישראלים לא מבינים שבעיני החוצניקים זו אטרקציה. מנהג אוטובוס חרדי בפאות ארוכות, ועד עשרות חרדים שמחכים לטרמפים ביציאה מהעיר. שלא לדבר על הכותל המערבי ושאר המקומות הקדושים. שלא לדבר על מאות תמונות מהשבת המשפחתית הבלתי נשכחת במירון, והחופשה שלנו באוסטריה.

אז מה אומרים לה? בערך כלום. הצטערנו ביחד איתה. ניחמנו אותה, שבעזרת השם מי שימצא אותה יהיה אדם צדיק שלא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את בעליה. אמרנו לה, שהיא נמצאת במקום של יהודים, והרי יהודים מקיימים מצוות השבת אבדה.

זה קרה בתחילת השבוע, באזור ירמיהו בירושלים. מאז, היא כבר חזרה הביתה. בינתיים, בלי המצלמה. אז לכל מי שקורא את דבריי וראה את המצלמה, או מכיר מישהו שראה אותה, שיודיע לי באופן דחוף. אני מוסר מודעה בזאת, שאני מוחל לו מראש אם עבר על כל התמונות וראה אותי משתטה עם הילדים, ועושה עוד כל מיני דברים לא שפויים שאני לא נוהג לספר עליהם בטור. מחול לו מחול לו – ובלבד שישיב את המצלמה לבעליה.

אז קחו עט ורשמו לפניכם: מצלמת קנון PowerShot730 חדשה בצבע שחור. המוצא הישר יפנה אלינו ויתוגמל מהשמים, וגם, אולי, בקטע שלם בטור הבא.