מאמץ הוא כלי חשוב בחיים ולא משהו שיש להימנע ממנו באופן גורף. מאמץ הוא כלי קידום בחיים.
בעלי ואני חובבי ספרים. בזמנו, כשביררנו עליו טרום האירוסין, מישהו אמר שהוא בחור שצועד תמיד עם ספר. כשהוא יוצא מהישיבה ולא משנה לאיזו מטרה, רופא, סַפּר, קניות, פגישה, הוא חוזר עם שקית ובה לפחות ספר חדש אחד נוסף. זה היה כשהוא היה בחור, זה נשאר כשהוא כבר סב לנכדים. וגם אני. אין דבר שמושך אותי בעולם יותר מספר טוב. תנו לי אחד כזה, ולא משנה איפה אני אהיה, על הכורסה בסלון, בשדה תעופה הומה או בדרך לניתוח, אני יכולה לעבור לעולם קסום שמחכה לי בדפים ולשכוח איפה אני.
אפילו הריח הכמעט הכי טוב בעיניי (כלומר באפי) הוא ריח של חנות ספרים עמוסה או דפוס.
אז בעלי קונה וקורא אך ורק ספרים העוסקים בתורה וביהדות, אני משקיעה בספרי קריאה טובים ובספרי טיפול וייעוץ, ולילדים מגוון רחב של סיפורת. ספרים בבית שלנו קיבלו תמיד מקום של כבוד ויש לנו מהם המונים. אפשר לומר שבכל חור תוכלו למצוא ספרים. על המדפים המיועדים להם כמובן, אבל לא רק. אפשר למצוא שורה גם מאחורי ערמת מגבות מקופלת בקפידה או בערמה הנוטה ליפול על השידה ליד המיטה, על השולחן אחרי שנגמרו המדפים בארון הספרים ואחרי שנסתמו כל המדפים בחדר העבודה המתפרסים על פני שלושה קירות. ואחרי שתם המקום בארון המיוחד שבנינו להם בקומה השנייה הם הלכו והשתלטו על מקומות נוספים ככל שיכלו… כי מה לעשות, שנינו רואים כמעט בכל יציאה מהבית אפשרות לספר חדש. לו היינו חוסכים את כל התשלומים ששילמנו עבור ספרים במשך חיי נישואינו, יכולנו להיות בעלי נכס מניב במקום מרכזי ומבוקש… וכן, אלו לא ספרים רק לנוי ולקישוט, אלא ספרים שקוראים את כולם ונהנים מהם. ואחר כך? אחר כך לא זורקים, גם בקושי מעבירים למישהו, כי אי אפשר להיפרד כך מחברי נפש.
כך יוצא שמדי פעם, כשכבר באמת לא נמצא חור לטמון בו עוד ערמה, בחוסר ברירה גדול ובכאב לב, אנחנו עושים סדר, משמע, מוציאים כמה עשרות ספרים ובודקים איך אפשר לשחרר אותם לדרכם. כלומר למישהו שייהנה מהם.
יום אחד הגעתי הביתה, ועל השולחן התגבהה לה ערמת ספרים, חמישים, שישים, כולם במצב חדש כמובן, נקיים, מסודרים וגם נראו לי כאלו שחבל להעביר… כמו שתמיד נראה לי. כשהתפתחה שיחה על אודותיהם, שאלתי את בעלי מה הוא מתכונן לעשות בהם, והוא אמר שהם כנראה יועברו לגניזה. למה הוא החליט להוציא דווקא אותם, כלומר למה הם ולא אחרים? ולמה לגניזה ולא למשל לשטיבל החסידי שקולט בשמחה ספרים תורניים? אז הוא ענה בפשטות שבכולם, החלק הדומיננטי כתוב בכתב רש"י.
אז מה? לא הבנתי, מה הבעיה בהם?
הדור של היום, הסביר, לא קורא כתב רש"י. יש צורת עימוד אחרת, בהירה וקלה, והצעירים בדורנו מעדיפים להימנע מלהשתמש בספרים הכתובים בכתב רש"י, זה מחייב עוד מאמץ. לכן גם בשטיבל וגם בבית הכנסת וגם באוצר הספרים של הישיבות יש ספרים המעוצבים באופן מודרני, קל, נוח ובהיר לקריאה.
כשהייתי בכיתה ו' התחלנו ללמוד חומש עם רש"י. הדבר הראשון היה ללמוד לקרא אותו. זה חייב השתדלות ולמידה כמעט כמו לרכוש קריאה בשפה זרה ולא היה לנו קל, אבל אף אחד לא ויתר לנו על לקרוא את רש"י כמות שהוא.
באותה שנה יצאו לראשונה חומשים שבהם פירוש רש"י היה כתוב באותיות מרובעות ורגילות כמו הטקסט של החומש עצמו ולא בכתב רש"י, כלומר כבר אז חשב יזם מבריק שיהיה קל יותר ללמוד חומש עם רש"י אבל לא בכתב רש"י, אבל בבית ספר 'המרכז' בירושלים שבו למדתי הבינו שמאמץ הוא כלי חשוב לחיים ושללמוד את כתב רש"י זה עוד יותר חשוב ואסרו להכניס את החומשים הללו לכיתות. הבנות חויבו להביא את החומשים הישנים עם כתב רש"י המקורי. קצת קשה? לא נורא. תתאמצו.
המחנכים דאז הבינו שהם מעניקים לנו כלי לחיים. כבר אז לימדו אותנו שמאמץ הוא כלי חשוב בחיים ולא משהו שיש להימנע ממנו באופן גורף.
התאמצנו ולמדנו להתאמץ בהמון דברים. החיים היו הרבה יותר מסובכים מהיום, הזמינות של האנשים הייתה קשה מאוד, כבר היו טלפונים, אבל ניידים לא היו אפילו בחלום. מכונות הכביסה סחטו את הכבסים רק למחצה והיו צריכים להתאמץ לסיים את המלאכה ולסחוט ביד. על מכונת ייבוש לכבסים? מי שמע…
התאמצנו והתרגלנו שבשביל להבין, לקבל, להשיג, צריכים להתאמץ, והלימוד הזה שירת ועדיין משרת אותי כל החיים, כי מאמץ הוא חלק מהחיים, הוא לעולם לא נגמר. כל גיל והמאמץ שלו, כל תחום וההשקעה הנדרשת בו! גם תינוק בן יומו מתאמץ כדי להוציא אוויר אחרי האוכל. כל אמא ראתה כמה זה קשה לו, וכל עניין ופרט בחייו של תינוק הוא מאמץ כי אין לו בתחילה כל יכולת, ככל שהוא גדל הוא מתאמץ ומשיג דברים, ולא נשאר עם ההישגים שכבר השיג אלא ממשיך ומתאמץ כדי להשיג הישגים נוספים בהתאם לגילו, ליכולתו ולצרכיו. כך זה כל החיים, וכשמזדקנים שוב מחויבים במאמץ, לפעמים זה אפילו מאמץ לאכול או לקום, וגם כשזה קשה מתאמצים כי אחרת מתנוונים.
כלומר מאמץ הוא כלי כדי להתקדם בחיים, ואי אפשר להימנע ממנו או לעקוף אותו בשום מצב וגיל. לכן חשוב לתרגל אותו, כדי שכשיעמוד בפנינו מאמץ לא נברח ממנו, לא נימנע ממנו, אלא נעמוד בו ונגיע למקום טוב יותר, גבוה יותר, מוצלח וחזק. וכמו כל תרגול, ככל שנתאמץ יותר – נצטרך להתאמץ פחות כי זה ילך לנו יותר בקלות.
התשובה של בעלי תמצתה בערך את מהות הדור הצעיר ולא רק בענייני קריאה. כשאני מתשאלת זוג צעיר שנתקל בקשיים על ההתחלה, אני מוצאת הרבה פעמים שיש להם טעות בסיסית בהבנה של הנישואין. אני לא רוצה לדבר על משמעות הנישואין כעת, כי זה עניין שזקוק להרבה יותר מחצי טור, אבל הזוגות שמגיעים לא שוגים בעניין המשמעות, אלא יש להם שגיאה ענקית בכל הנוגע למהות החיים של אחרי החתונה. הם חושבים שחיי הנישואין הם גן העדן שאליו הם מובלים בקולות חצוצרה ותזמורות, בפרחים ובמתנות, ואז יום אחרי השבע ברכות (ולפעמים לפני) הם מבינים שנישואין משמעם מאמץ. יש בהם עבודה. עבודה על המידות, מאמץ בכל רגע, עבודה בלתי פוסקת, לפעמים פיזית (להוריד את הזבל, להדיח כלים, להעמיד מכונה, לערוך קניות), אבל לרוב נפשית, רוחנית, רגשית.
נדרש מאמץ לזכור בכל רגע שמי שמולך הוא לא נותן שירות, הוא לא איש שעיצבת כרצונך, הוא אפילו לא האדם שחשבת שאיתו אתה מתחתן, וכשאתה מתפכח יש להתאמץ לוותר, לשתוק, להכיל, לקבל, לנשום עמוק ולהתאפק. כי אם אתה זוכר שמדובר בחצי השני שלך ואתה צריך לנהוג בו בדיוק כמו שהיית רוצה שינהגו בך ("אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו" – משנה תורה לרמב"ם) אז זה מאמץ נסבל עד קל, אבל אם אתה שוכח, זה מאמץ כבד עד בלתי נסבל…
וזו רק דוגמה. כל החיים שלנו הם מאמץ. לקום בבוקר בזמן ללימודים, לעבודה, לכל מסגרת שהיא במקום להתהפך לצד השני ולהמשיך לישון עד יקיצה טבעית זה מאמץ. לעמוד מול עוגה מדהימה בקונדיטוריה ולזכור שלקנות אותה זה הורס את כל הדיאטה ולהתאפק – זה מאמץ. לא לדבר לשון הרע כשמשהו מדהים, שיפיל את כל היושבים מסביב לשולחן עומד לי על קצה הלשון – זה מאמץ. לכתוב את הטור הזה ולדייק בו בכל מילה, וגם לספור את התווים כדי שיהיה לא פחות ולא יותר ממה שהעורכת דורשת, ולעשות הגהה ותיקונים, ולמחוק חלק ולכתוב קטע חדש עד שזה יהיה ראוי לקריאה של עשרות אלפי נשים מדהימות – גם זה מאמץ.
אבל מה? שווה.
כי בדרך כלל גם אם אנחנו לא רואים את התוצאה כמו שרצינו וקיווינו – העובדה שהתאמצנו היא כבר רווח. זה כמו לאמן שריר. בפעם הבאה שנחויב במאמץ כבר יהיה לנו קל יותר.
