מאין באתי ולאן אני הולך

מי אתה?
לפני כמה ימים הזדמן לי להשתתף בריאיון חגיגי שערך עיתון אמריקאי גדול עם אישיות חרדית בכירה.
הראיונות האמריקאיים שונים מאד מאלו הישראלים. הם נוגעים הרבה יותר ברגשות ופחות במעשים ובתוכניות בומבסטיות. הם פחות מחפשים את הציטוט הנגטיבי נגד פלוני או אלמוני אלא עוסקים יותר בזוויות האישיות והרגשיות של המרואיין.
המשימה המרכזית של הריאיון היא למצוא את האדם שמאחורי הדמות, ולא את הדמות שמסתירה את האדם.
מכל מלמדיי השכלתי, והשיחה, שנמשכה שעה ארוכה, הייתה מרתקת ונגעה בנקודות שלא הייתי מעלה בדעתי לגעת בהן.
אחת השאלות שהמראיין שאל, באומץ שיכול לבוא רק מהמעצמה הגדולה בעולם, לא עוזבת אותי כבר שבוע: מי אתה? איך אתה מגדיר את עצמך במילה אחת?
המרואיין – איש מעש, שיכול לפרק כל משימה, מורכבת ככל שתהיה, תוך שלוש דקות – נשאר עם פה פתוח.
לא הבנתי את השאלה, הוא אמר.
אז אני אסביר – התנדבתי לסייע למראיין האמריקאי, שהתקשה למצוא את המילים בעברית שיגדירו היטב את השאלה.
אם מעירים אותך באמצע הלילה, בלי הכנה מראש, ושואלים אותך מי אתה – מה אתה עונה?
אולי תגיד: יהודי, בני-ברקי, חרדי, אבא, בוגר ישיבה. אולי תבחר להגדיר את עצמך באמצעות ארגון שאתה מתנדב בו, או בית כנסת שאתה מתפלל בו, או תגדיר את עצמך כאבא של הילדים שלך.
אולי בכלל תגדיר את עצמך בשליליות: אני לא חילוני, לא מחלל שבת, לא רווק וכן הלאה. כל אחד מגדיר את עצמו בצורה אחרת, אבל בסוף יש מילה אחת שבעיניך מגדירה אותך יותר טוב מהכל.
ומאז, אחרי שהסברתי לאותו יהודי את השאלה, השאלה הזו דבקה בי ולא עוזבת אותי.
זו שאלה שלא נותנת לך לברוח לשום מקום. היא מכריחה אותך להסתכל פנימה, לברור בין עיקר לטפל ולהחליט מי אתה באמת. מה חשוב לך. למה אתה נותן ערך. מה מעל מה. איפה החיים שלך נמצאים בנקודת הזמן הזו.

המקום שלנו
אז איך יודעים מי אני באמת, שואל כל אחד מאיתנו את עצמו.
הרי אני גם וגם. אני גם אוהב את הקב"ה אבל גם אוהב את העולם הזה. יש בי גם יצר הטוב וגם יצר הרע. יש בי קצת רחבות הלב וקצת צרות עין. קצת שמח עם החברים וקצת מקנא. קצת רוחני וקצת גשמי. אני בוכה ביום כיפור כמו ילד ויום אחרי נופל ומתרסק כמו ילד קטן.
מי אני באמת?
ולא, לא שיש לי תשובה מוחלטת, אבל איך אומר הגרמ"צ זילברברג בפתח כל שיחה: אני מדבר אל עצמי עם כמה חברים מקשיבים, אולי תמצאו בזה קצת עניין.
תשבו עם עצמכם, ותחשבו איפה המקום שאתם מרגישים בו שלמים.
מה המקום שבו אתם מרגישים נינוחים, שמחים. מקום שאתם מרגישים שאתם מגשימים את הייעוד שלכם. לכל אחד מאיתנו יש מקום כזה.
אני אגלה לכם סוד כמוס: אין בזה שום כלל. אין מקום אחיד של שלווה ושלמות. כל אחד מוצא את עצמו במקום אחר.
נכון, כשהיינו ילדים למדנו שהמקום היחיד שאנחנו יכולים להרגיש בו אושר, הוא בית המדרש.
יש כאלה שזכו לראות עולמם בחייהם, והם זוכים לשבת באוהלה של תורה, לשבת מבוקר עד ערב ולהרגיש שהם מגשימים את ייעודם ועושים את המקסימום שהם יכולים לעשות ועולים ומתעלים בתורת ה'. אבל לא כולם מרגישים ככה.
יש לא מעטים מאיתנו שמרגישים מצולקים מתקופות בית המדרש שלהם. הם לא מתחברים, לא מרגישים שזה מדבר אליהם, אולי אפילו פיתחו במרוצת השנים טינה ומרירות כלפי המערכת שהתנהגה אליהם לא יפה, דרסה אותם, השאירה אותם בשולי דרכים.
אם ככה אתם מרגישים, אל תילחמו בזה. אל תכפו על עצמכם.
אבל בשום אופן על תוותרו על מציאת המקום שלכם.
יכול להיות שתלמדו משהו אחר, עם רב אחר, באווירה אחרת, והכל ישתנה. ופתאום תרגישו אחרת לגמרי ותוכלו להגדיר את עצמכם מחדש, בבית מדרש חדש משלכם.
ואולי אתם יכולים להגדיר את עצמכם באמצעות ההורות. לפעמים היותך הורה יכול למלא את כל הקיום שלך. לפחות לפרק זמן מרכזי בחיים. והורות היא שליחות שיכולה להגדיר את הקיום שלנו כאן ויכולה להסביר לנו מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים.
ויכול להיות שיש לכם שליחות להיות לעזר ליהודים אחרים. להתנדב, לעשות חסד בגוף, לסייע לחולים וקשישים, לתרום מעצמכם ואת עצמכם, ודווקא שם תרגישו שהגעתם לייעוד שלכם.
ייתכן גם שאתם מאותם מתי מעט שהקב"ה חנן אותם ביכולות רגשיות גבוהות ואתם יכולים להיות למשענת לכאלה שלא שפר עליהם גורלם. להקשיב לאנשים אחרים. לתת להם תמיכה בזמן שהעולם מפנה להם עורף.
העולם הוא עצום, ולכל אחד יש שליחות אחרת שבה הוא יכול למצוא את עצמו.
אבל מה, כל אחד מאיתנו חייב לקום כל בוקר ולשאול את עצמו: מי אתה.
והאם האתה הזה עושה את מה שנדרש ממנו, מגשים את הייעוד שלו ואת השליחות שלו, או שאתה קצת מוותר לעצמך.
וזה לא תמיד כזה קל.
יש רבים מאיתנו שכבר התייאשו. מאורעות החיים, התלאות, הילדים, הפרנסה, הביאו אותם במקום לשלמות – להשלמה. השלמה עם מר גורלם.
בטוח שיש לא מעט שמסננים: מה הוא רוצה מהחיים שלנו עכשיו. נשאר לי פה בעולם עוד 30-40 שנה, תן לעבור אותן בשקט ותפסיק לבלבל לי את המוח.
תביא איזה 'ויץ' טוב על ההבדלים בין חסידים לליטאים, עוד טור על מונסי, ותצא לי מהוורידים.
ואולי זו בדיוק העבודה של חודש אלול.
לפי הזוהר הקדוש, משמעות המילה "אלול" היא התבוננות וחיפוש. כמו שנאמר 'ויתורו את הארץ', והתרגום כותב "ויאללון ית ארעא".
וזו בדיוק המשימה שלנו בימים אלה. להסתכל פנימה ולהבין מי אנחנו.

אסקפיזם
אלא שלא באמת מדובר במשימה פשוטה.
הדבר הכי קשה לבן אדם הוא להסתכל לתוך עצמו. רובנו עסוקים בבריחה מהבוקר עד הלילה. בריחה שנעה סביב צורכי הישרדות שונים. אם זה הילדים, אם זו העבודה, אם אלו מטלות החיים.
וכשכבר נפתחת לנו הפוגה קלה אנחנו דואגים למלא אותה בצריכת חדשות, סטטוסים, דיבורים והסחות דעת.
העיקר לברוח. לא להרגיש. לא לחשוב. לא להסתכל פנימה.
האסקפיזם הוא מונח יסוד בתרבות המערבית. כמויות עצומות של תוכן עלילתי ופודקאסטים מכל סוג שהוא מיוצרים בכל רגע נתון כדי לספק למיליארדי אנשים מערה זמינה שאליה יוכלו להימלט מהמציאות בכל רגע שיבחרו. כלכלה שלמה מתנהלת סביב הדבר הזה, כשהציבור רק דורש עוד ועוד.
החשש הכי גדול של העולם המודרני הוא שאנשים יסתכלו פנימה ויפסיקו את מרוץ העכברים שכולנו נמצאים בו.
והדבר הזה לא נכון רק למיליארדי אנשים בעולם, הוא נכון גם לציבור שלנו.
נכון שזכינו, בני התורה, ואנחנו לא מתקרבים לכל הסחות הדעת החזותיות וההבלים שמעסיקים את העולם, אבל חסד ה' שיש לנו פתרונות משלנו. קווי נייעס, עיתונים למכביר, שמחות בכל ערב ופטפוטי סרק בין מנחה למעריב.
אבל יש הבדל קטן שעדיין עושה את ההבדל.
אנחנו, העם היהודי, זכינו לקבל את ימי האלול המופלאים, ימים של התבוננות פנימית שמדליקים את הפרוז'קטור הפנימי שלנו בתוך הלב פנימה.
ימים שבהם אנחנו מבקשים לבחון את המעשים שלנו. הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום. ימים של עצירה והתבוננות.
גדולי החסידות מבארים שתקיעת השופר היא מעין קריאת חירום. קריאת עצירה משאון החיים. כשאדם הולך ברחוב ושומע תקיעת שופר הוא נעצר. והעצירה הזו היא המטרה.
לעצור, להתבונן, לחשוב.
המשנה באבות מנסחת את זה בצורה מצמררת: מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן די וחשבון.
וזה שאלה שמפקסת אותנו נוכח הבריחה הבהולה שמלווה אותנו יום-יום שעה-שעה.
ובימים אלו, כשאנחנו מבקשים מהקב"ה לכתוב אותנו בספר החיים, הוא כמו אומר לנו: אני סולח ומוחל לכם על הכל, אני מבין את כל האתגרים והקשיים, אבל דרישה אחת כן יש לי מכם: לעצור רגע, לחשוב, ולרצות באמת להיות כתובים שם.
לעבור ליד החיים זה לא להיכתב בספר החיים. זה ספרם של הרשעים. רואים את הארץ המובטחת ולא נכנסים אליה.

מכניסי רחמים
בשנותינו בישיבה, תקופת אלול הייתה תקופה עמוסה בחוויות רוחניות. זה לא רק קול השופר שהיה מהדהד מבית המדרש עד חדרי הפנימייה שבסוף המסדרון, זו גם אווירת ההתחדשות ותחילת הזמן, יחד עם המתח המובנה של החודש הזה, ששמרו על פרפור תמידי בלב.
אבל מי שכבר לא נמצא בין כותלי בית המדרש, קצת מתקשה למצוא את הפרפור הזה בימים שלפני השבוע של סליחות.
העצה הקטנה שלי היא, תמצאו לעצמכם זמן קטן להתרוממות הנפש.
מספיק ערב אחד עם חברים, שבמרכזו שיעור בחובת הלבבות, עם קצת שירה של ימים נוראים, ערב שיהיה תחנת כוח זמנית שתחבר אתכם, שתזכיר ללב שלכם שאלול כאן.
השבוע יצא לי להשתתף בזיץ כזה, שכלל שירה ודברי התעוררות.
אחד השירים המוכרים שהושר בערב היה "מכניסי רחמים" המפורסם.
אחרי השיר דיבר אחד החברים ואמר רעיון נפלא. השיר הקדמוני הזה, שנכתב עוד בתקופת הראשונים, מציף שתי שאלות קשות.
ראשית, מילות השיר קצת מאתגרות.
מכניסי רחמים, מכניסי דמעה, הכניסו תפילותינו.
אנחנו מתערבים כביכול בהצעות הגשה לקב"ה. מה להכניס לפניו, מתי כמה ולמה.
שנית, את מי אנחנו מגייסים לצידנו? את המלאכים המשרתים בקודש? את אלו שבכלל לא קיבלו זכות בחירה. אותם אנחנו משכנעים, על ליבם אנחנו מנסים לדבר? הרי הם מתוכנתים לעשות את עבודתם ומלאכתם, מה יעזרו התחנונים לפניהם?
ואולי התשובה היא שכל 'המכניסים' האלה הם בכלל לא מלאכים. הם הכוחות שפועלים בתוך הנפש שלנו. זו תפילה שאנחנו מתפללים לעצמנו.
כל בוקר אנחנו קמים ויש לנו את האופציה לבחור מה להכניס היום לתוך הלב שלנו.
האם נכניס את הדמעות, התפילות, הצעקות, התחינות, הבקשות, רחבות הלב, נתינה וחמלה או ל"ע נבחר להכניס ללב קנאה, צרות עין, נקמנות ואכזריות.
אנא, ריבונו של עולם, תן לנו להכניס את הרחמים, התפילות והדמעות ללב שלנו ולזכות בשנה טובה ומתוקה.
אמן.